ברך חתחתים: פציעות הברך שגמרו קריירות לשחקנים מבטיחים

שנת 2014 נפתחה עם פציעות אכזריות בברכיהם של תיאו וולקוט וג'וזפה רוסי. האנגלי קרע רצועות ויחמיץ את המונדיאל. האיטלקי, שכבר נעדר במשך שנתיים בגלל פציעות קשות בברכו, ראה את הקאמבק המטריף שלו נעצר, אם כי למזלו הרב הפעם לא מדובר בקרע, והוא ייעדר "רק" שלושה חודשים. לרגל (או אולי לברך) החדשות העצובות, זה הזמן להיזכר בשחקנים, אשר הקריירה שלהם נהרסה בגלל בעיות ברכיים. אפשר לדבר על רונאלדו, אלסנדרו נסטה ומתיאס זאמר שפרש בגיל 30, אבל הם לפחות היו כוכבי על, הצליחו להגשים המון ולמצות חלק ניכר מהפוטנציאל. גם פרננדו רדונדו הארגנטיני ויינס נובוטני הגרמני סבלו מבעיות ברכיים בשלב מתקדם יחסית בקריירה. לעומת זאת, אוהדים לא כבדים במיוחד עשויים לא להכיר כלל חלק מהשמות שלהלן.

בתגובות אתם מוזמנים להשאיר דוגמאות נוספות, ויש תחושה ששמו של אואן הארגריבס יוזכר יותר מפעם אחת (אבל לפני שתעשו את זה, קראו את הכתבה).

יכול להיות שזה הפספוס הגדול מכולם. במאי 1990 כלל בובי רובסון את פול לייק בן ה-21 בסגל המורחב לקראת המונדיאל באיטליה. הכוכב של מנצ'סטר סיטי היה השם החם בממלכה – מסוגל לשחק כמעט בכל תפקיד, בעל הספק עבודה פנומנלי, עם טכניקה משובחת וראיית משחק יוצאת דופן. בעונת העליה ב-88/89' הוא היה מגן ימני, בלם אחורי, קיצוני, קשר דפנסיבי, פליימייקר וחלוץ. היו פרשנים ותיקים שהרחיקו לכת וטענו: "לייק מזכיר את דנקן אדוארדס". לא פחות מתשובה של סיטי לגאון המיתולוגי של יונייטד שנספה באסון מינכן ב-1958. לא לחינם העניק לו המנג'ר הווארד קנדל את סרט הקפטן. בראיון שנתן אז, ונשמע מצמרר בדיעבד, התרעם לייק על עיתונאים שהגדירו אותו כשחקן שביר מדי.

לגביע העולם לייק לא נסע בסופו של דבר, ושבועות ספורים אחריו, במשחק ליגה שגרתי מול אסטון וילה, הוא התנגש בחלוץ האירי החסון טוני קסקארינו. הרושם הראשוני היה כי מדובר בפציעה קלה, אבל אז התברר שהכוכב קרע רצועות בברכו. הניתוח נערך בדצמבר, ובאפריל 1991 חזר לייק לאימונים, אבל הרצועה נקרעה חלקית שוב. חצי שנה מאוחר יותר, היא נקרעה שוב, הפעם באופן מלא. באוגוסט 1992 חזר לייק למגרשים, רק כדי לקרוע שוב את הרצועות במשחק מול מילדסברו כבר במחזור השני.

מנג'ר סיטי דאז פיטר ריד ארגן לו ניתוח בקליפורניה, במהלכו הושתלו בברכו של לייק רצועות מתרומות של אנשים שהלכו לעולמם. בסך הכול, במשך ארבע שנים עבר הקשר 14 ניתוחים בניסיון נואש להציל קריירה מזהירה. הוא העלה את רמת הקושי באימוני הכושר והשחייה בהדרגה, ובמרץ 1995 חזר סוף כל סוף לאימונים מלאים עם קבוצת הנוער של סיטי. לקראת עונת 95/96', הוא רצה לשוב לפרמייר-ליג. "אני באמת מאמין שאהיה מסוגל לעשות זאת. אם אשחק הרבה בטרום עונה ואחזיר את הביטחון העצמי, זה אפשרי. קנאה אוכלת אותי כאשר אני רואה שחקנים אחרים על הדשא. כנראה אצטרך לשחק כבלם בהתחלה, כי כשאתה רואה את המשחק לפניך, יש סיכוי קטן יותר להיפגע מתיקול מהצד".

לצד האופטימיות, הסביר אז לייק את הסיבות לחוסר המזל: "שיחקתי הרבה יותר מדי כשהייתי ילד. בגילאי 11 עד 16 הייתי בארבע קבוצות שונות, הייתי לפעמים מעורב ב-10 משחקים בשבוע. זה היה מטופש. הייתי חזק מאוד, תמיד רדפתי אחרי הכדור במרכז המגרש והרגשתי מצוין, אבל שילמתי מחיר כבד בהמשך". המחיר אכן היה כבד מנשוא. חלום הקאמבק הפך שוב לסיוט, וב-1996 הודיע לייק בלב כבד מאוד על פרישה, והוא בן 27 בלבד. לאחר שתלה את הנעליים, הוא פנה ללימודי פיזיותרפיה, ואף פירסם אוטוביוגרפיה מרגשת על התמודדותו עם הפציעות. הכדורגל האנגלי איבד את אחד השחקנים הגדולים, ואיש לעולם לא יידע עד כמה גדול לייק היה באמת.

"כדורגלנים מתים פעמיים. בפעם הראשונה זה קורה כשהם פורשים ממשחק", אמר פעם פרודאן, הבלם הרומני שנחשב להבטחה גדולה מאוד באמצע שנות ה-90'. בגיל 22 הוא היה שותפו של מיודראג בלודדיץ' האגדי במרכז ההגנה במונדיאל-94', במסע נפלא שנעצר בהפסד בפנדלים לשבדיה ברבע-הגמר. חצי שנה אחרי יורו 96', עבר פרודאן מסטיאווה בוקרשט אתלטיקו מדריד, הדאבליסטית הספרדית, במטרה להפוך לאחד הבלמים הטובים ביבשת.

הגורל רצה אחרת. חודשים ספורים אחרי ההחתמה, נפצע הרומני ברצועות בברכו, וברגע זה פחות או יותר, בגיל 25, הסתיימה הקריירה שלו. הוא עצמו טרם ידע על כך, וכך גם ריינג'רס, אליה הצליחה אתלטיקו למכור את הבלם תמורת 2.2 מיליון ליש"ט בקיץ 1998. הסקוטים היו כה להוטים לבצע את העסקה, שלא דאגו לערוך לפרודאן בדיקות רפואיות מקיפות. אולי הם זכרו את השער המדהים (למטה) שהבקיע מולם פרודאן בליגת האלופות עוד ב-1995. כאשר גילו שהסחורה פגומה, והרומני לא שיחק במדיהם אפילו דקה אחת במשך שנתיים וחצי, הם ניסו לשווא לתבוע את המועדון הספרדי.

אחת התקריות הביזאריות התרחשה ב-2001, כאשר פרודאן, לכאורה כשיר לשחק מבחינת מצב ברכו, מתח שריר באוטובוס שהוביל את השחקנים משדה תעופה למלון. מבחינת ריינג'רס, הרומני היה פשוט מקולל. הכוכב עוד קיווה לחזור, ניסה את מזלו במספר קבוצות במולדתו, ואפילו עשה גיחה קטנה למסינה בסיציליה, אבל זה כבר ממש לא היה זה, ותליית הנעליים הרשמית בוצעה ב-2003, בגיל 30.

כאשר דייסלר פרץ בסערה לבונדסליגה בגיל 18, בעונת 98/99', מדינה כולה יצאה מגדרה. שער הבכורה של הנער במדי מנשנגלדבאך, שהובקע לרשת מינכן 1860 אחרי סלאלום לאורך מגרש שלם, היה כביר, והוא הוגדר באופן מיידי כתקווה הגדולה ביותר של הכדורגל הגרמני. פרידל ראוש, מאמן גלדבאך באותם ימים, לא היסס להכריז שחניכו יהיה כוכב ברמתם של אובה זיילר ופרנץ בקנבאואר.

ואולם, כבר אז ניתן היה לראות שגופו של דייסלר עלול לבגוד בו. הוא סבל מבעיות במניסקוס בברכו הימנית עוד ב-1998, ובדצמבר 1999, כאשר כבר היה שחקן הרטה ברלין השאפתנית, קרע רצועות בברכו, עבר ניתוח והחמיץ מספר חודשים. זה לא הפריע לו להחלים, ליטול חלק ביורו 2000 ולהיות נקודת האור היחידה של גרמניה בטורניר מביך. באוקטובר 2001 נאלץ דייסלר לעבור ניתוח נוסף בברך, החמיץ כמעט את כל העונה, אבל חזר לכשירות לקראת גביע העולם. המאמן רודי פלר בנה עליו, אבל את התרחשה הטרגדיה האמתית. במשחק אימון נגד אוסטריה במאי, ממש לפני ההמראה למזרח הרחוק, קרע הקשר שוב רצועות בברכו.

באיירן מינכן רכשה את כרטיסו עוד קודם לכן, במהלך שעורר סערה תקשורתית גדולה, אך נאלצה להמתין עד מרץ 2003 כדי לראות אותו לובש את מדיה. בשלב זה, עומס הציפיות במועדון הגדול בגרמניה גרם, לצד תהליך ההחלמה הארוך והכואב, למשבר נפשי, ודייסלר לקה בדיכאון קליני. עונת 2003/04 הופרעה על ידי בעיות בשרירי ירך, ובטיפולים פסיכיאטריים. בסופו של דבר, נדמה היה שהכל מסתדר, והמאמן החדש פליקס מגאת העניק לדייסלר תפקיד מפתח בעונת האליפות ב-2004/05, אבל האסון בכל זאת חיכה מעבר לפינה.

פציעה נוספת בברך הארורה במרץ 2006, ממש לפני המונדיאל הביתי בו היה דייסלר אמור לככב בהדרכת יורגן קלינסמן, שברה אותו לחלוטין. הוא החליט לפרוש, שוכנע לחזור בו ולנסות לשחזר את כושרו, אבל בינואר 2007 יצא בהצהרה הסופית על הספקת קריירה בגיל 27 בלבד. "אני לא סומך יותר על הברך, כי היא לא חזקה מספיק לכדורגל מקצועני, ולכן אני לא מסוגל לשחק באופן מלא ולא נהנה יותר. הבנתי שלא אוכל להתנער ממחשבות שחורות שהפציעה תחזור על עצמה, ולכן יהיה זה עוול עבורי ועבור קבוצתי להישאר על המגרש", אמר האיש שהיה אמור להיות אחד הכוכבים המרתקים של דורו. הוא השאיר לא מעט זיכרונות גדולים בכל זאת.

אוהדי סלטיק משוכנעים שקנדי היה אמור להיות אחד הבלמים הטובים של הדור הנוכחי. עונת 2003/04 היתה פנטסטית עבור הכוכב בן ה-20, מילאן התעניינה בהחתמתו, והמשחק הגדול הגיע במרץ 2004, בשמינית גמר גביע אופ"א מול ברצלונה, כאשר הסקוטים הצליחו לשמור על רשת נקיה בתיקו מאופס בגומלין בקאמפ נואו ועלו בזכות 0:1 במשחק הראשון. את רבע הגמר נגד ויאריאל כבר ראה קנדי בטלוויזיה. ההצלחה הביאה לו זימון לנבחרת, ובמשחקו הראשון והאחרון במדים השחורים של סקוטלנד רוסקה ברכו השמאלית בתיקול פראי של החלוץ הרומני יואן גאניה.

הנזק היה קטסטרופלי. קנדי נזקק לשמונה ניתוחים בשלוש שנים כדי להחזיר לעצמו את התקווה, וקיים משחק רשמי ראשון אחרי ההחלמה בתחילת 2007. חצי שנה מאוחר יותר, הוא נחת לא טוב על הברך המסכנה במשחק ליגת האלופות מול שחטאר דונצק, נפגע במניסקוס, וכך הגיעה לסיומה דרכו בקבוצה שאוהדיה מעריצים אותו עד היום.

בניסיון נואש לחזור למסלול, הושאל קנדי לנוריץ' מליגת המשנה באנגליה, שם הצטיין, אך החמיר שוב את הפציעה בברך, וחזר לגלאזוג עם דמעות בעיניים. שנה חלפה עד שהגיעה ההשלמה, ובגיל 26 הודיע קנדי על פרישה.

ספק אם היה אי פעם בבנפיקה שחקן שהזכיר יותר את אוזביו המנוח. אפילו הפנתר השחור עצמו ניבא למנטוראס עתיד מזהיר כאשר החלוץ הצטרף לנשרים מליסבון ב-2001. אמנם הוא לא נולד במוזמביק אלא באנגולה, וייצג את נבחרת ארצו, אך למנטוראס היו תכונות דומות לאוזביו – כוח פיזי עצום, טכניקה נהדרת ובעיטה אדירה. בעונתו הראשונה בבנפיקה, אחרי שהוחתם מאלברסה הקטנה בגיל 19, הפציץ הסקורר 13 שערים, הפך באופן מיידי ליקיר האוהדים, ונבחר לשחקן הצעיר של השנה באפריקה.

הוא לא סיים את העונה ההיא. כבר בפברואר 2002 נפגע מנטוראס באופן קשה מאוד בברכו ועבר ניתוח. זה לא הצליח, ובפברואר הגיע הניתוח הנוסף. במשך כמעט עשור מאז חיכו אוהדי בנפיקה לראות אותו שוב במלוא הדרו. בשלב מסוים היה ברור שזה כבר לא יקרה, אם כי מנטוראס זכה להיות כשיר יחסית כאשר אנגולה העפילה למונדיאל ב-2006 ושותף בטורניר פעמיים כמחליף. לו הברך לא הייתה מתפרקת ארבע שנים קודם לכן, הוא עשוי היה להיות אחד הכוכבים הגדולים על הבמה.

בשלב מסוים הבטיח מנטוראס להישאר בבנפיקה גם אם המועדון יפסיק לשלם את שכרו לאור מצבו הרפואי. הוא פרש סופית מכדורגל ב-2011, בגיל 29, אחרי שלא מימש אפילו אלפית מהפוטנציאל הכביר. ביוני 2012 ערכה בנפיקה משחק הוקרה לכבודו מול נבחרת שאר העולם, והחלוץ כבש את שערו האחרון במדים האדומים.