לא רבים הם אירועי הספורט המרגשים שקורים כאן בארץ ושהם לא קשורים למגרשי הכדורגל או אולמות הכדורסל. ככה זה, בישראל אם אתה לא נמצא שם (באחד משני ענפי הספורט הפופולאריים) אתה לא כל כך קיים. אז נכון שהשייט והג'ודו הם ענפי הספורט ההישגיים המוצלחים ביותר בישראל, אבל כמה אנשים אתם מכירים שביקרו בשנה האחרונה בתחרות ג'ודו ולא של הילדים שלהם? כמה אנשים צופים בתחרויות שייט בים? אולי רק השופטים והמאמנים.
ענפי ספורט אולימפיים נחשבים במקרים רבים ללא אטרקטיביים מכיוון שצרכן הספורט הממוצע לא מצליח למצוא הזדהות וריגוש כשהוא צופה בהם, אלא אם כן זה קורה במסגרת המשחקים האולימפיים, אז פתאום מדינה שלמה מחפשת את הגיבור הרגעי שיניף את דגל ישראל מעל לכל "שונאינו".
אני לא מתכוון להאשים את הקהל הרחב של האנשים, שלא מצליחים לתרגם תחרות ספורט פשוטה למסע מופלא של האנשים שמככבים בה, למען האמת גם בעולם המערבי ה"נאור", לא תמצאו תמיד עדר מעריצים מטורף בכל תחרות קליעה. מצד שני, יש תחרות אחת שזוכה לכבוד של מלכים או יותר נכון של מלכה ברחבי העולם ודווקא בארץ היא עדיין לא מקבלת את הכבוד הראוי לה ריצת המרתון.
ביום שישי הקרוב יתקיים בפעם ה-37 מרתון טבריה, וכאן אני חוזר לשורה הפותחת של הבלוג הזה כי אם יש אירוע ספורט מרגש מחוץ לדשא והפרקט - הוא קשור לאתלטיקה והוא מקצועני ועממי כאחד. מי שייצא לו לעמוד על קו הסיום של מרתון ברמה גבוהה, או סתם במקום יפה לצדי הדרך, ייסחף לחוויה ספורטיבית שונה ומעשירה, שלא מוצאים בשום אירוע אחר. הוא יראה מה זו הקרבה, ילמד מה זו נחישות, ויחווה מקרוב את הדרמטיות שבריצת המרתון וזה אומר לא רק להיות מקצוען ולנצח בה, אלא להיות חובבן ולצלוח אותה.
החוויה הזאת היא חזקה ואמיתית, ויעידו על כך עשרות אלפי צופים שמדי שנה פוקדים את המסלולים בערים האטרקטיביות בעולם: ניו יורק, פריז, ברלין, ברצלונה, רומא, אמסטרדם, ואיפה לא? למרבה הצער, חובבי ספורט הפנאי והאקטיב לייב סטייל עדיין לא זיהו את הכיף הגדול שטמון בצפייה בריצת מרתון. הכוונה היא לא לצפות בזה כתחרות, זה לא משחק כדורגל. העניין הוא לחוות את הארוע גם בטבריה וגם בתל אביב התושבים עדיין לא הבינו את זה. כל זה משאיר יותר מ-2,000 משתתפים במרתון טבריה די לבד במסלול הקשה שמהעיר לעין גב ובחזרה, ומדובר באנשים שכל כך זקוקים לעידוד. לפעמים, כשספורטאי מבקש עידוד זה נשמע קלישאתי, אבל אין שום ספק שזה הדבר החשוב ביותר שרץ ש"עובד בפרך" זקוק לו.
אז אם תכננתם סוף שבוע בצפון, גם בגלל שצפוי מזג אוויר מושלם, קחו בחשבון את טבריה. פרט לקהל מפרגן שמגיע בהמוניו יש שם הכול: ארגון טוב, מרוץ יוקרתי ועשיר שמביא אליו רצים מהשורה הראשונה בעולם, קרב מעניין על תואר אלוף ישראל, ובעיקר מאות אם לא יותר מאלף מרתוניסטים טריים, שמבצעים את החוויה המטורפת הזאת בפעם הראשונה ורק צפייה בהם יכולה לגרום לכל אחד לחשוב על שינוי חיובי או שניים בחיים.
למה לא לפרגן יותר לישראלים?
הספונסר המרכזי של מרתון טבריה הוא הטוטו. בזכותו המרתון הזה הפך לשם דבר בעולם ולמרוץ יוקרתי שמציע פרס של לא פחות מ-100 אלף דולר למי שישבור את שיא המסלול (2:07:30 שעות). לפני שנתיים היה זה פטריק טוואמבה הצרפתי שעשה את זה, וגרף בונוס של 50 אלף דולר. לאחר ההישג המופלא שלו, הודיע יו"ר הטוטו צחי פישביין שהפרס על שיא המסלול הבא יעלה ל-100 אלף דולר.
אין שום בעיה עם למשוך לכאן רצים אפריקאים בכירים ולשפר את התדמית של מרתון טבריה בעולם, להיפך. העניין הוא שהייתי מצפה מפישביין אולי לקצת יותר רגישות ו"עיגול פינות". מה הכוונה? במרתון טבריה יש לא מעט פרסים כספיים, שמחולקים דרך איגוד האתלטיקה ומקורם מהספונסרים. המנצח מבין הישראלים למשל יזכה ב-20 אלף שקלים אם יקבע תוצאה מסויימת (2:16 שעות), סגן אלוף ישראל יזכה ב-10 אלף שקלים ואפילו השישי מבין הישראלים יהנה מפרס צנוע של 2,000 שקלים. מהצד זה נראה טוב, אבל צריך לזכור שהרצים הישראלים שמהווים את צמרת המרתוניסטים הישראלים, רובם ממוצא אתיופי, הם כאלה שמתאמנים למרתון הזה במשך חצי שנה, חלקם מנסים להיות מקצוענים וחלקם האחר משלבים את הריצה עם עבודות במשרה מלאה.
לאנשים האלה אין יותר מדי אפשרויות להרוויח כסף מספורט לאורך השנה. לצורך העניין, זו הייתה יכולה להיות מחווה יפה אם פישביין היה מחליט להקציב 70 אלף דולר לשיא המסלול (במקום 100) ואת 30 אלף הדולרים הנוספים לחלק כתוספות לפרסים בין 6 עד 10 הישראלים הנוספים. אם סגן אלוף ישראל יזכה בפרס של 40 אלף שקלים והמקום השישי ב-10 אלף, המרתון ימשוך אליו הרבה יותר רצים בעלי פוטנציאל גבוה, בדיוק כמו שהוא עשה ברחבי העולם. נקודה למחשבה, והכי חשוב שיהיה בהצלחה למשתתפים בטבריה, עושה רושם שיש סיכוי לא רע שהתנאים הנוחים הצפויים שם יביאו גם לשיא מסלול חדש.
מה צפוי לנו ביום שישי?
זוהר זימרו, שהוא המרתוניסט הישראלי הבכיר בשנים האחרונות (אחרי פרישתו של היילה סטאין), חוזר לטבריה כדי לזכות מחדש בתואר בו זכה לפני שנתיים. בשנה שעברה זימרו פרש במהלך המרתון בגלל פציעה, אבל בקיץ השתתף באליפות העולם במוסקבה. הפעם הוא ירצה להוכיח שהוא עדיין "בעניינים" ויהיה מעניין לבחון את כושרו לאחר מחנה אימונים באתיופיה. המתחרה העיקרי של זימרו מבין הישראלים יהיה וובה בריהון, מי שנחשב למועמד להפוך למרתוניסט הישראלי הבכיר הבא. לפני שנתיים הוא חלם על הקריטריון למשחקים האולימפיים בלונדון ופתח מהר מדי את הריצה שלו בטבריה, מה שגרם לו לשלם על כך בריבית בקילומטרים האחרונים. הפעם הוא ינסה לעבור חוויה מתקנת, ולזכות בפעם הראשונה באליפות ישראל על חשבון זימרו, איתו הוא התאמן בשבועות האחרונים באתיופיה.
אלוף ישראל המכהן הוא אסרט ממו, זגג רכב מירושלים, שהפתיע בשנה שעברה את כל הפייבוריטים. מצד שני, מדובר ברץ שמעולם לא ירד מזמן של 2:20 שעות ובשנה שעברה הוא הצליח לנצל מעידות של מתחרים אחרים. ניצחון נוסף שלו בטבריה יהיה מדהים, אבל במרתון כבר למדנו הכל יכול לקרות. מבין האורחים מחו"ל צפוי לנו קרב מעניין מאוד בין שני אלופי מרתון טבריה האחרונים דומיניק אנדורו הקנייתי ופטריק טוואמבה הצרפתי. שניהם ינסו לשבור כאמור את שיא המסלול ואליהם יצטרף גם טאריקו ג'ופר האתיופי, שמחזיק בשיא אישי מרשים ביותר של 2:06:51 שעות.