בין שלל הפציעות המרגיזות של השבועות האחרונים, זו של אל הורפורד עברה מתחת לרדאר. הסנטר של אטלנטה עבר לפני מספר ימים ניתוח בעקבות קרע בכתף ימין שיגרום לו להחמיץ את המשך העונה. לפני שנתיים הוא עבר פציעה דומה בכתף שמאל. שתי סיבות מרכזיות היו לכך שהפציעה הזאת עברה מתחת לרדאר - הורפורד לא נתפס כסופרסטאר ואטלנטה לא נתפסת כקבוצה מעניינת.
ניתן להבין את הסיבה הראשונה. הורפורד מיצב את עצמו בשנתיים האחרונות כאולסטאר וכאחד משחקני הפנים היעילים בליגה, אבל לא הצליח לבצע את המעבר מאולסטאר לסופרסטאר. המספרים הלכו והתקרבו לשם (מספרי דצמבר שלו לפני הפציעה היו 21.1 נקודות ב-58.9 אחוזים מהשדה, 9.1 ריבאונדים ו-3 אסיסטים), גם ההגנה השתפרה עם השנים והוא הצליח להפוך לעוגן הגנתי סביר כסנטר למרות בעיית גובה ביחס לעמדה, מה שהיה חסר זו דומיננטיות שמאפיינת כוכבים גדולים, התחושה שברגע נתון הוא יכול להשתלט על משחק.
לגבי הקבוצה, הגיע הזמן להפריך את התחושה המוקדמת - אטלנטה היא בהחלט קבוצה מעניינת שכדאי לשים לב אליה, היא עשויה להתברר ככוח העולה במזרח. לא בגלל המקום השלישי הנוכחי במזרח, אין ספק שההוקס התייצבו שם כברירת מחדל עקב חולשת הקונפרנס המאכזב (לכן הם גם צפויים לשמור עליו למרות הפציעה), אלא בגלל שלמקום השלישי הזה אטלנטה הגיעה למרות שאיבדה את שני הכוכבים הגדולים שלה מהשנים האחרונות (ג'ו ג'ונסון וג'וש סמית') כשהיא בתחילתו של תהליך בנייה סביב שלד חדש, ובעיקר בזכות פוטנציאל התחזקות משמעותי בעתיד הקרוב.
שלושת שחקני המפתח של השלד הזה הם הורפורד, ג'ף טיג ופול מילסאפ שהצטרף בקיץ. שלושתם נמצאים כרגע בשיא הקריירה (גילאי 25-28), חתומים על חוזים נוחים (ירוויחו ביחד פחות מ-30 מיליון דולר בעונה הבאה) ונראים נהדר ביחד. אליהם ניתן לצרף את קייל קורבר שנראה גם הוא בשיאו למרות שהוא יחגוג בקרוב 33. כל הארבעה האלה ביצעו השנה קפיצת מדרגה, וכדי להסביר זאת צריך להכניס גורם נוסף למשוואה - המאמן החדש מייק בודנהולצר.
בודנהולצר הגיע לאטלנטה לאחר 17 שנים בסן אנטוניו בהן הפך ליד ימנו של גרג פופוביץ'. כצפוי, הוא הביא להוקס את הסגנון של הספרס, סגנון שמתבסס על הרבה תנועה והרבה מסירות, בו כולם לוקחים חלק במשחק ההתקפה ונדרשים לחשוב ולהבין את המשחק. כמעט מכל בחינה, אטלנטה נראית כמו גרסה מעט פחות מוצלחת של הספרס - הרבה מאוד אסיסטים שמתחלקים בין שחקנים רבים (שבעה שחקנים שונים עם יותר מ-2 אסיסטים למשחק), הרבה שלשות באחוזים גבוהים, שימוש בפיק נ' רול כדרך להתחיל התקפה ולאו דווקא לסיים אותה, שימוש נרחב בפיק נ' פופ (החוסם יוצא לקליעה מחצי מרחק או משלוש), מיעוט עבירות וזריקות עונשין בשני הצדדים, ריבאונד הגנה חזק וויתור על ריבאונד התקפה כדי למנוע מתפרצות. אריק ספולסטרה, שלמד להכיר טוב את הספרס בשנה האחרונה, אמר אחרי המפגש של מיאמי עם אטלנטה שאם היו מורידים את השמות מהחולצות של ההוקס ניתן היה לחשוב שמדובר בספרס.
הורפורד, מילסאפ, טיג וקרובר יושבים בול על הסגנון החדש, שלושת האחרונים שוברים בינתיים שיא קריירה באסיסטים. כל הארבעה הם שחקנים אינטליגנטיים שמעדיפים לקחת חלק במשחק קבוצתי שוטף מאשר בסגנון של בידודים או פיק נ' רול סטנדרטי כששאר השחקנים עומדים ומחכים. לאחר חודש של התלמדות, בדצמבר התקפת ההוקס דורגה חמישית בליגה כשכמעט כל התקפה מסתיימת בזריקה טובה. ההגנה נשארה בינונית פלוס, כאשר בעיית הגובה מקשה על ההתמודדות עם יריבות שיכולות לנצל את זה.
אבל אם זה היה כל הסיפור, זה לא היה מספיק כדי להפוך את אטלנטה לאחת הקבוצות המעניינות בליגה. אחרי שנים כקבוצת דרג שני במזרח, קשה לראות את השלד הנוכחי מצליח לבצע קפיצת מדרגה משמעותית. עם כל הכבוד לדמיון לספרס, הורפורד וטיג הם לא טים דאנקן וטוני פרקר ולעולם לא יהיו. גם מצב תקרת השכר הנוח והצעירים הרבים, שבהמשך אתייחס אליהם, לא נותנים יותר מסיכוי קטן שאטלנטה תהפוך לקונטנדית אמיתית בשנים הקרובות.
כדי להסביר למה אטלנטה הפכה השנה לקבוצה מעניינת, צריך לקפוץ רגע לניו יורק. כחלק מהטרייד שהעביר את ג'ו ג'ונסון לנטס (שאז עוד היו בניו ג'רזי) לפני שנה וחצי, אטלנטה קיבלה את הזכות להחליף בחירות עם הנטס ב-2014 ו-2015. במילים אחרות - אם ברוקלין תבחר בשנים האלה גבוה יותר מאטלנטה, הבחירה הזאת תלך להוקס וברוקלין תבחר במקום של אטלנטה (בעצם, השנה זו תהיה בוסטון שתקבל את הבחירה הזאת). מה שנראה כמו סעיף שולי בעקבות ההתחזקות של הנטס, הופך פתאום לתקווה הגדולה של אטלנטה.
ברוקלין נמצאת כרגע בין שמונה הקבוצות עם המאזן הגרוע בליגה, כשפרט למילווקי המאזנים של כולן די דומים. בעקבות הפציעה של ברוק לופז, סימני השאלה הבריאותיים של דרון וויליאמס והדעיכה של ג'ונסון, פול פירס, קווין גארנט ואנדריי קירילנקו, הסיכוי להתאוששות משמעותית לא נראה גבוה. ניתן להניח שהנטס יעקפו כמה מקבוצות הטנקינג ששחקני המפתח שלהן יגמרו את העונה עם פציעה מסתורית בפברואר, אבל כרגע קשה לראות אותם נמנעים מלספק להוקס בחירת טופ 10. בדראפט העמוק שצפוי להיות ב-2014, גם מבחירה 7-8 ניתן להוציא שחקן איכותי במיוחד, מה גם שממיקום כזה בהחלט יש סיכוי להיכנס לשלוש הבחירות הראשונות. לכך ניתן להוסיף את 2015, שיכולה להיות לא פחות גרועה מבחינת ברוקלין נטולת מרחב התמרון.
בקיצור, אטלנטה נראית בדרך הבטוחה להיות הקבוצה הטובה ביותר שתקבל בחירת טופ 10, ואולי אפילו יותר מזה, בדראפט שכולם מחכים לו, ועשויה לקבל בחירה גבוהה גם בדראפט שלאחר מכן. אל הבחירות האלה ניתן לצרף את שני הצעירים הבינלאומיים שנבחרו בדראפט הקודם - דניס שרודר הגרמני ולוקאס נוגויירה הברזילאי (שעדיין משחק בספרד). שניהם רחוקים מלהיות מוכנים ל-NBA, אבל יש להם פוטנציאל להתפתח למשהו מעניין. בגזרת הצעירים ניתן לציין גם שני שחקני סיבוב שני מהשנים האחרונות שמוכיחים לאחרונה שהם שחקני רוטציה לגיטימיים לחלוטין - הפוינט גארד שלווין מאק והפורוורד מייק סקוט (שיקבל יותר דקות בלי הורפורד, כמו גם המקדוני פרו אנטיץ' שמוכיח שיש לו מקום ברוטציה של בודנהולצר). מעבר לסיכוי שלפחות מאחד מהפוטנציאלים האלה ייצא שחקן איכותי, אוסף הצעירים ובחירות הדראפט האטרקטיביות יכול לשמש גם כחבילה בטרייד שיביא לאטלנטה כוכב נוסף.
במילים אחרות - כדאי מאוד לשים לב לאטלנטה, כשזה אומר לעקוב גם אחרי מצבה של ברוקלין. זכייה של ההוקס באחת משלוש הבחירות הראשונות, אופציה ריאלית לחלוטין כרגע, עשויה להפוך לסיפור החשוב ביותר של הקיץ ולהקפיץ אתה למדרגת קונטנדרית באופן מיידי. לכן, גם הפציעה של הורפורד היא אחת מהחשובות ביותר לשנים הקרובות בליגה. במקום לחשוב על העתיד המבטיח, להתעניין במצב של דרון וויליאמס, לחפש חיזוק של שחקן פנים הגנתי ולפנטז על פייט מול מיאמי בסיבוב השני (מה שלא היה קורה בכל מקרה), באטלנטה יצטרכו לשאול את עצמם האם השחקן הכי חשוב שלהם לא הולך להפוך לעוד שחקן פנים שהגוף שלו קורס אחרי כמה שנים. מכיוון שמדובר בשחקן שקשה למצוא מילה רעה להגיד עליו ובקבוצה סימפטית שלא ידעה יותר מדי הצלחות, נקווה שחלון ההזדמנויות הפתאומי של אטלנטה לא נסגר עוד לפני שהוא נפתח.
