שדרני ופרשני הספורט בישראל הפכו כבר די מזמן למטרה נוחה עבור כותבי טורים. מאות מילים ועשרות מאמרי דעה תיארו בחדות את מה שמרגישים גם הצופים בבית, כמעט מדי שידור. בזמן שחלק מהשדרנים והפרשנים זוכים להערכה רבה, רבים מהם סופגים ביקורת על בסיס קבוע. שדר אחד צועק ופרשן אחד שותק. אחד לא רואה, השני רואה רק את האינטרס שלו והשלישי, עדיף אולי שלא יראה. מעניין שלמרות היחס המסתייג והמזלזל כלפי חלק גדול מהפרשנים, ההשפעה שלהם על חווית הצפייה שלנו, כך מסתבר, שרירה, קיימת ובמידה רבה, אפילו מגדירה לצופים את המשחק מחדש.
ישנם הרבה מאוד מחקרים שעסקו, באופן כללי, בהשפעות התקשורת על הציבור, ביכולתה לעצב סדר יום ולבנות מציאות. באופן ספציפי, הוכיחו מחקרים גם את תפקידם המשמעותי של פרשנים בתקשורת בהבניית מסגרת ההתייחסות לאירועים עבור הצופים. אולם הספורט, בתוך כל זה, אופיין כמרחב ייחודי ושונה. אוהדי הספורט נתפסים, ובעיקר תופסים את עצמם, כבעלי ידע וניסיון מספק, שמאפשר להם להבין לבד את המציאות ואפילו לנתח ולחזות מהלכים. אוהדים בעצם מרגישים כי יוכלו להיות נאמנים למציאות גם כאשר היא סותרת את הפרשנות שניתנת בשידור. הם מגיעים למסכים מתוך ידע ועל כן, נדמה לרובם כי השידור הוא רק המתווך ובטח לא המקור להבנה של המציאות. הם יודעים מי טוב ומי רע. מי עושה הצגות ולמי באמת כואב וכמובן למי מגיע לנצח. או לפחות ככה הם חושבים. הנתונים, במקרה הזה, מספרים סיפור שונה.
ישנם לא מעט מחקרים שהבליטו את השפעתם של שידורי הספורט על הצופים. הדרך שבה מעריכים אוהדי הספורט את איכות המשחק, את מידת האגרסיביות שלו ומשתנים נוספים בתוכו נשענת, גם כשאנחנו לא מודעים לכך, על ההגדרות שצוות השידור הטמיע בנו. זה פועל על כולנו, כמעט כל הזמן ובכל ענפי הספורט. ההילוכים החוזרים ואיכות הצילום המרשימה אמנם מאפשרים לנו לשפוט אירועים נקודתיים במשחק ואף להתעמת עם צוות השדרים, אבל דווקא את התמונה הכוללת שמציגים השדרנים והפרשנים אנחנו נוטים לאמץ, בלי להרגיש בכלל. ישנם באמת צופים רבים שמסרבים לקבל את עמדת הפרשן בנוגע להכרעה נקודתית של השופט (למשל פנדל) אבל רובם יגדירו, בסופו של דבר, את המשחק במסגרת שאותה הניח צוות השידור. במקרים מסוימים, עצם ההנאה מהמשחק תהיה תלויה בתיאורים ובמעטפת שיעניקו השדר והפרשן לאירועים.
חוקרים הולנדים, למשל, בחנו את השפעת הפרשנות הטלוויזיונית על הצופים, בנוגע להערכת האגרסיביות של משחק כדורגל. קטעים בני דקה ממשחקים בינלאומיים, שכוללים עבירות של שתי הקבוצות, הוקרנו בליווי של שלושה סוגי פרשנות שונים. אחת אשר מגנה את העבירות המוצגות בקטע, שניה שתומכת בהן ושלישית נייטרלית. הממצאים היו ברורים מאוד. ככל שצוות השידור גינה את העבירות בצורה ברורה וחריפה יותר, כך הצופים הגדירו אותן כפחות לגיטימיות. ולהיפך, אותן עבירות, שהפעם זכו לגיבוי על ידי השדרנים, נתפסו על ידי הצופים כחלק מהמשחק.
מחקר שבחן את השפעת השדרנים במשחק הוקי קרח הגיע לאותן המסקנות בדיוק. סטודנטים התבקשו לצפות בקטעים מתוך משחק הוקי. חלקם צפו באירועים אגרסיביים במיוחד וחלקם צפו באירועים שנחשבים נורמליים, במונחים של משחק הוקי ממוצע. השדרנים שתיארו את הקטעים האגרסיביים, הונחו להתעלם מהאירועים ולא להתייחס להתנהגות האגרסיבית באופן חריג. לעומתם, צוות השידור של הקטעים השגרתיים התבקש דווקא להדגיש את האגרסיביות של השחקנים ולהציגה אפילו כחריגה. בחינת עמדות האוהדים לאחר הצפייה הצביעה על השפעה ישירה של השידור על הצופים בשני הקטעים. אלו שחזו בקטעים השגרתיים (עם התיאורים המוגזמים) דירגו את המשחק כאגרסיבי ואלים יותר מאלו שצפו במשחק שבאמת היה אלים. ממש הפוך ממה שהתרחש במציאות.
גם במשחקי טניס הוכחה ההשפעה. במקרה הנוכחי הציגו החוקרים את אותו המשחק (למעשה קטע זהה מתוכו) עם שתי גרסאות שידור שונות. בגרסה הראשונה הוצגו המתמודדים כיריבים מושבעים ואילו בשנייה הם הוצגו כחברים. השחקנים, התמונות והמהלכים שהוצגו לנחקרים היו, כמובן, זהים לחלוטין. רק קולות הרקע של השדר והפרשן הוחלפו. ולמרות זאת, או אולי מכיוון שכך, הצופים העריכו את המשחק אחרת לגמרי. אלו שחשבו שמדובר במשחק בין יריבים, העריכו את המשחק כאיכותי ומעניין יותר מאלו שחשבו שהם צופי במשחק בין ידידים. במילים אחרות, לדרך שבה ממסגרים השדרנים והפרשנים את השידור יש השפעה דרמטית על ההנאה של הצופים מהמשחק.
מחקר נוסף בחן את ההשפעה של האופן שבו שדרנים ופרשנים ממסגרים את משחק הכדורסל על הצופים. סטודנטים התבקשו לצפות במשחק כדורסל עם גרסאות שידור/פרשנות שונות. חלקם צפו בשידור דרמטי, חלקם בשידור תיאורי ואחרים צפו במשחק ללא פרשנות בכלל. השידור הדרמטי הדגיש את היריבות המרה והאיבה בין השחקנים והציג את אחת הקבוצות (קבוצה ב' לצורך העניין) כאגרסיבית יותר (אף שבמציאות דווקא הקבוצה האחרת, קבוצה א', הייתה תוקפנית יותר). השידור התיאורי, מנגד, פשוט הציג את האירועים ללא הטיה לאף אחד מהצדדים. הממצאים חשפו כי הצופים שראו את המשחק ששודר ללא פרשנות דירגו את קבוצה א' כעוינת ואגרסיבית יותר. לעומתם, הצופים של השידור הדרמטי נותרו נאמנים למסגרת השידור ודירגו את קבוצה ב' כתוקפנית יותר. מעניין כי אלו שצפו בשידור התיאורי היו סבלניים יותר לאלימות מאשר אלו שצפו בשידור ללא פרשנות. גם במקרה הזה הסיבה לכך הייתה ההטיה הלא מודעת של השדרנים, שהציגו את האגרסיביות כטקטיקה ועל כן, הצופים פירשו אותה כחלק לגיטימי מהמשחק.
הממצא המרתק, אולי יותר מכל, קשור לניסיון, של כל המחקרים כמעט, להשוות את ההשפעה של הפרשנים על צופים עם ותק ומומחיות לעומת צופים מזדמנים. לכאורה, ניתן לצפות כי שצופים מנוסים יושפעו פחות מהשידור של המשחק, שהרי הם כבר צברו שעות רבות של שידורי ספורט וצפו בעשרות אירועים שמאפשרים להם לבנות לעצמם את הפרשנות, ללא עזרה חיצונית. גם אם השידור יציג את האירועים אחרת מהמציאות, ההנחה היא שאוהדי הספורט המנוסים יוכלו לזהות זאת ולדחות את הפרשנות המוצעת.
החוקרים האמריקאים בריאנט, בראון, קומיסקי וזילמן מצאו שממש לא כך הם פני הדברים. ההשפעה מתרחשת באותה המידה גם על הצופים שהגדירו את עצמם כצופים מנוסים. דיוויד סאליבן מצא אף הוא כי אוהדי ספורט וכאלו שאינם אוהדי הספורט רגישים באותה המידה למניפולציות שנערכו על ידי השדרנים. אגב, גם בהקשר המגדרי לא נמצאו הבדלים. גברים ונשים הושפעו מהשידור באותה מידה. עם זאת, מחקר אחר שנערך בארה"ב מצא כי כאשר שנשים משדרנות או משמשות כפרשניות, הן זוכות להערכה גבוהה בעיקר כשהן עסקות בספורט נשים. כשהן עוסקות בספורט הגברים, דבריהן מתקבלים בערבון מוגבל יותר.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן.