רוברט גריפין השלישי (יואב שטיין)
במבט לאחור, דניאל סניידר, מייק שאנהאן ובטח ש-RG3 מתחרטים שהפרנצ'ייז קוורטרבק של הרדסקינס בכלל פתח את העונה. בספטמבר, עם הקושי הברור של גריפין לשחזר את היכולת מאשתקד, נראה היה שלבחור יש לפחות לב ענק. הוא עשה כל מה שיכול היה לעשות כדי להיות על המגרש בשבוע 1 ולהנהיג את הקבוצה וספג כניסות על ימין ועל שמאל אחרי כל מסירה מהפוקט. זו אכן הקבוצה שלו, אבל רוברט גריפין לקח את מה שהתואר הזה מביא עימו רחוק מדי. האבא שיחק תפקיד משמעותי מדי ועם כל ההתעסקות בתקשורת, גריפין פשוט לא הצליח לנסוק לגבהים של השנה השעברה. הוא תמיד יהיה חלק מההשוואות בתוך הרביעייה ובעוד ראסל ווילסון ואנדרו לאק עשו העונה צעד קדימה, גם הקושי של קולין קפרניק לא התקרב לנפילה אותה הציג RG3, על המגרש ומחוצה לו. ווילסון ולאק לא מייצרים כותרות וכדאי שגריפין ילמד מזה לקח.
אטלנטה פאלקונס (יובל קליין)
בעונה שעברה הפאלקונס היו רחוקים עשרה יארד מהופעה בסופרבול והתחושה באוגוסט האחרון הייתה שבעזרת החזרה של טוני גונזאלס וההגעה של הרץ האחורי החדש סטיבן ג'קסון, הם ישיגו את אותם עשרה יארד העונה בשביל לשחק בריקוד הגדול. אז זהו, שלא. הפאלקונס אולי סבלו מפציעות של צמד התופסים שלהם, חוליו ג'ונס ורודי וויט, אבל הכישלון הענק של העונה נופל על ההגנה, שסיימה כאחת מחמשת הגרועות בליגה. כעת, אטלנטה צריכה לדאוג מכך שמאט ריאן יהפוך למת'יו סטאפורד החדש, מעמיס יארדים אבל לא ניצחונות. מי היה מאמין שהקוורטרבק היחיד ממחזור 2008 שייקח אליפות עד כה יהיה ג'ו פלאקו ולא ריאן. אכזבה גדולה.
יוסטון טקסאנס (אמיר ציפורי)
איזו התפרקות מפוארת. קבוצה עם כל כך הרבה כשרון בשני צדי הכדור, שהשלד שלה רץ ביחד כבר כמה שנים ולוקח דרך קבע את הבית, נראית כמו מכבי רמת עמידר ביום רע. זה התחיל עם יכולת רעה של מאט שאוב, איבוד הביטחון והיכולת לבצע פעולות פשוטות ונגמר באובדן דרך מוחלט של הצוות המקצועי והמועדון כולו. התוצאה? שיא קבוצתי של הפסדים רצופים. לפרק ולבנות מחדש.
יוסטון טקסאנס (תומר ספירשטיין)
טוב, פה הבחירה באמת קשה. הרבה אכזבות היו לנו השנה. החל מדטרויט, ששוב לא הצליחה לעלות לפלייאוף, דרך טמפה, שבדיוק חשבנו שהיא בדרך הנכונה והתרסקה ואטלנטה, שבאופן מפתיע פשוט לא הופיעה לעונה. אבל אכזבת העונה שלי היא ללא ספק יוסטון. הטקסנים היו אמורים לקחת את ה-AFC דרום בהליכה ובמקום, הם קיבלו את הבחירה הראשונה בדראפט. עד כדי כך המצב גרוע שם, שאפילו את ג'קסונוויל הם לא הצליחו לנצח. באמצע העונה, שכבר הייתה גמורה, מאט שאוב נפצע, גארי קוביאק הלך הביתה וכל מה שנשאר מיוסטון זה, ובכן, ג'יי ג'יי וואט.
מאט ריאן (דודי כפרי)
בשנה שעברה, יוסטון סיימה שלישית ב-AFC ואטלנטה ראשונה ב-NFC ומאט שאוב היה בפרו בול. העונה, אחרי שהוא נפצע במהלך משחק ביתי, אוהדי הטקסאנס מחאו כפיים מרוב שמחה על כך שהוא יורד מהמגרש. מאט ריאן, אחרי ההתקדמות הגדולה בעונה שעברה, אמור היה לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהצליח עוד יותר בפלייאוף.
במקום, יוסטון תיבחר ראשונה בדראפט הקרוב קוורטרבק חדש ואילו באטלנטה, עם בחירת טופ 10, אולי לא ייקחו מחליף לריאן, אבל עולים ספקות רציניים לגביו. לפאלקונס יש תירוצים טובים בגלל פציעות של שחקני מפתח בהתקפה, אבל ההתפרקות הגיעה כבר מהמחזור הראשון. גם לשאוב יש תירוץ מצוין. הוא לא אמור להיות פרנצ'ייז קוורטרבק. זו ההגנה והריצה שאמורות להוביל את הקבוצה. זה עדיין לא אומר שהוא יכול להפוך ל"פיק סיקס שאוב".
יש עוד קבוצות ושחקנים שאכזבו השנה, אבל מאף אחד לא היו ציפיות כמו שהיו משתי הקבוצות הללו. אחרי תחרות צמודה, בסופו של דבר אכזבת השנה שלי היא מאט ריאן, שבמקום לחבר את אטלנטה למרות הפציעות, בחר להצטרף לבינוניות הכללית.
אטלנטה פאלקונס (עידן ויניצקי)
כמה מביך להזכיר זאת, אבל באמת ובתמים הימרתי בפרויקט פתיחת העונה על אטלנטה כאלופה. לפאלקונס היו את כל הכלים שצריך. קבוצה שכבר הייתה שם, מרחק מהלך אחד מהסופרבול, קוורטרבק טוב שצבר מספיק ניסיון, קאמבק של טוני גונזאלס לעוד מירוץ אחרון. הכל. וזה התרסק בבום. נכון, הפציעות לא עשו חסד עם אטלנטה ומהרגע הראשון של העונה הקבוצה איבדה שחקנים בלי סוף, אבל לאיזו קבוצה זה לא קורה? האם באמת אין תחליף לחוליו ג'ונס? האם העזיבות של מייקל טרנר, ג'ון אברהם ודונטה רובינסון בסוף העונה שעברה היו משמעותיות כל כך? נראה לי קצת מוגזם. אטלנטה חייבת להסתכל גבוה על קודקודי הקבוצה שלה ולהסיק מסקנות, לנסות להבין איך צונחים ככה.