המחסור בתופעות (תומר ספירשטיין)
נכון, לא ציפינו שקנזס סיטי וניק פולס ייתנו עונה שכזו, או שיוסטון ואטלנטה תתרסקנה. מצד שני, בכל עונה יש לנו קבוצה שמפתיעה לטובה וקבוצה שמפתיעה לרעה ועדיין, אם בוחנים את הליגה, קשה שלא לראות את העונה הזו מתרחשת. כבר ידענו מזמן שבלי ארון רוג'רס, הפאקרס לא יכולים להציג הרבה, ידענו שניו אינגלנד תיקח את הבית גם אם תעלה עם שמונה שחקנים, ראינו את פיטסבורג דועכת לאיטה ואת בולטימור מתפרקת מנכסיה, ה-NFC מזרח כבר מזמן מציג יריבות רק בתוך הבית וניו יורק ג'טס הם ניו יורק ג'טס. אולי זו התופעה של השנה, המחסור בתופעות בולטות. לא שופטים, לא רוקים, אפילו לא ממש הגנות וזה כשלעצמו די נדיר.
הקוורטרבקים העשירים והמאכזבים (יואב שטיין)
המון שחקנים זכו לחוזים חדשים ב-2013. חלקם הצדיקו את הכסף יותר (דאריל סמית', אקיב טליב) וחלקם פחות (מייק וואלאס, פול קרוגר). אבל בעמדה החשובה מכולן בעולם הספורט בולטת עוד יותר האכזבה מהתוצאות. ארון רוג'רס, עם חוזה לחמש שנים ו-110 מיליון דולר, יקבל הנחה בעקבות הפציעה והעובדה שבסופו של דבר הוא העפיל לפלייאוף. ג'ו פלאקו (6 שנים, 120 מיליון), טוני רומו (6 שנים, 108 מיליון) ומת'יו סטאפורד (3 שנים, 53 מיליון), ודאי שלא הרימו את הקבוצה שלהם לגבהים חדשים ונראה שהסוכנים עשו עבודה טובה יותר מה-GM. מעל כולם נמצא מאט ריאן, שקיבל חוזה של 5 שנים ו-103 מיליון דולר, רק כדי לקחת את הקבוצה שלו מ-13 ניצחונות לארבעה. הפציעות של חוליו ג'ונס ורודי ווייט מזכות אותו בהנחה מסוימת, אבל טום בריידי הוא דוגמא לא רעה למישהו שהצליח להתגבר על פציעות וחסרונות של המטרות האהובות עליו. הקוורטרבק של הפטריוטס התחיל את העונה עם מסירות לשני שחקנים שאיש לא שמע עליהם, בעוד דני אמנדולה וכמובן רוב גרונקובסקי סובלים מפציעות ואם מישהו שכח, בריידי גם אירגן מחדש את החוזה שלו בקיץ ולקח פחות כסף כדי לסיים את הקריירה בפאטס. אם תבדקו כמה כסף הרוויחו העונה ראסל ווילסון ואנדרו לאק, אתם בכלל תקרעו מצחוק.
ההתפרקויות (עידן ויניצקי)
נכון, לא מדובר במשהו חדש. בכל עונה אפשר למצוא דוגמה לקבוצה, שאחרי שנה מוצלחת, מתרסקת בקול תרועה רמה. אבל ארבע כאלה? זה כבר נדיר יותר. אטלנטה לקחה ב-2012 את ה-NFC עם מאזן נהדר של 3:13. למרות זאת, לא מעט מאותם ניצחונות הגיעו אחרי ניסים ונפלאות והעונה הפאלקונס, שהיו רחוקים מהלך אחד מהסופרבול האחרון, כבר שילמו ביוקר. ההחלטה של טוני גונזאלס למשוך עוד שנה התגלתה כמיותרת, ההפסדים נערמו בקצב והפאלקונס הלכו לאיבוד. ומה עם וושינגטון, שסיימה את העונה הקודמת עם שבעה ניצחונות רצופים ואליפות ה-NFC מזרח אחרי שנים רבות כל כך, רק בשביל לראות כאסח בין מייק שנאהאן לרוברט גריפין השלישי והפצוע ולא לנצח כמעט חודשיים בחלק השני של העונה. הרשימה נמשכת גם למינסוטה, שמעשרה ניצחונות ו-MVP נפלה לאפס ניצחונות חוץ ונשארה הרחק מאחור ב-NFC צפון הצמוד. בזמן שגרין ביי ושיקגו שיחקו תקופה ארוכה בלי הקוורטרבק הפותח שלהן ודטרויט הלכה לאיבוד, מינסוטה לא הצליחה להוות יריב ראוי. ולקינוח, יוסטון. ההתפרקות הגדולה מכולן. הטקסאנס השלימו בעונה שעברה את המהפך וההשתלטות על ה-AFC דרום, רק כדי לפתוח עונה ב-0:2 ומשם להפסיד, ולהפסיד, ולהפסיד. אטלנטה ויוסטון, שתיים שמפגש סופרבול ביניהן נראה ריאלי יחסית בתחילת העונה, מסמלות יותר מכל את העובדה שב-NFL הכול יכול לקרות. תמיד.
תחרותיות/בינוניות (אמיר ציפורי)
היו לנו כבר עונות בינוניות ועונות תחרותיות, אבל השנה נראתה כמו הצטלבות שתי התופעות: מצד אחד, כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה ביום נתון ומצד שני, אף קבוצה לא מראה פוטבול גדול באופן עקבי. הכי קרובה לכך הייתה אולי סיאטל, עם הגנת ברזל והתקפה בעלת רץ אחורי יציב וקוורטרבק כשרוני וקר רוח.
בריאות הקוורטרבקים (יובל קליין)
זה פשוט לא אותו דבר בלי ארון רוג'רס, טוני רומו, ג'יי קאטלר ואפילו בריאן הוייר. כל הקוורטרבקים האלה נפלו העונה בגלל פציעות שגרמו להם להחסיר משחקים והקבוצות שלהם פשוט לא נראו אותו דבר בלעדיהם. הירידה ביכולת על הדשא גרמה לירידה בעניין מצד הצופים בישראל, כי מי יתעורר בשלוש בבוקר לראות את מאנדיי נייט בין סנקה וואלאס לג'וש מקאון? הפציעות הראו עד כמה חשובה בריאות הקוורטרבקים, לא רק לקבוצות אלא גם למוצר שנקרא ה-NFL. בסופו של דבר, תמיד ידברו על הקוורטרבקים, העמדה הכי חשובה על המגרש, ומחוצה לו, כך שכדאי לליגה לשמור עליהם קצת יותר טוב בעתיד.