דיירת חדשה שהגיעה לבית ייצרה נסיבות חדשות ומיוחדות, שבמרכזן הורדת הווליום. מתברר שהיא רגישה לרעשים ולא פעם סובלת משינה קלה, וכשהיא מתעוררת בפתאומיות היא נוטה לבכות ולייבב, ומאחר שקולותיהם של שדרני הספורט בישראל נוטים לעלות לגבהים לא מוצדקים, ומאחר שיהיה זה עוול שהזאטוטה הקטנה תתעורר דווקא מזעקות חסרות פרופורציה על אירועי ספורט זניחים כמו ליגת העל הישראלית הוחלט בבית שמעכשיו, לפחות בשעות רגישות, הצפייה בכדורגל תיעשה במיוט, בהשתקה מוחלטת של הטלוויזיה, ללא קול.
וכך אדם נותר רק עם המשחק עצמו, ללא התפאורה שמסביב, בדממה זועקת. ומה נאמר, דווקא נחמד. המשחק מקבל פרופורציות אחרות, מימד אחר, כשהשקט מאפשר לצלול למהותם של האירועים, ללא התגובות השיפוטיות של הקהל והשדרנים. כשהאווירה שמסביב הופכת למשנית, אפשר להתרכז בכדורגל עצמו, לצלול לאספקטים המקצועיים שלו, ולזהות בצורה ברורה מערכים וטקטיקה מחד (לא תמיד קיימים), וליקויים טכניים מאידך (שבולטים מתמיד), וכל זאת ללא הסחות דעת, טהור מתמיד. הצופה הופך לנוכח-נפקד: מצד אחד כמו סקאוט שקול ומקצועי, שמביט באירועים מהצד ומנתח בשלווה; ומצד שני אוהד אומלל, כל כך מכור, כזה שמוכן לצפות בליגה שהדבר האחרון שמעניין בה הוא המשחק עצמו.
עם זאת, למרות הדממה, מעניין לגלות שקולות הרקע טבועים בצופה, גם כשהם לא נשמעים. כלומר, אחרי שכבר ראה אלפי משחקי כדורגל בימיו - הצופה מכיר היטב את המתכונת. הוא מזהה את המנגינה, גם כשאין צלילים. הוא יודע מתי הקהל שר ומעודד, ומתי הוא שורק בוז בחוסר סבלנות. מתי הוא נרגן וגוער, ועד כמה הוא חוגג וצוהל. הוא מרגיש, ממש בעצמות, מה הפרשן אומר, ומה מדווח שדר הקווים, מה אומר המאמן עם חזרתו מהמחצית, וכמה גסת רוח המראיינת בסיום. הכל נשמע צלול וברור, גם ב-Mute, חודר את השקט.
כמובן שגם אין צורך אמיתי לשמוע את דברי השדרים והפרשנים, כדי לספוג מהם את הווייבים. כשיש אירוע מעורר מחלוקת, למשל, והצופה בבית בוחן את האירועים שוב ושוב בהילוכים החוזרים ומתקשה לפסוק ברור לו שהשדר נחרץ, שהוא מתפקד כתובע, השופט והתליין. הצופה אומנם מעט מבולבל למראה ההילוכים החוזרים, ובלבו הוא מזדהה עם קשייו של השופט ומבין את המגבלות שעומדות בפניו בסוגיה מעוררת המחלוקת אך אין לו ספק שהשדר זועק ומזדעק, ושהפרשן שלצדו מלהיט אותו, בניסיון לחגוג את השערורייה. "כמה טוב שאני לא שומע את זה", ממלמל לעצמו הצופה, מבלי לדעת מה בכלל נאמר! "די לקשקש", הוא קורא לעבר הטלוויזיה, כמעט מתרגז ממה שלא שמע.
החוויה מקבלת תפנית, כשמאוחר יותר בערב עוברים לפרמיירליג. שוב אין סאונד, השלט רחוק, אתה כלוא בערוץ, השקט ממשיך להפנט ולסחוף, אבל מתברר שהדממה האנגלית נשמעת אחרת לגמרי. כי בדמיונך באצטדיון המולה גדולה, שירה בגרון קרוע, והשחקנים רצים לקול תשואות של בריטים נלהבים. כמו חירש שמרגיש את הבסים, גם הצופה מרגיש את הספה רועדת משירה אדירה בקול אחד, של קהל מאוהב. והנה ארסנל זוכה בקרן, ואתה רק מדמיין את ההתרגשות ביציעים, כמה פוטנציאל טמון בקרן, איזו חגיגה. וכשהילדה בידיים, אתה רק מפנטז להיות כדורגלן, לכבוש שער, ולחגוג לעיני האוהדים בתנועת העריסה.
למרבה ההפתעה, גם בדממה, אתה מרגיש את שעטות השחקנים. את הרחש על הדשא מכל גליץ'. את הצלילים של הדחיפות הקשוחות ברחבה. והשדר, מה הוא בוודאי אומר? אתה רק מדמיין איך הוא מתאר במיומנות את האירועים על הדשא, בצורה כל כך מדויקת, נלהבת אך מסויגת, באנגלית נפלאה, כמו של רב המשרתים קרסון מ"אחוזת דאונטון". איך גם הוא, כמו הקהל, לא מהלל סתם מהלכים טכניים חסרי חשיבות, אלא יודע להעריך נחישות, מיקום, כשמגן מקדים חלוץ. והכול בג'נטלמניות. "איזה יופי של שידור", אומר הצופה, והוא לא שומע מילה. לפתע הוא נזכר במשהו, מביט מטה, ורואה את בתו, הפעוטה, מוזנחת, ראשה שמוט לאחור.