פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ולא נעליים

        נבחרת הודו של אמצע המאה ה-20 היתה אחת הנבחרות הטובות באסיה, אבל את עיקר פרסומה קיבלה מעצם התעקשות שחקניה לעשות את הכל יחפים. גם אם זה אומר להיבחן כך בקבוצות הפאר של אירופה. מדור סיפורי הפרברים

        ב-1936 הכדורגלן ההודי מוחמד סלים, שכיכב בקבוצת מוחמדין מהעיר קלקוטה וסייע לה לזכות בחמש אליפויות מחוז רצופות, הוזמן להשתתף בשני משחקים בינלאומיים של נבחרות כוכבים הודיות שונות נגד הנבחרת האולימפית של סין. הקיצוני הזריז הבריק במשחק הראשון, אבל לפני המשחק השני נעלם. כוחות של המשטרה והצבא ההודיים החלו לחפש אחריו ותמונות שלו אפילו פורסמו בעיתונים, אבל אחרי כמה ימים התברר שהודי שהתגורר בבריטניה, האשים שמו, צפה בו נגד סין, התרשם עמוקות ושכנע אותו לנסות את מזלו ככדורגלן באירופה.

        סלים הפליג לקהיר ומשם המשיך ללונדון. אותו האשים ששכנע אותו להגיע לאנגליה, ליווה אותו צפונה והשניים הגיעו לסלטיק פארק. ב"טלגרף" מסופר שההודי התפלא לשמוע שהכדורגלנים בקבוצה מקצוענים ומרוויחים את לחמם מהענף. נלהב מהאפשרות לשחק כדורגל לפרנסתו, סלים שכנע את האשים לשוחח עם מנג'ר סלטיק ווילי מיילי, ולנסות לשכנע אותו לאפשר לו להיבחן בקבוצה. האשים, ממשיך הסיפור ב"טלגרף", ניגש למיילי ואמר לו: "כדורגלן גדול הגיע לכאן בספינה מהודו. האם תוכל לבחון אותו בקבוצה בבקשה? אבל יש רק בעיה אחת קטנה. סלים משחק יחף".

        שחקן סלטיק בשנת 1936, מוחמד סלים (סריקה)
        האשים פנה למנג'ר סלטיק ואמר לו: "כדורגלן גדול הגיע לכאן בספינה מהודו. האם תוכל לבחון אותו בקבוצה בבקשה? אבל יש רק בעיה אחת קטנה. סלים משחק יחף"

        במחצית הראשונה של המאה ה-20 הכדורגל שימש כענף פופולארי בהודו, הרבה בשל ההשפעה של השלטון הבריטי. ההישגים של הנבחרת המקומית היו בהתאם. בשלבים מסוימים - למשל אחרי שזכתה במשחקי אסיה ב-1951 אחרי ניצחון על איראן בגמר - הודו אפילו נחשבה לאחת מנבחרות הכדורגל הטובות ביבשת. יחד עם זאת, את הפרסום שלהם הכדורגלנים המקומיים לא שאבו מהיכולת שהציגו, כי אם מהעובדה שהם שיחקו יחפים.

        המשחק של הודו נגד צרפת באולימפיאדת לונדון 1948 אמנם התקיים ב-31 ביולי - אמצע הקיץ - אבל בשעת שריקת הפתיחה הטמפרטורה כבר הספיקה לצנוח לאזור ה-17 מעלות. עיתונאי הספורט, נובי קפאדיה, כתב את הפרק "ניצחונות ואסונות: הסיפור של הכדורגל ההודי בשנים 1889-2000" בספר שהוקדש להיסטוריה של הענף בדרום אסיה. באותו פרק סיפר: "נבחרת הודית שהורכבה משחקנים יחפים ומכאלו שלבשו גרביים, הפסידה 2:1 לצרפת על המשטח הקר והרטוב בלונדון. הודו יצרה יותר מצבים, אבל בגלל תנאי מזג האוויר, השחקנים שלה התקשו לבעוט בצורה מדויקת והחמיצו שני פנדלים".

        ארבע שנים לאחר נבחרת הכדורגל של הענקית האסייתית שוב השתתפה במשחקים האולימפיים, הפעם בהלסינקי, פינלנד. הגרלת הסיבוב הראשון ייעדה לה מפגש עם יוגוסלביה ב-15 ביולי והתוצאה בסיום: 1:10 לזכות הנבחרת האירופאית. פערי הרמות הגדולים עשו את שלהם, אבל גם מזג האוויר בשילוב עם העובדה שההודים שיחקו ללא נעליים. 13 מעלות בשעת המשחק וכר דשא רטוב אחרי טפטוף שנמשך לאורך כמה שעות באותו יום, היו יותר מדי עבור החובבים מדרום אסיה.

        אחרי אותה תבוסה קשה נגד יוגוסלביה, בהתאחדות לכדורגל של הודו הבינו שנעליים הן מצרך חשוב עבור כדורגלנים והחליטו להעביר את הכדורגל המקומי, לפחות ברמת הנבחרת, רפורמת הנעלה. עכשיו נלך שנתיים אחורה.

        משלחת הודו לאולימפיאדת לונדון, 1948 (AP)
        "הודו יצרה יותר מצבים, אבל בגלל תנאי מזג האוויר, השחקנים שלה התקשו לבעוט בצורה מדויקת והחמיצו שני פנדלים". המשלחת ההודית לאולימפיאדת לונדון 1948 (צילום: AP)

        ב-1950 התקיים הגביע העולמי בכדורגל. האלופה האחרונה איטליה והמארחת ברזיל העפילו אוטומטית, ובפיפ"א החליטו ש-14 המקומות הנותרים יחולקו כך: שבע נבחרות אירופאיות, שש מדרום, מרכז וצפון אמריקה ואחת מאסיה. מרבית הנבחרות האסייתיות אפילו לא התכוונו לנסות להשתתף בטורניר והמוקדמות באזור האסייתי הסתכמו בבית בודד. הודו שובצה לשחק נגד בורמה, אינדונזיה והפיליפינים, אלא שכל השלוש הללו הודיעו על פרישה והיא עלתה אוטומטית.

        ההודים התלוננו על מחסור במטבע חוץ ועל צרות כלכליות נוספות שימנעו מהם לשלוח נציגות לטורניר, אבל בפיפ"א הציעו להטיס את הנבחרת האסייתית לריו דה ז'ניירו על חשבונם. באותו שלב נראה היה שהדברים יבואו על מקומם בשלום וב-22 במאי 1950 הודו הוגרלה לשחק בבית ג' שכלל גם את איטליה, שבדיה ופרגוואי. יום לאחר מכן התקיימה במשרדי ההתאחדות לכדורגל ישיבת חירום שנודעה לדון בסגל השחקנים שיינחת בברזיל, אבל בגלל חוסר הסכמה של הנוכחים בחדר הישיבות, ההשתתפות בגביע העולמי בוטלה.

        סאילן מאנה, שהיה אחד מהשחקנים הבכירים של הודו באותן שנים, סיפר עשרות שנים לאחר מכן ל"ספורטס אילוסטרייטד הודו": "לא היה לנו מושג שיש גביע עולמי בכדורגל. אם היינו יודעים, היינו נוטלים את היוזמה בעצמנו ונוסעים. מבחינתנו, המשחקים האולימפיים היו הכול. לא היה משהו יותר גדול מזה. אם היינו מגיעים לאותו גביע עולמי ב-1950, הכדורגל ההודי היה נראה היום אחרת".

        ויכוחים בין פקידי התאחדות וגם חוסר ודאות כלכלית, מנעו את ההשתתפות של הודו בטורניר הנבחרות הגדול מכולם, אבל ההיסטוריה החליטה שסיפור על כך שההתאחדות המקומית סירבה לדרישת פיפ"א ששחקני הנבחרת ישחקו עם נעליים, יהיה הרבה יותר צבעוני. באינסוף אתרי אינטרנט ועיתונים מספרים עד היום שזו הסיבה לכך שהודו לא שיחקה בגביע העולמי - אפילו באתר הרשמי של פיפ"א נכתב ש"הודו אמרה 'לא' בגלל שפיפ"א לא אפשרה לשחקניה לשחק יחפים". המציאות כאמור הייתה הרבה יותר מורכבת, אבל הודו תיזכר לעד כנבחרת שלא השתתפה במונדיאל בגלל חילוקי דעות על נעליים.

        כדורגל, הודו (GettyImages)
        אפילו באתר הרשמי של פיפ"א נכתב ש"הודו אמרה 'לא' בגלל שפיפ"א לא אפשרה לשחקניה לשחק יחפים" (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        אחרי שמנג'ר סלטיק, ווילי מיילי, שמע שמוחמד סלים מבקש להיבחן בקבוצה כשהוא רץ ובועט ברגליים חשופות או מעוטרות בגרביים בלבד, הוא צחק ודחה את ההצעה בנימוס. חברו של השחקן, האשים, סירב לותר. הוא המשיך להתעקש ולבסוף שכנע את האיש על הקווים.

        סלים, כך מסופר ב"טלגרף", התבקש להפגין את כישוריו לעיניהם של כ-1,000 חברי מועדון ושלושה מאמנים והותיר את מרביתם פעורי פה. הוא הוחתם והרשים, ואחרי שכיכב ב-1:7 של הבויז נגד גלאסטון, ב"דיילי אקספרס" הסקוטי כתבו: "עשר האצבעות של סלים, השחקן ההודי של סלטיק, הפנטו את הקהל בפארקהד. הוא מאזן את הכדור בעזרת הבוהן ומלטף אותו בעזרת האצבע הקטנה, מסובב אותו ברגליו היחפות וחולף על פני היריבים".

        סלים הבריק במדי האימפריה הסקוטית, אבל אחרי כמה חודשים החליט לחזור למולדתו ומאז לא שב. עם היריבים ונעליהם הוא הסתדר, הגעגועים היו אלו שקטעו לו את הקריירה האירופאית.