הסיפור של אליס שלזינגר, שלא מעוניינת יותר לייצג ישראל, הוא בהחלט מצער, כי בשורה התחתונה המדינה מאבדת ג'ודאית מהצמרת העולמית הגבוהה ביותר. בסיפור הזה אי אפשר לקבוע בוודאות מי הצודק. אפשר לקבוע שיש מקופחים, אבל בשורה התחתונה - אנחנו שוב מקבלים תוצאה של שיטות עבודה לא נכונות בספורט, וזה מה שקורה כשפוליטיקה פנימית משתלטת על הדבר הטהור ביותר. זה קורה הרבה מאוד בארץ בגלל המרכזים, אבל זה קורה לא מעט גם במדינות המפותחות ביותר בעולם המערבי.
מצערת מאוד העובדה שרק עכשיו, שנה וחצי אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון, שלזינגר בחרה להכפיש את יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי באופן כל כך ישיר ותקיף כפי שעשתה במסיבת העיתונאים. היא טוענת שכבר אחרי לונדון 2012 פונטי הודיע לה שלא תייצג את ישראל במשחקים הבאים בריו. גם אם זה נכון, ופונטי הודה בעצמו שדרש ממנה להחליף קטגוריית משקל - מדוע שלזינגר לא יצאה למלחמה כבר אז? והכוונה היא למלחמה תקשורתית אמיתית שבה לא שומרים תחמושת.
הדברים של שלזינגר די משכנעים, אבל מה שלא הכי ברור זה שהיא טוענת שברגע שפונטי הודיע לה שהיא לא תהיה בריו 2016, היא הבינה שחיסלו לה את הקריירה. כבר היו בספורט האולימפי מקרים של העדפות ספורטאים מסיבות כאלה ואחרות ויהיו. ברור שבמצב שנוצר מאז שפונטי נבחר ליו"ר האיגוד שלזינגר לא הייתה בצד הנכון - גם בגלל מאמנה והאגודה אליה השתייכה וגם בגלל ההתפתחות המרשימה של ירדן ג'רבי במשקל שלה.
מצד שני, משה פונטי לא יכול לקבוע בעצמו מי יהיה במשחקים האולימפיים ומי לא, ועם כל הביקורות על הוועד האולימפי הישראלי והגופים שאותם הוא מפעיל - יש בהם מספיק אנשים שיודעים ומיומנים בלעשות סדר בבלגאן. שלזינגר הייתה צריכה להמשיך ולהילחם על ייצוג המדינה, ואולי אם הייתה מכנסת מסיבת עיתונאים דומה לפני שנה וחצי היה לה סיכוי. כעת, נראה שהסיכוי היחיד שנותר לה הוא לקבל שחרור בינלאומי מפונטי ואנשי איגוד הג'ודו, וגם עבור זה צריך להילחם.
מה שעצוב לדעתי בכל הסיפור הזה הוא שהאופציה בה בוחרת שלזינגר, לייצג מדינה אחרת, הפכה לאופציה לגיטימית בספורט העולמי בשנים האחרונות. אנחנו רואים לא מעט תהליכים שבהם מדינות עשירות או יציבות מקבלות בברכה ספורטאים ממדינות אחרות ומעניקות להם אזרחות, גם אם לאותם ספורטאים אין שום זיקה למדינתם החדשה. אז נכון שגם הספורט האולימפי הישראלי נהנה משירותם של לא מעט ספורטאים שלא נולדו כאן, אבל אף אחד לא יכול להתווכח עם זכותם המוסרית לייצג את ישראל, בין אם מדובר ביהודים שניצלו את חוק השבות או בכאלה שבחרו בני או בנות זוג ישראלים יחד עם החיים כאן.
שימו לב לדוגמאות הבאות, שממחישות עד כמה ה"מסחרה" חוגגת בספורט האולימפי. מרים יוסוף ג'מאל הייתה המדליסטית הראשונה של בחריין באתלטיקה במשחקים האולימפיים. היא זכתה בארד בריצת ה-1,500 בלונדון 2012 ולפני כן זכתה פעמיים באליפות העולם. מדובר ברצה אתיופית, שהסתכסכה עם ראשי התאחדות האתלטיקה האתיופית על רקע הקושי לייצג את המדינה בתחרויות גדולות, והחליטה לעבור לשוויץ. בזמן שהיא המתינה לאזרחות שוויצרית, הבחריינים קפצו על המציאה והעניקו לה אזרחות מיידית, שמאפשרת לה לייצג את המדינה בשנים האחרונות. היא לא דוברת ערבית, שמה האמיתי הוא בכלל זנבש טולה, ולמרות שבבחריין מחייבים ספורטאיות להתחרות בבגדים ארוכים היא לובשת קצר כי בשוויץ אף אחד לא יעיר לה על זה.
אבל לא רק הבחריינים והקטארים חוגגים עם האזרחויות. לפעמים זה מגיע לאבסורדים לא מובנים. היילה איברהימוב, רץ למרחקים ארוכים יליד אתיופיה הועבר לאזרבייג'אן עוד לפני שהיה בן 18. יאמילה אלדמה שהייתה פעם סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת החליטה לעזוב את קובה אחרי שהתחתנה עם אזרח בריטי. בזמן שהיא המתינה לאזרחות הבריטית בעלה נתפס על הברחת הרואין, נכלא ל-15 שנים וכל הסיפור הזה עיכב משמעותית את קבלת האזרחות שלה. בלית ברירה, אלדמה מצאה את עצמה ב-2004 ללא אזרחות וחיפשה מדינה. ספרד, איטליה וצ'כיה הציעו לה אזרחות מיידית אבל בסופו של דבר היא החליטה לייצג את סודן. 7 שנים לאחר מכן הגיעה האזרחות הבריטית, ואלדמה עברה מייד לייצג את הממלכה המאוחדת, כאילו שסודן הייתה "עוד תחנה בקריירה שלה".
וזה לא קורה רק באתלטיקה למרבה הצער. אם תצפו באליפות העולם בטניס שולחן תראו לא מעט שחקנים סינים כמעט בכל נבחרת אירופית. ככה זה כשמדינה הגדולה בעולם יש אלפי שחקנים ברמה גבוהה מאוד, אבל רק שלושה יכולים להשתתף באליפות העולם או במשחקים האולימפיים. כך נותר מצב ששחקנים כמו צ'ן וישינג שדורג בשיאו במקום ה-9 בעולם מייצגים מדינות כמו אוסטריה.
האם זה יפגע בספורט האולימפי? לא בטוח, כי משחקים אולימפיים קורים אחת לארבע שנים ואולי היום עוד לא ממש מרגישים את המהלכים הלא הגיוניים האלה. מצד שני, כשאליס שלזינגר תעמוד על הפודיום עם דגל אזרבייג'אן בריו 2016, כשהפודיום של אליפות אירופה בטניס שולחן יורכב רק מסינים וכששלושת המנצחים באליפות העולם ב-1,500 מטר יהיו קטארים ובחריינים שנולדו במזרח אפריקה - נשאל את עצמנו מה בדיוק קורה כאן?
מאתלטים שהחליפו לאום נעבור לאתלט נדיר, שבאוסטרליה יעשו הכל כדי לשמור אותו אצלם, למרות שאצן העבר מייקל ג'ונסון מתחנן לאמן אותו באקדמיה שלו באוהיו.
תקראו לזה פינת ה"שלא תגידו שלא סיפרנו לכם", כי זה פחות או יותר העניין. בחודשים האחרונים תופס כותרות באוסטרליה ילד מניו סאות' ווילס בשם ג'יימס גלאגר, שאם ימשיך בקו ההתפתחות שלו, הוא אמור להפוך לאיש המהיר בעולם.
שימו לב למספרים המדהימים הבאים. גלאגר עוד לא בן 14, ובחודש האחרון הוא רץ 100 מטר בזמן של 11.51 שניות ו-200 מטר בזמן של 21.73 שניות. התוצאה השניה מרשימה יותר. צריך להבין, באתלטיקה לא קיימים שיאי עולם רשמיים לגיל 14, אבל התוצאה שהוא רשם החודש בעיר טאוונסויל מהירה בשמונה מאיות מהתוצאה שהשיג יוסאין בולט בדיוק כשהיה בן 14.
גלאגר, שהוא ממוצא אבוריג'יני, התפרסם באוסטרליה כבר לפני שנה כשהשתתף בריצת שליחים בתחרות לבתי ספר, וכשקיבל את המקל בתור הרץ האחרון קבוצתו הייתה בפיגור של 20 מטר. הוא הצליח לגבור על הרץ האחרון ואז תפס כותרות כגימיק. שנה אחרי כבר מדברים עליו כיוסאין בולט הבא בגלל התוצאות המרשימות.
אחד ממאמניו של גלאגר אמר לפני שנה שמדובר ב"מפלצת" ובמי שיהפוך לאוסטרלי המהיר בכל הזמנים. מצד שני, היום כבר מנסים לשמור עליו וליצור שקט תעשייתי, ובצדק. אחרי הכל, אם מסתכלים על יוסאין בולט בגיל 17 הוא היה היחיד מבין 15 הרצים המהירים בכל הזמנים ל-100 מטרים בגיל הזה שבאמת הפך לספורטאי צמרת. המסקנה - לא למהר להסיק מסקנות, אבל אין ספק שמדובר בעילוי ששווה לעקוב אחריו.
