פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אליס בארץ הפלאות: כוכב הבייסבול שסיפק משחק היסטורי בהשפעת LSD

        הוא יצא לחפש זומבים, קרא למאמן היטלר ונחשב, בזכות מחאתו בגזענות, למוחמד עלי של הבייסבול. אלא שדוק אליס ייזכר בעיקר בזכות דבר אחד: הוא בחן את השפעת ה-LSD לאורך משחק שלם, והדגים האם הסם מוביל ספורטאים להישגים כמו אצל אמנים. התוצאה: היסטורית ומאוד מצחיקה

        שחקן הבייסבול האמריקאי דוק אליס (AP)
        מסיפורי הסמים המדהימים בתולדות הספורט האמריקאי. דוק אליס (צילום: AP)

        ***

        כשהגיע למגרש הכל עוד היה נראה לו נורמלי. רק מספר דקות אחרי שהמשחק יצא לדרך, החל דוק אליס להיות מודע לתת המודע שלו, לכך שמגרש הבייסבול שהכיר הפך למשהו אחר לגמרי. "לפעמים הכדור היה גדול כמו בלון, לפעמים קטן כמו כדור גולף", סיפר על הרגעים ההם. ואז, באינינג הרביעי, מוחו של המגיש של קבוצת פיטסבורג פייראטס לקח את הזיותיו לקצה חדש: שופט המשחק הופיע בעיני רוחו כנשיא ארצות הברית דאז, ריצ'ארד ניקסון - נשיא ארצות הברית הוא שמחליט האם הכדור שהגיש בזה הרגע היה בפנים או בחוץ. ואם זה לא הספיק, הרי שדרך אישוניו המורחבים יתר על המידה שם לפתע לב כי החובט שעמד מולו היה לא אחר מג'ימי הנדריקס, כך דמיין, ובמקום מחבט בייסבול, נענע באוויר את גיטרת הפנדר סטרסטוקסטר שלו.

        דוק אליס היה רגיל לעלות מסומם למשחקי בייסבול. לטענתו, לא השתתף אפילו במשחק אחד נקי מחומרים אסורים. ואילו, אחר הצהריים ההוא היה נדיר אפילו בסטנדרטים שלו: לאותו משחק אגדי מול סן דייגו ב-1970, עלה מסומם מ-LSD. התוצאה היתה אגדית לא פחות: בתוך ענן הזיה מוטרף לחלוטין, סיפק הפיצ'ר של פיטסבורג את משחקו הטוב ביותר בקריירה. חמש שנים למותו, הגיע הזמן להציץ פנימה אל תוך אחד מסיפורי הסמים המיתולוגיים והייחודיים ביותר בתולדות הספורט העולמי.

        וכדי להיכנס לאווירה, ניתן לגיטרה של מר הנדריקס – האמן האהוב באותה תקופה על דוק אליס – לדבר.

        ***

        "לאסיד יש שלוש תופעות לוואי: שיפור הזיכרון לטווח הארוך, איבוד הזיכרון לטווח הקצר, ושכחתי את השלישית"

        (אבי ה-LSD המודרני, טימותי לירי)

        ***

        האגדה מספרת שאת המשקה הראשון שלו, צרך דוק פיליפס אליס ג'וניור עוד לפני שלמד ללכת, כשהתבלבל בין בקבוק הוודקה של סבו, ובקבוק המים. בגיל 14 גילה גם את הסמים, והחל לשתות ולעשן באופן קבוע. באותן שנים גילה אלמנט נוסף שישפיע, יעצב ויגדיר את חייו לא פחות, אם כי בצורות אחרות לגמרי: גזענות. כשחבריו לקבוצת הבייסבול בבית הספר קיללו אותו על היותו שחור עבר לשחק כדורסל, וברזומה שלו אפילו משחק אחד בו חילק 21 אסיסטים. אלא שיום אחד, כשנתפס בשירותי בית הספר עם יין ומריחואנה, ניתן לו אולטימטום: או שאתה מסולק מכאן הביתה, לתמיד – או שאתה חוזר לקבוצת הבייסבול.

        כן, עד כדי כך דוק אליס היה מוכשר במשחק ההוא עם הכדור והמחבט.

        לטענתו, פרץ פעם למגירות המורים ומצא בדיקה שהוכיחה כי רמת ה-IQ שלו עומדת על 130. אולם תלמיד טוב הוא מעולם לא היה, וגם כשעבר לקולג' בלוס אנג'לס, אליס בסך הכל חיכה להצעה מליגת ה-MLB. גניבת רכב ועונש מאסר על תנאי אחר כך, הגיע הטלפון מקבוצת פיטסבורג, שהעניקה לו מענק חתימה של 2,500 דולר ושלחה אותו להתחשל בליגות הנמוכות. המגיש הצעיר התחשל, ועוד איך: במהלך אחד המשחקים שמע קריאת "Nigger" מהקהל, ורדף אחרי האוהד עם מחבט הבייסבול שלו. פעם אחרת, באלבמה, עלה ליציע, התיישב עם האוהדים שקיללו אותו וצעק עליהם בחזרה. מאוחר יותר סיפר כי נשא איתו אקדח לכל משחק בדרום. בין לבין הקפיד לצרוך כל פיסת אינפורמציה שמרטין לותר קינג ומלקולם אקס סיפקו לו, ולליגה של הגדולים הגיע עם אופי מברזל, פה מחודד ואפס פחד לצאת מתבנית השחקן השחור המחויך ולהגיד את שעל ליבו.

        פחות או יותר באותה נקודת זמן גילה את הקוקאין, ואת שאר המוצרים שנלוו אז לשחקני בייסבול מקצוענים. "לשתות ולשחק בייסבול זה הולך ביחד", אמר פעם. "גם מריחואנה וכדורים היו בכל מקום. זו היתה התקופה. התחלתי לקחת ספיד בליגות הנמוכות בגלל הציפיות הגדולות שהיו ממני, להצליח ולעבור לליגות הגדולות. 'לא הגיוני שהילד הזה לא יגיע ל-MLB', הם אמרו. זה המון לחץ, וכשאני מסטול, אני לא מפחד מדבר”. לאורך השנים, פיתח אליס התמכרות ותלות בכדורים הממריצים השונים – כדורים, כך טען, שהיו בשימוש פחות או יותר כל הליגה. “זה הגיע למצב שהייתי צריך לקחת את הכדורים אפילו אם הייתי מחכה על הספסל, כדי לא להירדם", אמר. "למה? פחד. פחד מהצלחה ופחד מכישלון”.

        דבר אחד ממנו דוק אליס לא פחד, כך מסתבר, היה זומבים. כן. פעם אחת, שמע שמועות כי זומבים מסתובבים בהאיטי. בלי לחשוב פעמיים, שכר ג'יפ ונסע לחפש אותם, כפי שתיאר בביוגרפיה שלו שפורסמה ב-1976: “הגענו לאיזור מסוים. ראיתי אנשים הולכים – ארבעה, וגם אישה. הם הלכו מוזר. אני לא יודע אם הם היו זומבים...”

        הזוי? בהחלט. אבל זה, כאמור, רק קצה הקרחון.

        שחקן הבייסבול האמריקאי דוק אליס (AP)
        החל לשתות ולצרוך סמים כבר בגיל 14. דוק אליס (צילום: AP)

        ***

        "LSD פתח לי את העיניים. אתה יכול להשתמש רק בעשירית מהמוח שלנו; רק תחשוב מה היית יכול להשיג אם היית יכול להגיע גם לחלקים הנסתרים. אם פוליטיקאים היו לוקחים LSD, העולם היה אחר לגמרי. לא היו יותר מלחמות או רעב"

        (חבר הביטלס פול מקארתני)

        ***

        ב-10 ביוני, 1970, המריא דוק אליס עם קבוצתו לסדרה של ארבעה משחקים מול סן דייגו פאדרס. מיד כשנחת בלע טבליית LSD, שכר רכב ותכנן להעביר את היומיים שעד המשחק הראשון אצל זוג חברים בלוס אנג'לס. שם, למשך תקופה שנעה בין 12 ו-20 שעות, צרכו השלושה כמויות אדירות וסטנדרטיות לגמרי בהתאם לתקופה של אלכוהול ומריחואנה. מוקדם בבוקר הלכו לישון. ב-12 בצהריים דוק אליס קם ובלע טבליית אסיד נוספת. בשעה 14:00 המארחת שלו בבית בלוס אנג'לס הביטה בעיתון וניערה אותו.

        "דוק, יש לך משחק היום”.

        שחקן הבייסבול הביט בה בעיניים מצומצמות, חשב על זה לכמה רגעים ואמר לה שלא, הכל בסדר – המשחק ביום שישי.

        "היום יום שישי. ישנת את כל יום חמישי!”

        המשחק אמור היה להתחיל ב-18:05. לאליס היו ארבע שעות להתעורר, להתלבש, להתארגן, לנסוע לסן דייגו, להתחמם ולעלות למגרש – זאת בתנאי שיחליט לעשות זאת, ולא יצלצל ויגיד שהוא חולה, נניח, כפי שכל אדם נורמלי היה עושה. אבל דוק אליס לא היה נורמלי, לא באותם רגעים, ובשעה 16:30 כבר הספיק להגיע לאצטדיון בסן דייגו והחל ברוטינת טרום המשחק הקבועה שלו: נטילת בין חמישה ו-12 כדורים שונים. 9,303 אוהדים אכלסו אצטדיון בן 55 אלף מקומות, ולא היתה זו הפתעה: סן דייגו היתה חלשה מאוד באותה עונה. ספק אם מישהו מאותם אוהדים שם לב שמשהו לא בסדר עם המגיש של פיטסבורג. ספק אם מישהו מחבריו לקבוצה של דוק אליס שם לב שהוא מתנהג אחרת, ויכול להיות שזה בגלל שדוק אליס פשוט לא התנהג אחרת. לאורך השנים, סיפרו חלק מאותם שחקנים כי ידעו שהיה מסומם – תמיד היה מסומם – אבל לא ידעו על מה. "הייתי טיפוס מתבודד", יספר שנים רבות לאחר מכן. "לא לקחתי סמים עם הקבוצה, לא התמסטלתי עם אף אחד. פשוט הייתי בחור משוגע. אם אתה רואה ההתנהגות משוגעת כל הזמן, זה נורמלי".

        לא ידוע על מקרה נוסף של ספורטאי שעלה למשחק רשמי על השפעת אסיד, ובעוד שזה נשמע הגיוני – קצת קשה לתפקד אם אתה חושב שג'ימי הנדריקס הולך לחבוט בכדור עם הגיטרה שלו – מוטב לשים את הימים ההם בקונטקסט מסוים: סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היו תקופת הזוהר של ה-LSD בארצות הברית, וכמה מהיצירות התרבותיות החשובות של השנים ההן נעשו בהשפעת הסם מעורר ההזיות. דונל אלכסנדר, שראיין את אליס לרדיו הציבורי באמריקה ב-2008, העלה לא מזמן נקודה מעניינת שלא ממש נחקרה בשנות השישים וככל הנראה כבר לעולם לא תיחקר: “הביטלס לקחו אסיד, סטיב ג'ובס לקח אסיד כשהיה תקוע. כל כך הרבה עבודות גדולות של אמנות פופולרית נעשו תחת השפעת אסיד, כך שהרעיון שהוא ישפיע גם על ספורט הוא מעניין. למה שלא יהיה קשר בין השניים?”

        טימותי לירי, אבי ה-LSD בארצות הברית בשנות השישים והשבעים, כתב באוטוביוגרפיה שלו ("פלאשבקים") על פעם שהוא וחבריו המדענים נסעו ב-1962 למקסיקו, כדי לבחון את השפעת הסם על הספורט. הם לקחו כמה טבליות של אסיד וערכו משחק בייסבול ידידותי מול כמה מקומיים: "האסיד הרס לנו את תחושת הזמן. הכל זז לאט. כשהכדור עזב את היד של המגיש, נראה היה כאילו הוא משייט אלינו, מאפשר לנו מספיק זמן אפילו לבחון את התווית שכתובה עליו, לחשוב על ההיסטוריה של הספורט התחרותי, ולהרגיש את השרירים".

        הפסיכולוג האמריקאי טימותי לירי (AP)
        "האסיד הרס לנו את תחושת הזמן. הכל זז לאט. כשהכדור עזב את היד של המגיש, נראה היה כאילו הוא משייט אלינו, מאפשר לנו מספיק זמן אפילו לבחון את התווית שכתובה עליו". טימותי לירי (צילום: AP)

        ***

        "LSD זה כלי שאמור להפוך אותנו למה שאנחנו אמורים להיות"

        (הכימאי אלברט הופמן)

        ***

        תחושת הזמן אבדה גם לדוק אליס בערב ההוא בסן דייגו. "אני זוכר רק חלקים מהמשחק", הוא יגיד רק 14 שנה לאחר מכן, כשיפתח את הנושא בפעם הראשונה. "הייתי גמור. הרגשתי אופוריה. התמקדתי בכפפה של התופס, אבל לא פגעתי בה הרבה. אני זוכר שפגעתי בכמה חובטים. לפעמים ראיתי את התופס, לפעמים לא. לעסתי את המסטיק שהיה לי בפה כל כך חזק, שהוא הפך לאבקה”. מאחורי החובטים, אליס לעתים ראה שובל של כוכב שביט, אבל גם זה לא הפריע לו לפסול שחקן יריב אחר שחקן יריב, ולסיים את המשחק עם נו-היטר – משחק שלם בו אף לא שחקן אחד הצליח לחבוט מולו. 282 כאלה ביו בהיסטוריה. בדרך כלל, בעונת בייסבול ממוצעת, מתרחשים בין שניים ושישה נו-היטרים, ובדרך כלל, בעונת בייסבול ממוצעת, אף אחד מהם לא מושג בהשפעת אסיד.

        המאזן של דוק אליס באותו ערב עמד על אפס חבטות של היריבים, אפס ריצות, שמונה הולכות, שש פסילות, ופגיעה אחת באחד החובטים. פיטסבורג ניצחה 0:2, ושנים רבות לאחר מכן, כשישמע חברו לקבוצה אל אוליבר שהנו-היטר הראשון של 1970 ב-MLB התבצע על LSD, הוא יגיד: “כששמעתי על זה, התגובה הראשונה שלי היתה לחשוב שרק דוק היה יכול לעשות דבר כזה. זה לא הדהים אותי, למרות שהופתעתי שמדובר ב-LSD”.

        וידאו של המשחק ההוא לא קיים, למרבה הצער – לפחות לא לעיני הציבור – ועל כן, ניאלץ להסתפק בגרסה של רובין וויליאמס למאורע המיתולוגי:

        ***

        "לא היינו ומעולם לא נהיה אותו הדבר מאז שה-LSD הוכיח, אפילו לאנשים הסקפטיים ביותר, שארמונות גן העדן נמצאים בתוך כל אחד מאיתנו"

        (הסופר טרנס מקנה)

        ***

        הרגע המפחיד ביותר בקריירה של דוק אליס, לטענתו, לא הגיע כשעלה למגרש בעיצומו של טריפ הזוי במיוחד; להיפך: הוא הגיע כשהחליט, לראשונה בחייו, לשחק ללא השפעת סמים. זה קרה ב-1973, ובחימום, הבין המגיש המחונן כי הוא לא זוכר איך מגישים. קרוב לעשר שנים של משחק על סמים בלבד גרמו לו לשכוח איך לשחק בלעדיהם. הפרנויה שהרגיש כשהיה מסטול היתה שום דבר לעומת הפחד שתקף אותו באותם רגעים, בהם נמלט לחדר ההלבשה, נטל מספר טבליות עם כוס קפה רותחת, שתפרק את החומרים במהירות, ושב למגרש. מאז, לא שיחק עוד משחק אחד פיכח.

        על אף שהנו-היטר היחיד בקריירה שלו הושג על LSD, דוק אליס בחר לוותר על האסיד ולשוב לסמים מתונים יותר. ואילו, על המגרש ומחוצה לו הוא המשיך להיות ייחודי ודעתן, בעיקר בכל הנוגע לאפלייתם של השחורים בארצות הברית. לפני האולסטאר אליו נבחר ב-1971, אמר לכל מי שרק רצה לשמוע שאין לו שום ספק שיתחיל את המשחק על הספסל. הסיבה, לטענתו: אין שום סיכוי שמאמן קבוצת הנשיונאל ליג ספרקי אנדרסון יפתח איתו, כי לקבוצה יש כבר שחקן שחור אחד בהרכב – וידה בלו - ובליגה לא רוצים שיהיו שניים. דבריו יצרו סערה תקשורתית בסיומה דווקא פתח באולסטאר, ולאחריו קיבל מכתב מג'קי רובינסון, אחת הדמויות החשובות בהיסטוריית הספורט, שיילך לעולמו קצת יותר משנה אחרי כתיבת המכתב הבא:

        "קראתי את הדברים שלך בימים האחרונים ורציתי שתדע כמה אני מעריך את הכנות שלך. למרות שהתקשורת יודעת שאתה צודק, היא תשתמש בכל דרך כדי להתנקם בך. כבוד לו תהיה ראוי לא יגיע לך והלחץ יהיה עצום – נסה לא להישאר לבד. יהיו ימים בהם תשאל את עצמך אם זה שווה את זה. אני רק יכול להגיד, דוק, שזה שווה את זה".

        וכך זה נמשך. כשסירב לחתום לאוהדי פיטסבורג במעין מתחם סגור שהוקצה בדיוק למטרה הזו אמר אליס: "אני לא הולך להיות כמו קוף בכלוב"; כשלא הורשה להיכנס לאצטדיון של סינסינטי ללא תעודה ב-1972 החל להשתולל על המאבטח, הראה לו את טבעת האליפות בה זכה שנה קודם לכן, וספג גז מדמיע בפניו. שנה לאחר מכן עלה לחימום של אחד המשחקים עם רולים בשיער. באותה תקופה שחורים באמריקה השתמשו גם בשיער שלהם כדי להביע אמירות שונות וחופש, ואליס מעולם לא חשש ממה אנשים יגידו. פיטרסבורג דרשה ממנו להוריד את הרולים, והוא האשים אותם בגזענות.

        כשקבוצתו פגשה שוב את סינסינטי השנואה ב-1 במאי, 1974, דוק אליס החליט לעשות מעשה. סנדי קופקס האגדי תיאר פעם את מלאכת ההגשה כ"אמנות החדרת פחד ביריב", ובאותם שנים, לא היה פיצ'ר מאיים יותר בליגה. בביוגרפיה של אליס הוא תואר כ"מוחמד עלי של הבייסבול", וביום ההוא החליט המגיש של פיטסבורג שאם אי אפשר לנצח את סינסינטי בדרכים לגיטימיות, מוטב להפסיד בדרכים לא לגיטימיות. “אני הולך להפציץ את המזדיינים האלה, אני הולך לכסח אותם אחד אחד", אמר לאחד מחבריו לקבוצה לפני המשחק. ואכן, אחד אחרי השני, הפציץ אליס את פיט רוז, ג'ו מורגן ודן דריאסן. את החובט הבא טוני פרס הוא פספס וגרם לו להתחיל לרוץ, ולאחר שפספס פעמיים את ג'וני בנץ' והגיש 0 סטרייקים ב-12 זריקות, הורד לספסל על ידי מאמנו הזועם, שהודה עם תום המשחק כי “מעולם לא ראיתי דבר כזה". ואכן, עד אותו רגע, אף אחד בתולדות ה-MLB לא פגע במתכוון בשלושת החובטים הראשונים של משחק כלשהו.

        שחקן הבייסבול האמריקאי ג'קי רובינסון (GettyImages)
        כשג'קי רובינסון מפרגן לך, כנראה שעשית משהו טוב (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        "אם אלוהים יבלע אסיד, הוא יראה אנשים?"

        (הקומיקאי ג'ורג' קרלין/סטיבן רייט, הדעות חלוקות)

        ***

        ב-1976 הצטרף דוק אליס ליאנקיז, עזר להם להגיע לוורלד סירייס ונבחר למתקמבק של השנה. גם באחד מארגוני הספורט הגדולים בתבל לא פחד לצאת נגד כל העולם ואחותו, כולל הבעלים המאיים ג'ורג' סטיינברנר. כשהשמועות על עזיבתו של אליס את היאנקיז התגברו באפריל 1977, אמר לתקשורת בארצות הברית: "סטיינברנר רוצה את התהילה, רוצה לקחת את כל הקרדיט כשאנחנו מנצחים. אני חושב שהוא צריך להישאר במשרד שלו, לספור את הכסף ולא לבוא לחדר ההלבשה. הוא מדבר על נאמנות - נאמנות בתחת שלי. אני נאמן רק למאמן שלי. הוא פורץ לחדר ההלבשה וצורח 'אני רוצה לדבר איתך עכשיו!' מה זה החרא הזה? זו הקבוצה שלו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל זה לא הופך את זה לנכון. זה מביש, אני לא מבין למה החתימו אותי. אם הם ימשיכו לדרוך עלי, אני אדרוך עליהם. זה יהפוך למלחמה. אולי אני צריך להפוך לאחד הטרוריסטים המוסלמים האלה, להתחיל לחתוך ידיים וראשים. הם לא יתעסקו איתי".

        ב-1977 הועבר המגיש הוותיק לטקסס ריינג'רס וזעם על האיסורים של המנג'ר שלו, בילי האנטר, בכל הנוגע לצריכת אלכוהול בקבוצה. האנטר אסר על שחקנים לשתות במטוסים, ואליס ניסה ליצור מרד בקרב השחקנים וטען שהמנג'ר "אולי היטלר, אבל הוא לא יחליט עלי". כשקבוצתו החדשה, אוקלנד, ביקשה שינהל יומן הגשות מסודר ענה שיילכו להזדיין, והצית את היומן המיועד. עד תום הקריירה שלו ב-1980, עוד הספיק לעבור גם בניו יורק מטס ולסגור מעגל בפיטסבורג, אך בגיל 35, לדוק אליס נמאס מבייסבול והוא החליט לתלות את הכפפה.

        כמעט באופן מיידי, הבין הספורטאי המפורסם שבאזרחות, כשיש לו אחריות כאבא וכאיש משפחה, הרבה פחות כיף להיות מכור לכדורים ואלכוהול. זמן לא רב אחרי הפרישה הלך לרופא שביקש ממנו לכתוב את כל החומרים המזיקים שהכניס לגופו לאורך השנים. אליס החל לכתוב: אלכוהול, קוקאין, הרואין, מריחואנה, LSD, אינספור כדורים שונים. “הרופא הסתכל על הנייר ואמר – אני חייב לקטלג אותך כאובדני", כתב אליס בביוגרפיה שלו. "אמרתי לו – לך תזדיין. הוא אמר שכל מי שעושה מה שאני עושה חייב לנסות להרוג את עצמו. הסתכלתי עליו וחשבתי על זה. אחרי דקה, אמרתי לו שאף אחד לא צריך לדאוג שאתמסטל יותר".

        לא רק שדוק אליס לא התמסטל יותר; תוך כמה שנים, החל לעבוד כמדריך במוסדות גמילה מסמים. "חינוך זו הדרך היחידה", אמר. "כמו שמלמדים ילדים את ה-ABC, אפשר ללמד אותם על סמים ואלכוהול". הפרק האחרון של חייו הוקדש באופן כמעט אבסולוטי לנסות ולמנוע מאנשים אחרים לחזור על הטעויות שביצע בעצמו לאורך השנים. ואז, במאי, 2008, אובחן כסובל משחמת הכבד. אליס נכנס לרשימת המתנה להשתלת כבד, אולם גילו – 63 – ומצבו הרפואי הותירו אותו במקום נמוך יחסית ברשימה המדוברת, וכאן קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו היה מסיים את הקריירה שלו אחרת. אילו, נניח, לא היה מכפיש את הענף אחרי שעזב אותו, אילו היה שומר על קשרים טובים יותר עם האנשים החזקים, עם המועדונים השונים, עם התקשורת. אולי, אם היה נותר בתחום, אם היה נותר בעין הציבורית, יכול היה לטפס במעלה רשימת ההמתנה, ואולי חייו היו ניצלים.

        זה לא קרה. ב-19 בדצמבר, 2008, אחרי שני התקפי לב תוך מספר שבועות, דוק אליס מת בבית החולים בלוס אנג'לס, ואחד משחקני הבייסבול הייחודיים בהיסטוריה עבר הלאה, לעולם הבא, שם בוודאי חיכו לו ריצ'ארד ניקסון וג'ימי הנדריקס, ובפיהם דרישה אחת.

        קדימה, משחק חוזר.

        שחקן הבייסבול האמריקאי דוק אליס (AP)
        "“הרופא הסתכל על הנייר ואמר – אני חייב לקטלג אותך כאובדני", כתב אליס בביוגרפיה שלו. "אמרתי לו – לך תזדיין. הוא אמר שכל מי שעושה מה שאני עושה חייב לנסות להרוג את עצמו". דוק אליס (צילום: AP)

        לא הספיק לכם? צפו בסרטון המצויר שיצר ג'יימס בלגדן, באמצעות הראיון האחרון שהעניק דוק אליס בחייו – לרדיו הציבורי בארה"ב, ב-2008:

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il