שינוי במחלוקת

לקראת מכבי פתח תקוה-הפועל חיפה: התגרה האלימה ממרץ 2012

4-4-2: כל הכתבות במדור

ביום שני בטדי היה איש אחד שנראה אומלל יותר מדוד אמסלם חסר האונים על הקווים. קוראים לו רוני לוי. מצלמת הטלוויזיה התמקדה בו לרגעים ארוכים. הוא נע באי נוחות בכסא, מכונס בתוך המעיל, לעיתים פרצופו התעוות לנוכח מה שראו עיניו על כר הדשא. הוא החליף מספר מילים עם ידידו, מאמן סקציה נס ציונה צחי טיאר, שישב מימינו, ונראה מוטרד. משמאלו ישב אלי טביב ועישן בשרשרת, אבל סביר שהכדורגל הפריע ללוי יותר מהעשן. כשחקן, הוא היה קשר אחורי קשוח, חכם, פורץ דרך בתפקיד בכדורגל הישראלי. כמאמן הוא פדנט, פריק של סדר, משמעת וטקטיקה. ומולו רצה חבורת שחקנים ללא קשר לאותן תכונות. או לתכונות כלשהן.

למעט עמדת השוער, לבית"ר ירושלים יש בעיות בכל חלקי המגרש. ממרכז ההגנה האיטי, דרך המגן השמאלי האפאטי ועד ההתקפה הסטטית. וגדולה מכולן היא הבעיה במרכז המגרש. שם יש בור עמוק. אין את השחקן שדוחף את המשחק קדימה, שבא לקבל כדור מהבלמים ומניע, אין לה מנהיג או מי שישבור הגנות עם פס מתוחכם. בית"ר קבוצה צפויה ושברירית. קל מדי לסגור אותה (למשל בעזרת קישור מעובה כמו שעשו קרית שמונה ואשדוד) וגם קל מדי לתקוף נגדה. מכבי תל אביב ניצלה את הבור במרכז השדה לשערים קלילים. למעשה, כל צירוף פשוט של מסירות פשוט פורר את הירושלמים האומללים.

בקיץ, נעשו בבירה לא מעט טעויות בבניית הקבוצה, על חלקן אפשר לסלוח או לתרץ בחוסר הוודאות הניהולי וההכנות המאוחרות, אבל אין הסבר לחוסר האחריות בבנייה ללא קשר אחורי דומיננטי. אלי כהן פלט את דריו פרננדס בגלל בעיות משמעת ובנה על קובי מויאל, אבל נשאר קירח מכאן ומכאן. לזכותו ייאמר שניסה הכול. ב-11 מחזורים שינה תשע פעמים את השלישייה במרכז וניסה שילובים שונים ללא הועיל. קריאף, משה, חדד וכחילה אינם קשרים אחוריים קלאסיים. אייס קרים כן. הניגרי המושמץ רשם 479 דקות ליגה ובזמן שהוא היה על המגרש בית"ר כבשה שמונה שערים וספגה שישה לעומת ארבעה שערי זכות ו-10 שערי חובה בלעדיו. "הוא שחקן טוב. הוא עושה סדר באמצע, מניע כדור, שקט", הסביר כהן בראיון לוואלה! ספורט. "הכי קל היה להעביר אליו את כל האש. השם שלו, מבנה הגוף, זה לא סקסי במיוחד, אבל הוא שחקן יעיל וטוב ופשוט עשו לו עוול".

אל תתנו לנתונים והמחמאות להטעות אתכם. אייס קרים הוא סמל לבינוניות הסגל הירושלמי ורוני לוי מבין זאת היטב. לא סתם אחד השמות הראשונים שהוזכרו כמועמדים להגיע בינואר הוא פרננדס. כדי להצליח בבית"ר, לוי צריך לחשוב לטווח הקצר. לא כדורגל יפה, לא אטרקטיביות, אלא מלחמה, הקרבה ומשמעת. פעם אמרו עליו שהוא מאמן הגנתי ולא יצירתי, אבל בחו"ל הכדורגל שלו התפתח ואנורתוזיס תחתיו הייתה קבוצה התקפית מבריקה. בבית"ר, לוי צריך לחזור אחורה. לבנות קבוצה בצלמו של לוי השחקן: טקטית וקשוחה. קבוצת תחתית שמתבססת קודם כל על הגנה חזקה. זו המשימה הראשונה והקריטית שמצפה לו וצריכה להעסיק אותו. רק אחר כך הוא יוכל לדבר החלפת זרים, שחקני רכש ותיקון הטעויות. מבחינתו, ינואר מעולם לא נראה רחוק יותר.

תחזית למשחק: במחזורים האחרונים העלה מרקו בלבול הרכב סילונים שכולל את מוגרבי, חאמד גנאים, קאסום, כליבאת וגדיר יחד. בית"ר תצטרך להוריד את קצב המשחק.

שימו לב: בית"ר לא ניצחה את סכנין מאז ינואר 2010 (שמונה משחקים) ולא ניצחה בדוחא מאז מרץ 2006 (שמונה משחקים). היא דווקא כן ניצחה בבכורה של רוני לוי בקדנציה הקודמת, 1:2 בבאר שבע.

נדחו המשחקים בין סכנין לבית”ר ובין קרית שמונה לבני יהודה

אשר אלון הוא אחד ממנהלי הכדורגל הטובים והלא מוערכים בכדורגל הישראלי. והוא בכלל מתבזבז כבעלים. בנשמה שלו הוא GM אמיתי, מנהל ספורטיבי. יש לו טביעת עין מקצועית חדה ובעיקר חוש ריח מפותח למתרחש סביבו בשוק ההעברות. אלון מזהה את תנאי השטח ויודע בדיוק מתי ואיך "לעקוץ" את השוק. המומחיות שלו פשוטה: בניית קבוצה אופטימלית בתקציב מינימלי. כשניהל את מכבי נתניה היו לו הצלחות מוכחות לצד טעויות שהובילו לירידת ליגה ב-2003/4. כבעלי הפועל רעננה, אלון חווה ירידה עם קבוצה צעירה מאוד ב-2009/10. אז הפעם החליט לחזור לנוסחה שהוא מכיר כל כך טוב.

והנוסחה שלו פשוטה. מציאת ישראלים ותיקים בסיטואציה בעייתית בקריירה שמאפשרת הגעתם במחיר סביר, השקעה בזרים, במיוחד כאלה שיכולים להניב רווח בעתיד, ושילוב שחקני בית. בראשית שנות ה-2000 הנחית אלון בקופסה את איציק זוהר (ממכבי הרצליה), עופר שטרית (שלא מצא את מקומו בהפועל חיפה), אמיר שלח (בשלהי הקריירה), ראובן עטר (שיובש על הספסל במכבי חיפה) וטל בנין (לאחר סיום החוזה בבית"ר ירושלים). תוסיפו להם זרים משמעותיים כמו טנסה, לוברסקי, ורנייש, ראיק סודר, לוקמן ואדו וחומר מקומי טוב וקיבלתם קבוצה שעשתה כמה שנים יפות בליגה בתקציב מינימום וכמעט ללא השקעה מכיס הבעלים.

אלון לא עשיר במיוחד ולא תקשורתי במיוחד ולכן הוא סובל מבעיה. כזו שמאפיינת מנהלי קבוצות קטנות בדמותו, משה דמאיו למשל. הצורך למכור שחקנים כדי להמשיך להתקיים. אפשר לקרוא לזה התנהלות כלכלית שפויה. או קמצנות וגרידיות. תלוי באיזה צד אתם. בנתניה אלון מכר את זוהר לבית"ר באמצע עונת 2001/2, גרם להתפטרות אורי מלמיליאן והידרדרות לתחתית. בעונת הירידה כעבור שנתיים טענו האוהדים שניהל מגעים למכירת שחקנים לגדולות במהלך העונה. והיה גם את מקרה אלן מסודי. בפברואר 2006, סיכמו אלון ויעקב שחר שהקשר הקמרוני יעבור בתום העונה לירוקים לשלוש שנים תמורת 300 אלף דולר. שלושה ימים קודם לכן כבש מסודי במפגש בין הקבוצות שנעל את הסיבוב השני (1:2 לירוקים). זה היה שערו התשיעי באותה עונה. וגם האחרון. נתניה עשתה סיבוב רע וניצלה מירידה שני מחזורים לסיום.

רעננה מודל 2013 מזכירה את נתניה ההיא. תמיר כהן, אסי בדלוט ויניב לביא על תקן הישראלים המבוגרים וכמה זרים שנראים כמו גניבה. אנתוני נווקאמה במיוחד. בקיץ הניגרי כבר חתם והוצג באפואל ניקוסיה, אבל למחרת הודיעו אנשי האלופה הקפריסאית שגילו שלשחקן זיכרון דברים מחייב בישראל וירדו ממנו. אז נווקאמה נחת ברעננה וכבש את הליגה בסערה. למרות שהוא גבוה ונראה גמלוני, יש לו טכניקה נהדרת, קשה מאוד להוציא ממנו את הכדור והוא חד ברחבה. מדובר באחד הזרים הטובים בליגה שבאופן טבעי מעורר עניין. ואת התיאבון של אלון. אחרי שהחלוץ הצטיין מול מכבי תל אביב, הוזכר שמו כמועמד לעבור לאלופה והבעלים אף התבטא כמי שיהיה מוכן לעסקה. כרגע הכול בגדר ספקולציות, אבל שני דברים ברורים: אלון חוזר על טעות מסודי והוא מבצע אותה מוקדם מדי. כי רעננה, בניגוד לנתניה, לא יכולה להרשות לעצמה שהשחקן הכי טוב שלה יאבד ריכוז אחרי סיבוב אחד בלבד. נווקאמה עושה את ההבדל בין הפתעת העונה ליורדת סימפטית.

התחזית לשבת: הפסד בבאר שבע יהיה השלישי ברציפות של רעננה, רגע לפני משחקים גורליים מול היריבות לתחתית. תחילתו של משבר?

שימו לב: בפעם האחרונה שרעננה הייתה בליגת העל, היא סיימה את העונה הסדירה עם 20 נקודות. העונה יש לה כבר 17. אז הנוסחה עובדת?

ביום שישי שעבר אירחה הפועל רמת גן את בני לוד וניצחה 0:3. האווירה הייתה פסטורלית ורק הפרחים שחולקו לשחקני לוד לפני השריקה הזכירו שזה בסך הכול המפגש השני בין הקבוצות מאז מהומת האלוהים ההיא באפריל 2012, והפעם הראשונה שהשתיים חזרו לזירת הפשע באצטדיון וינטר. באותו יום שישי, התמונות היו מחרידות והאלימות מזעזעת. זה נראה כמו סרטון ביוטיוב ממשחק בליגה החמישית בבוליביה. מאמן, שחקנים. כולם נגד כולם. לא הרבה זמן עבר. שמונה שחקני לוד שהיו בסגל למשחק ההוא שותפו גם הפעם. תשעה אם מחשיבים את טל חן שאז שיחק ברמת גן. הפעם המשחק עבר בשקט. דם רע לא היה שם, לא פצע שעוד לא הגליד ואף לא כל זכר ליריבות או שנאה בין המועדונים. ויגור זאב עם כבש. ואזברגה עם תמיר בן עמי ירבץ. בשבת הקרובה ייפגשו במושבה מכבי פתח תקוה והפועל חיפה לראשונה מאז המפגש האלים ביניהן, שלושה שבועות לפני אירועי וינטר. גם במקרה הזה רוב הפרצופים לא התחלפו, אבל התחזית לשבת? שקט. ויריבות? רק בתחתית.

14 שחקנים ושני מאמנים הורחקו בשל אירועי וינטר. כתבי אישום הוגשו נגד המעורבים בתגרה במושבה, אבל כמעט שנתיים אחרי, קשה להצביע על אפקט משמעותי שנוצר. כולם המשיכו הלאה, רוב השחקנים חזרו לפעילות מלאה, האוהדים שכחו, המסר לא עבר והלקח לא נלמד. כמעט שנתיים אחרי וכבר אפשר לומר בוודאות שהאירועים המכוערים לא נחקקו בתודעה של הכדורגל הישראלי. הם אפילו לא מהווים כתם קטן. שרת הספורט, הגברת לימור לבנת, טוענת שמקרי האלימות הולידו את הקמת הוועדות והסכם הרפורמה "ההיסטורי". מבחינתה מדובר בצעד שישנה כאן סדרי עולם, אבל אם תשאלו אוהד ממוצע מה הוא יודע על ההסכם תקבלו תשובה על עתידו של אבי לוזון. באביב 2012 התחושה הייתה שהכדורגל הישראלי מת. בסתיו 2013 מדברים על לידה מחדש. א', לא קרה ו-ב'? נראה האם דינה של הרפורמה כדין הזיכרון הקולקטיבי.