יש כל מיני סוגים של שיאים היסטוריים. המעניינים ביותר הם אלה שהם בו זמנית חד-פעמיים לחלוטין ומייצגים מובהקים של התקופה שאפשרה אותם. זהו סיפור המשחק בין דנבר לדטרויט בו נשבר שיא הנקודות למשחק בודד ב-NBA, משחק שחוגג ב-13 בדצמבר 30 שנה. דטרויט ניצחה 186:184 בחוץ, 370 נקודות משותפות, ושום דבר שהתקרב לכמות הזו מאז. כדי שתוצאה כזאת תתאפשר, צריך שילוב בין הסיטואציה הקיצונית הנכונה, התקופה הנכונה והקבוצות הנכונות.
הסיטואציה הנכונה כללה יום קליעה מדהים של כל הסקוררים המובילים בשתי הקבוצות. למשך דקות ארוכות נדמה היה שכל מי שדורך על הפרקט מרחף, שאי אפשר להחטיא, סל רדף סל בשני הצדדים. לא היו ריצות במשחק הזה, אף קבוצה לא הובילה בפער דו ספרתי, כולם קלעו כמעט כל הזמן. זו גם לא הייתה חגיגת דאנקים כמו באולסטאר, רוב הנקודות הגיעו מזריקות מחצי מרחק. קיקי ואנדוויי מדנבר, שהוביל את קלעי המשחק עם 51 נקודות, מספר: "אתה שומע אנשים מדברים על שחקן מסוים שנמצא בזון. באותו לילה, עבור שתי הקבוצה, מה שזה לא היה, כולנו היינו בתוך זה".
הלילה: כספי הפסיד בפורטלנד, הנטס מתאוששים
במחצית התוצאה הייתה 74:74. בסוף הרבע השלישי דנבר הובילה 108:113. וכמובן, הסיטואציה המושלמת כללה שלוש הארכות. בתום הזמן החוקי התוצאה הייתה 145:145, עדיין מדהים אבל לא משהו שהיו עושים עליו כתבה 30 שנה לאחר מכן. הרבה מאוד דברים היו צריכים לקרות כדי ששלוש ההארכות האלה יתרחשו, כולל טעויות שיפוט קריטיות והחטאות של זריקות שבשאר הזמן נכנסו בקלות. הרגעים המרתקים במשחק היו בתום הזמן החוקי. דטרויט, בפיגור שלוש, קיבלה שתי זריקות עונשין (שלא הגיעו לה) כארבע שניות לסיום. ביל ליימביר קלע את הראשונה, החטיא בכוונה את השנייה ומי שלקח את הריבאונד וקלע סל שוויון היה לא אחר מאשר אייזיאה תומאס. סגירה טובה יותר של דנבר לריבאונד והסיפור נגמר מוקדם.
התקופה הנכונה הייתה המחצית הראשונה של שנות ה-80, תקופה בה שלטו בוסטון והלייקרס הגדולות, בה ה-NBA החלה לצבור פופולאריות כליגת הספורט המוכרת בעולם. זה היה משחק שונה לחלוטין ממה שמוכר לנו כיום. כל שנה שעוברת מרחיקה אותנו ממופע שנות ה-80 הזה, לראות מפגש קלאסי בין בוסטון ללייקרס כיום דומה בעיקר ללראות סרט דוקומנטרי על תרבות רחוקה. הם רצו מצד לצד ללא הפסקה גם אחרי סלים, לקחו זריקות מהירות גם ללא סיבה טובה, התעלמו לחלוטין מקיומה של קשת השלוש שהייתה חדשה עבורם (קו השלוש הוכנס ל-NBA ב-1979), כמעט לא השתמשו בפיק נ' רול אלא בתרגילי חסימות לשחקנים ללא הכדור ובמקום טיים-אאוט טלוויזיה הייתה פעמיים במשחק הפסקת מכות בכיכובו של קורט ראמביס.
משחק ה-370 נקודות היה גרסה קיצונית במיוחד של התקופה הזו. בכל המשחק נזרקו ארבע שלשות, כולן במצבים של פיגור לקראת הסוף, אחת כשהמשחק כבר היה גמור. בשאר הזמן, כולם רצו מצד לצד והתקבצו ברדיוס של חמישה מטרים מהסל. "פשוט עלינו וירדנו בלי הפסקה", סיפר ליימביר. ריבוי התנועה, החסימות רחוק מהכדור והאלתורים הוביל לכך שכמעט כל התקפה הסתיימה בזריקה נוחה מחצי מרחק. אך באותה מידה, זה העיד על חולשת ההגנות שלא הצליחו להקשות על הזריקות האלה למרות הצפיפות הרבה. לא היה במשחק הזה אף שחקן הגנה מרשים, אף שחקן פנים עם נוכחות משמעותית בצבע.
מפתה לפתוח את הדיון לגבי הבדלי האיכות בין התקופות בעקבות המשחק הזה. יש לא מעט משוכנעים שלקבוצות כיום לא היה מה לחפש מול הכישרון והיצירתיות של הקבוצות באייטיז. אלכס אינגליש שכיכב בדנבר הוא אחד מהם: "אני לא חושב שההגנות היום היו יכולות לעצור את ההתקפה שהייתה לנו בתקופה ההיא. אף אחד לא יכול היה לדעת מה נעשה, היו לנו כל כך הרבה אופציות". יש לא מעט משוכנעים גם בהפך המוחלט, בכך שהקבוצות ההן לא היו שורדות מול אוסף שחקני ההגנה האתלטיים, השיטתיות והריווח של המשחק כיום. אבל זה דיון מיותר. אלה לא רק שני עולמות שונים, אלא גם חוקים שונים באופן מהותי. בשנות ה-80 עוד הייתה חובה לשמור אישית. לשחקן כמו רוי היברט, למשל, לא היה מה לחפש מול קבוצה כמו דנבר של 1983 שכללה חמישה קלעי חוץ טובים. אם הוא היה מתרחק מהשחקן שלו זו הייתה הגנה לא חוקית.
מה שמוביל אותנו לקבוצות, וקודם כל לדנבר. השם דאג מו לא אומר יותר מדי לחובבי הכדורסל בימינו, אבל מאמן דנבר באותן שנים היה תופעה מהסוג של מייק דאנטוני בפיניקס. הוא בנה קבוצה התקפית שמשחק 370 הנקודות לא היה השיא היחיד שהיא קבעה. "צריך להרפות ולהשיג כמה שיוצר מצבים", התייחס פעם לפילוסופיית המשחק שלו. תחתיו דנבר אחראית לעונה עם ממוצע הנקודות הגבוה אי פעם (126.5 ב-81/82), לרצף הארוך ביותר של משחקים עם 100 נקודות ומעלה (136) ולשיאי קצב רבים. כחודש לאחר המפגש מול דטרויט היה לה רבע שנגמר בתוצאה 53:46 מול סן אנטוניו. בעונת 83/84, דנבר קלעה הכי הרבה (123.7 נקודות למשחק), ספגה הכי הרבה (124.8 נקודות למשחק) ושיחקה הכי מהר (110.5 פוזשנים למשחק, אף קבוצה כיום לא מתקרבת לקצב הזה). השיטה של מו היא שאין ממש שיטה, הוא נתן חופש לשחקנים שלו ולא נולדה זריקה שהוא לא אהב. "זה היה הכדורסל הכי טהור", תיאר אינגליש את הימים ההם עם דנבר, "משחק זורם עם לחץ מצד השחקנים, כל אחד ידע את תפקידו, אבל אף אחד לא הוגבל ולא פחד לעשות דברים". וקיקי ואנדוויי הוסיף ש"דאג מעולם לא ביקר מישהו על זריקה שלקח". הכישרון ההתקפי שהיה למו בקבוצה הספיק כדי להגיע לפלייאוף בכל עונה ולגמר המערב פעם אחת.
גם דטרויט הייתה רחוקה מימי הבד בויז ההגנתיים והקשוחים שיגיעו בהמשך, אייזיאה, ליימביר והמאמן צ'אק דיילי היו הקשר העיקרי לקבוצה שתיקח שתי אליפויות בסוף העשור. הפיסטונס קלעו באותה עונה 117.1 נקודות למשחק, מקום שלישי בליגה, וספגו 113.5. היו לה יותר תרגילים ברורים וגם סגנון מובהק יותר מדנבר, אבל גם היא התבססה על ריצה ופינוי שחקני חוץ לזריקות מחצי מרחק. כך שביקור של דטרויט בקולורדו אמור היה להסתיים בתוצאה גבוהה. דיילי מספר שהוא אמר לדאג מו בצחוק לפני המשחק שהראשונה שתגיע ל-140 תנצח. הוא טעה, דנבר הגיעה ראשונה ל-140.
את השחקנים עצמם שמרתי לסוף, כי המשחק הזה היה הרבה יותר מאנקדוטה פרטית הקשורה אליהם. הם חשובים קודם כל עבור מי שחושב שרוב הכישרון ב-NBA באותן שנים התרכז ב-3-4 קבוצות. שתי קבוצות פלייאוף לא יותר מסבירות באותה עונה כללו אוסף של סקוררים מדהימים שחלקם נשכחו עם הזמן. זה לא היה משחק של שחקנים שבאו משום מקום ונתנו הצגה חד פעמית, אלא של סקוררים גדולים שכולם תפסו יום מוצלח.
הנה רשימת הקלעים הבולטים במשחק: אצל דטרויט אייזיאה עם 47 נקודות, ג'ון לונג עם 41 וקלי טריפוקה עם 35, אצל דנבר קיקי ואנדוויי עם 51, אלכס אינגליש עם 47 ודן איסל עם 28. הנה הממוצעים של השישה האלה באותה עונה: אייזיאה וטריפוקה קלעו 21.3 נקודות למשחק, לונג 16.3, ואנדוויי 29.4, אינגליש 26.4 ואיסל 19.8. ללונג ואיסל היו עונות שיא הרבה יותר פוריות. שנות השמונים מלאות בסקוררים כאלה שאת רובם אנו לא מכירים או לא זוכרים. ואנדוויי הוא דוגמה טובה למישהו שהיה נשכח אלמלא היה מאמן ומנהל למרות שהיו לו שבע עונות רצופות עם יותר מ-20 נקודות למשחק באחוזים מדהימים וידית אוטומטית שאין הרבה כמוה, בטח לא לפאוור פורוורד.
כשיש כל כך הרבה סקוררים על הפרקט, בשתי קבוצות שלא ממש עסוקות בלשמור, יכול להיות יום נתון בו כולם יהיו בשיאם. אם מתמזל מזלם ויש במשחק הזה שלוש הארכות, הוא הופך לרגע היסטורי. כל מי שלקח חלק במשחק זוכר אותו כחוויה ייחודית, מאייזיאה שהתפתח להיות אחד מ-20 השחקנים הטובים בכל הזמנים ועד לווקר ראסל שקלע שתי נקודות במשחק הזה ושמח שהיה לו חלק בהיסטוריה. ואם לא יקרה משהו כמו משחק של 15 הארכות, המקום שלו בהיסטוריה שמור גם ל-30 השנים הבאות.
