תחילתה של יריבות מופלאה

אולם השלום והאחווה הגדול ורחב הידיים בפיראוס יישאר שומם מחר (חמישי) במשחק בין אולימפיאקוס לסיינה. היוונים ירצו את העונש הרדיוס שהוטל עליהם בעקבות התגרה במשחק הביתי האחרון מול גלאטסראיי, כך שהיציעים יישארו ריקים לחלוטין. אך על הפרקט, האמינו לנו, תהיה זו מלחמת-עולם. סיינה חייבת ניצחון כדי לשמור על תקוות ההעפלה לטופ 16 בחיים, אולימפיאקוס שכבר הבטיחה את המקום הראשון בבית תרצה לשמור על מאזן מושלם, אך זה בסך הכל תירוץ.

כי סיינה ואולימפיאקוס, כפי שהתוודענו בשנים האחרונות, הפכו ליריבות מרות וטיפחו ביניהן עוינות הדדית. במוקד אחר ביום חמישי תאבקנה גם מכבי תל אביב וריטאס וילנה – עוד שתיים שפיתחו יריבות טרייה וחדשה יחסית בנוף הכדורסל האירופאי – אך זו כאין וכאפס לעומת הקלאסיקות שייצרו יחד אלופת אירופה והקבוצה האיטלקית, שנפגשות לפחות פעמיים בכל עונה מאז 2011. אז הנה הן לפניכם, האויבות הגדולות החדשות ביורוליג (וגם, לסיום, תזכורת לכמה יריבויות גדולות והיסטוריות מהעבר).

עד אותה עונה, אולימפיאקוס וסיינה כמעט ולא נפגשו.למעשה, בגלגול הנוכחי של היורוליג הן נתקלו זו בזו רק פעמיים עד אותה סדרה. אך אז, ב-22 במרץ 2011, נורתה יריית הפתיחה לסדרת ההצלבה המטורפת ביותר בתולדות היורוליג, לא פחות. אולימפיאקוס אירחה באולם השלום והאחווה את המשחק הראשון בסדרה, שסומנה כמאוזנת וכשוות כוחות ערב פתיחתה, והלמה בטוסקנים כבר מהרגע הראשון. אחרי רבע אחד לוח התוצאות הראה 4:24 ליוונים, ומשם ההשפלה התפתחה למימדים חסרי תקדים. אחרי שהוליכה במחצית 9:47, אולימפיאקוס הורידה מעט את הרגל מהגז, אך גם זה לא מנע מסיינה תבוסה היסטורית, עם הפסד 89:41. מאמן סיינה סימונה פיאניג'אני הגדיר זאת בסיום כ"אסון", ניקוס זיסיס קונן והודה כי "זה היה הערב הגרוע מכל". באותו משחק נשברו כמה שיאי שפל עבור הטוסקנים בקנה מידה היסטורי: זו הייתה התבוסה הכבדה ביותר במהלך סדרת הצלבה; סיינה אף קבעה שיא שלילי בנקודות למחצית (9) ולשלושה רבעים (22). גם מבין שחקני וראשי סיינה לא נמצא האופטימיסט שיאמין כי ניצחון בסדרה בכלל בגדר אפשרות. אף אחד לא האמין שאפשר לקום מביזיון שכזה.

אלא שאז, דווקא אז, קרה הבלתי ייאמן: פחות מ-48 חלפו מאז התבוסה, 13 אלף צופים אוהדי אולימפיאקוס צמאי-דם התייצבו כדי לחזות בשחיטה נוספת, אך לפתע סיינה הצליחה לאסוף את השברים והתעוררה. למזלה, אולימפיאקוס הזחוחה גם כן לא האמינה שיש דרך חזרה מהנוק-אאוט המהיר שסידרה ליריבתה. משחק מספר 2 הסתיים ב-65:82 מדהים לסיינה. מכאן, לאולימפיאקוס כבר לא הייתה דרך חזרה: סיינה, נישאת על גלי הקאמבק המזהיר, השלימה את העבודה בבית ולא הותירה ליריבתה סיכוי עם שני ניצחונות שהעניקו לה מקום בפיינל פור. אולימפיאקוס, שרק כמה ימים קודם לכן דרסה כמו שאף אחת אחרת לא הצליחה לפניה, הלכה הביתה בבושת פנים.

לימים, הודה תאו פפאלוקאס – שחקן אולימפיאקוס בזמנו ואחד שראה דבר או שניים בקריירה – כי באותה סדרה חווה הארה ספורטיבית. "אחרי הסדרה ההיא הבנתי עד כמה ספורט יכול להיות מרתק. עד אז, לא באמת ידעתי מהו כוחו של מומנטום. הייתה לנו קבוצה טובה יותר מסיינה בכל פרמטר – היינו מוכשרים יותר, היה לנו יתרון ביתיות – אבל דווקא הסטירה המצלצלת שנתנו להם במשחק הראשון העירה אותם. באותו רגע הם הפכו לחיה פצועה, ופשוט לא היה לנו סיכוי. משם, זה כבר לא היה עניין של כישרון. היו שם כוחות אחרים שלא היינו יכולים להתמודד איתם". וזאת הייתה רק תחילתה של יריבות מופלאה.

מאז אותה סדרה הפכפכה ובלתי נשכחת, נוהגות סיינה ואולימפיאקוס להיפגש בכל עונה, תמיד בנסיבות חגיגיות ובשלבים מכריעים. ב-2011-2012, שנה בדיוק מאז המהפך ההוא שגרם לדם הרע בין שתי הקבוצות, הן נפגשו למפגש חוזר, שוב בסדרת הצלבה. הפעם סיינה החזיקה ביתרון הביתיות, אך אולימפיאקוס החזירה לה בדיוק באותו מטבע: היא גנבה משחק חוץ, ניצחה פעמיים בבית והמשיכה לפיינל פור. את אותה עונה היא סיימה, כזכור, כאלופת אירופה.

רוצים עוד? רק בעונה שעברה הן נאבקו ראש בראש, ממש עד השנייה האחרונה, על המקומות הראשונים בטופ 16 (יחד עם מכבי תל אביב). המשחק ביוון הפך לעוד קלאסיקה, כשסיינה ביצעה קאמבק אדיר בראשותו של בובי בראון, רצה ל-0:7 ב-30 השניות האחרונות וקינחה בסל ניצחון גדול של הגארד האמריקאי. אולימפיאקוס ערערה על תוצאת המשחק וטענה כי שעון המשחק לא הופעל בזמן, אולם כל תחינותיה נדחו על ידי היורוליג. הניצחון של סיינה נותר בעינו, אך דווקא ההפסד הביתי ליריבה המושבעת בגומלין באיטליה התברר כמכריע, והביא לאובדן המקום בהצלבה.

בתווך, האיבה בין שתי הקבוצות החלה לבוא לידי ביטוי גם בשוק השחקנים, מה שהוביל ליחסים עכורים אפילו בין ההנהלות. בניגוד לנורמה בין קבוצות גדולות ביורוליג, שמעבירות שחקנים אחת לשנייה מדי כמה זמן, קשרי המסחר בין אולימפיאקוס לסיינה לא היו קיימים ולמעשה אינם קיימים עד עצם היום הזה. בעשר העונות האחרונות אף שחקן לא עשה את הדרך מאולימפיאקוס לסיינה, ולהיפך. גם כשהתגלה רצון הדדי לעסקה בין הקבוצות על אחד השחקנים, הוא אף פעם לא התממש. אולימפיאקוס ניסתה בשנים האחרונות להחתים את טרל מקינטייר, ומאוחר יותר את ניקוס זיסיס – שניהם בסיינה בזמנו – אך נתקלה בסירוב גורף. בתקשורת האיטלקית פרסמו כי נשיא סיינה, פרדיננדו מינוצ'י, לא שש לבצע עסקאות עם ראשי הקבוצה היוונית והגדירו זאת כ"חרם בלתי-רשמי".

כעת, כשסיינה עומדת בפני שוקת שבורה ומצויה בקשיים כלכליים שמאיימים על המשך דרכה ביורוליג, ביוון מייחלים לשיקומה, ולו בשביל שליריבות הנרקמת הזו יהיה עתיד. "מי יודע, אם המצב של סיינה לא ישתפר, המשחק מחר עוד עלול להיות המפגש האחרון בין השתיים ביורוליג", אומר העיתונאי היווני אריס ברקאס, "גם אולימפיאקוס בסתר ליבה שלא רוצה שזה ייגמר".

מכבי תל אביב – צסק"א

למה הן כאן: כפי שנראה בהמשך, לצסק"א קמו לא מעט שונאות במהלך שנות קיומה, אך דומה שהיריבות עתיקת היומין עם הצהובים התעלתה על כולן: הייתה ליריבות הזאת, שראשיתה בשנות ה-70, משמעויות מרחיקות לכת על שתי הקבוצות. במידה רבה, המפגשים ביניהן עיצבו את זהותן ובנו את האתוס על פיו הן קיימות כיום. אז, בשנות ה-70, הקרבות הללו לא היו רק משחקי כדורסל, כי אם זירת התגוששות פוליטית. עבור צסק"א, שהונהגה דווקא בידי המאמן היהודי אלכסנדר גומלסקי – "הפטריארך של הכדורסל" – הקרבות מול הצהובים חיזקו את תדמיתה כקבוצה של הצבא האדום, המקורבת לשלטון הסובייטי. ובצד השני, המפגשים עם היריבה הרוסית מיתגו את מכבי תל אביב כ"קבוצה של המדינה" והפכו אותה לקונצנזוס נרחב בישראל.

רגע השיא: וירטון 1977, כמובן – כנראה המשחק המכונן והחשוב בתולדות מכבי תל אביב, ולבטח זה שהגדיר את היריבות מאז ועד היום. המשחק הפך טעון עוד הרבה לפני שריקת הפתיחה: מפני שלא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות באותו זמן, סירבה צסק"א לארח את מכבי במוסקבה ולהתארח בישראל. על אי בואה לארץ נפסק לה הפסד טכני, ואת מכבי היא אירחה בעיירה הבלגית הקטנה. צסק"א אומנם הייתה בזמנו מעצמת-על ואילו מכבי תל אביב הייתה רק כוח עולה באירופה, אך כל זה לא בא לידי ביטוי על המגרש, כשהצהובים בראשות מיקי ברקוביץ' שלטו ורשמו ניצחון היסטורי 79:91 – ניצחון שנחשב אז בישראל לקרב דוד וגוליית המודרני. בסיום טל ברודי שם את ישראל על המפה, צסק"א אכלה אותה, ואנחנו נשארנו עם כמה רגעים שייצרבו לעד בתודעה הקולקטיבית.

בשנים האחרונות: לאורך השנים, הרבה אחרי וירטון, המפגשים הללו הולידו דרמות וקרבות שיירשמו בספר דברי הימים של הכדורסל האירופי. שלשת הניצחון של איגור קודלין ביד אליהו ב-1996, חצי גמר הסופרוליג ב-2001, סל הניצחון האדיר של אנתוני פארקר במוסקבה ב-2004 ועוד – כל אלה המשיכו את המסורת המדממת בין שתי הקבוצות. עם זאת, בחמש השנים האחרונות המפגשים ביניהן פחות תכופים, והמאזן עומד על 1:1 בלבד.

ז'לגיריס – צסק"א

למה הן כאן: אם המפגשים בין צסק"א למכבי תל אביב העצימו את תחושת הלאומיות בקרב ישראלים, הרי שעבור הליטאים, המפגשים בין הקבוצה הרוסית לז'לגיריס – האלופה הנצחית של המדינה – היו בעלי משמעות חזקה כפליים. נכון, היריבות הזו התפתחה בעיקר במסגרת הליגה בברית המועצות ולא בגביע אירופה לאלופות, אך היא הותירה חותם עמוק ביורוליג לאחר מכן ומשפיעה עד העצם היום הזה. המפגשים התכופים והלוהטים בשנות ה-80, אז הייתה ליטא חלק מברית המועצות, ריתקו את כל הליטאים ללא יוצא מהכלל. הם ראו כיצד ז'לגיריס, שם פחות מוכר עד אז בכדורסל האירופאי, הולמת ביריבה שמזוהה בצורה כה מובהקת עם השלטון הרוסי והפכו את המשחקים הללו למדורת השבט. לימים, כפי שיתועד בכמה סרטים דוקומנטריים, יתברר כי לניצחונות של ז'לגיריס הייתה השפעה עצומה על השאיפה של העם הליטאי לעצמאות ולהיפרדות מברית המועצות. כמה שנים לאחר מכן, עם התפרקותה של ברית המועצות, ליטא אכן קיבלה עצמאות, אך השנאה של הליטאים לרוסים ממשיכה לבוא לידי ביטוי עד היום, כשז'לגיריס וצסק"א נפגשות.

רגע השיא: גמר הליגה הסובייטית ב-1985. היה זה הגמר שסימל את עלייתה של ז'לגיריס לצמרת הכדורסל הסובייטי, אחרי 35 שנה בהן לא זכתה באליפות. בשנתיים שקדמו לגמר הזה, ז'לגיריס כמעט עשתה זאת, אך נכנעה פעמיים לצסק"א – איך לא – והסתפקה במקום השני. אך הפעם הגיעה תורה של ז'לגיריס, בה כיכבו רימאס קורטינאיטיס, ולדראס חומיצ'יוס וכישרון צעיר העונה לשם ארווידאס סאבוניס. העם הליטאי כולו נכנס לטירוף. "בשעות של המשחקים, הרחובות בקובנה היו ריקים מאדם. גברים, נשים, ילדים – כולם ללא יוצא מהכלל צפו במשחקים", נזכר העיתונאי הליטאי ארלידס בודראיטיס. "אומנם הייתי ילד קטן בזמנו, אבל אי אפשר לשכוח את זה. אני זוכר שאחרי אחד ההפסדים אבא של חבר שלי שבר את הטלוויזיה מרוב כעס. הוא עבד במשך שנים רק כדי לקנות אותה".

בשנים האחרונות: עד היום, כאמור, כל קפיצה של צסק"א לליטא מעלה רגשות וזיכרונות אצל המקומיים. ז'לגיריס נחלשה, איבדה מכוחה הכלכלי והמקצועי ובמיוחד בשנים האחרונות כבר לא מהווה יריב לצסק"א. אולם זה לא מפריע לאוהדי ז'לגיריס למלא את האולם הביתי בכל פעם מחדש כשצסק"א מגיעה העירה ולהתמלא בגאווה לאומית, אם זה ביורוליג או בליגה המזרח אירופית.

פנאתינייקוס – ברצלונה

למה הן כאן: בניגוד ליריבויות שלמעלה, שטומנות בחובן מטען פוליטי גדול, במקרה הזה מדובר ביריבות ששורשיה ספורטיביים גרידא. ברצלונה ופנאתינייקוס שמרו דווקא על קשרי ידידות חמים עד אמצע שנות ה-90, אך אז הגיע גמר היורוליג השערורייתי ב-1996, עליו נרחיב בהמשך, ומאז החלו היחסים להידרדר. במקביל להתייצבותן כשתיים מהקבוצות הגדולות באירופה במילניום הנוכחי, ולצד המפגשים התכופים בשלבים מכריעים, התפתחה ביניהן איבה הדדית.

רגע השיא: הגמר ב-1996, כנראה הגמר הכי שנוי במחלוקת בתולדות המפעל הבכיר באירופה, היווה את נקודת השבר. את סיפורו המלא תוכלו לקרוא כאן, אך בינתיים רק תזכורת: משך כל הערב פנאתינייקוס שלטה והובילה על ברצלונה במשחק, שנערך באולם ברסי בפריס. כמה שניות לסיום, ביתרון נקודה לירוקים ועם כדור ביד, פנאיוטיס ינאקיס החליק, נפל על הפרקט ואיבד את הכדור. חואן מונטרו רץ לאיטו בדרך לליי אפ קל שיעניק לקטלאנים את התואר בצורה דרמטית, אך סטויאן וראנקוביץ' הגיח מאחור וחסם אותו – ככל הנראה בצורה לא חוקית – כדי להעניק לפאו זכייה ראשונה בתואר. ברצלונה הגישה ערעור על תוצאת המשחק עוד באותו ערב, ולאחר שזה נדחה עברה למתקפה אישית נגד ראשי פנאתינייקוס וטענה כי קשריהם החזקים במסדרונות פיב"א הם שהביאו לפסיקה השערורייתית. היוונים, מצידם, דחו את הטענות וריננו בעצמם על השיפוט – מונטרו, הם אמרו, ביצע צעדים ברורים עוד לפני החסימה של וראנקוביץ'.

בשנים האחרונות: הנה יריבות שלאחרונה רק הולכת ומתעצמת עם השנים. המפגשים בין השתיים כבר מזמן הפכו לקלאסיקה, ובשנים האחרונות הן מצדיקות את המוניטין הזה. בשלוש העונות האחרונות הן נפגשו פעמיים בהצלבה, ובכל פעם סיפקו דרמות ומהפכים. זכורה במיוחד הסדרה הנהדרת ב-2010-2011, אז הגיעה פנאתינייקוס כאנדרדוג מובהק, אך ניצחה בברצלונה, השלימה 1:3 מדהים בסדרה כולה והמשיכה כל הדרך אל התואר. אשתקד ברצלונה גמלה לה וניצחה אותה בסדרה שהלכה לחמישה משחקים וכללה ניצחון חוץ לכל אחת הקבוצות. ומחוץ למגרש? גם שם יש שערוריות ותככים. לאחרונה הסתכסכו ראשי פנאתינייקוס עם מזכ"ל היורוליג ג'ורדי ברתומיאו – קטלאני מברצלונה – וטענו כי הוא מעניק יחס מועדף לבארסה. אחרי המשחק הראשון בסדרה בין פאול בארסה אשתקד, דימיטריס ינאקופולוס, הבעלים הנוכחי של פאו, השתלח בשופטים ובברתומיאו וטען כי "נמאס מזה, יש כאן משהו מאוד מסריח".

יורוליג בוואלה! ספורט