כל אחד רוצה להיות זמר: על המשמעות האמיתית של שירי אוהדים

פטירתו של אריק איינשטיין העסיקה את עיתונות הספורט, כמעט כמו את מדורי התרבות והחדשות. איינשטיין היה ספורטאי בעברו, אוהד בכל חייו והעובדה שהספורט הפך למוטיב מרכזי בשיריו הייתה ייחודית והפכה אותו לדמות ספורטיבית בולטת בנוף התרבותי. מעטים הזמרים, ואולי בכלל האמנים, שהעניקו לספורט את הכבוד הראוי לו והקדישו לו מקום כל כך מכובד בעבודותיהם.

התרומה של אריק איינשטיין לשירת הספורט מעלה לדיון, באופן רחב יותר, בכלל את תפקידם של שירי האוהדים. העובדה שקהלים עצומים, מדי יום, על פני כל פינה בגלובוס, הפכו את השירה לחלק מרכזי ובלתי נפרד מטקס האהדה שלהם, העסיקה חוקרים שביקשו להבין לעומק את מקומם של השירים והמשמעות החברתית שלהם. אין כל ספק ששירת האוהדים מייצרת אווירה קסומה במגרשי הספורט, אבל באותה המידה ברור גם כי זה רק חלק מהסיפור. לצד ההיבטים הקלילים, משרתים שירי האוהדים במגרשי הספורט תפקידים מפתיעים נוספים שלא בהכרח מודעים, אפילו לאוהדים עצמם ששרים.

אחת מהסיבות המרכזיות לפופולאריות של הספורט ברחבי העולם קשורה ליכולתו לנתק את אוהדיו מהמציאות. ההליכה למגרשי הספורט מהווה מעיין בריחה מן השגרה. לפרק זמן קצוב יכולים אוהדי הספורט לשכוח מצרותיהם וקשיי היום יום ולנתב את רגשותיהם למרחב אחר. בזמן ש"בעולם האמיתי" כבולים בני האדם לנורמות וכלליי התנהגות מחייבם, משמשים אירועי הספורט קרש הצלה שמאפשר להסיר, ולו לזמן קצר, את המסכות ולהתנהג בספונטניות ובחופשיות. במגרשי הספורט מרגישים האוהדים כי הם לא מחויבים לכללי ההתנהגות השגרתיים, ובהתאם מרשים לעצמם לעשות דברים שלא היו מעלים על הדעת במקום אחר (יריקות, קללות וכדומה).

הסוציולוג הישראלי פרופ' אמיר בן-פורת מגדיר את התופעה כ"זמן של אוטונומיה". במובן הזה, לשירה יש תפקיד חשוב במיוחד מכיוון שהיא משחררת את האוהדים ומסייעת להם להיכנס לאווירה הטבעית של הספורט. לטונים של השירה (לרוב צעקות) ולמחוות הגופניות הנלוות לה יש בפירוש תפקיד משלים חשוב ביצירת תחושת השחרור. שירי האוהדים מייצרים אווירה אקוסטית קסומה במגרשי הספורט שקשה להישאר אליה אדישים. היא מדבקת, מלהיבה את ההמונים ומשתלבת היטב עם התפאורה הכוללת במגרש (דגלים וכרזות). במידה רבה מאוד, מזכירים שירי האוהדים תפילות דתיות שמעניקות לאוהד חוויה ממש במונחים רוחניים. ד"ר יאיר גלילי במאמרו הקלאסי "מהסטדיום אל המדיום" הצביע על תחושת הבריחה מהמציאות והחוויה הנפשית העמוקה כהסברים מרכזיים להעדפה של האוהדים להגיע למגרשים על פני הצפייה הטלוויזיונית בהם.

אוהדים של קבוצה לא באמת יכולים להכיר את שאר האוהדים של אותה הקבוצה (ברוב הקבוצות ניתן לומר שהם מכירים, במקרה הטוב, אחוזים בודדים מתוך כלל אוהדי הקבוצה) , אבל מרגישים בכל זאת אחווה ושותפות גורל עימם. לשירים, מסבירים חוקרים, יש תפקיד מרכזי במיוחד ביצירת וגיבוש הזהות של האוהדים עם קבוצתם. השירה מסמלת את החברות בקבוצה. מעיין שותפות רעיונית ופיזית של האוהד עם בני קבוצתו. העובדה שקבוצת אוהדים, שלא מכירים האחד את השני (ולעיתים גם לא שייכים לאותו מעמד, אותה העדה ואפילו לאותה הדת) שרים ביחד, ברגע נתון, את אותן המילים ואותה המנגינה, מייצרת לכשעצמה דבק בין החברים.

השירים, רוב הזמן, גם מחוברים להווי, לאידיאולוגיה ולתרבות של הקבוצה (לא מפתיע למשל שלקבוצת הכדורגל של ליברפול ישנם שירים על בסיס לחנים של להקת החיפושיות מהעיר). יתרה מכך, השירים פעמים רבות מגדירים לקבוצה את גבולותיה, את תפיסותיה ובעיקר את יריבותיה. השירים מייצרים הבחנה ברורה עבור האוהדים בין ה"אנחנו" ובין "האחר". הם מלמדים את האוהדים את מי צריך לשנוא ולמה. כך מבחינה הקבוצה את עצמה ומחזקת את חבריה סביב רעיון ויריב משותף. אין קבוצת ספורט ששיריה לא כוללים הקנטות והתגרות בקבוצות אחרות. השירים גם יסבירו, כמובן, מה כל כך רע בקבוצה האחרת וכך, על דרך ההיפוך, יגדירו לאוהד את זהותו.

מהמקום הזה בדיוק ניתן להבחין בריבוי של דימויים גזעניים ודימויים שוביניסטיים בשירי הספורט, שמטרתם להקטין את הקבוצות האחרות ולהרחיקן כמה שיותר מעולם הדימויים הקלאסי של הספורט.

באופן פרדוקסלי, מחקרים שעסקו בניתוח שירי אוהדים, באירופה ובאוסטרליה, הצביעו דווקא על דמיון רב שיש בין שירים (גם מילים וגם לחנים) של קבוצות אוהדים שונות. גם בתוך אותה המדינה וגם בהשוואה לקבוצות אוהדים ממדינות שונות. יאן קולינסון האוסטרלי, שעסק בניתוח שירי אוהדים, הציג למשל את השימוש הרחב במיוחד בלחן לשיר Go west של אנשי הכפר (שחודש בשנות התשעים על ידי הפט-שופ בויז) בקרב קבוצות אוהדים בכל רחבי העולם. העידן הטכנולוגי בו אנו נמצאים מאפשר לאוהדים לצפות ולחקות את טקסי העידוד של קבוצות אחרות מרחבי העולם (ולכן חלק משירי האוהדים בשנים האחרונות עוסקים בטענות לגניבת שירים על ידי קבוצות אחרות), נוסף על כך, קבוצות הספורט עצמן איבדו בשנים האחרונות את מרכיבי הזהות הייחודיים שלהן, כך שהפערים האידיאולוגיים באמת מצטמצמים. במילים אחרות, השירים משחקים בתפקיד כפול. במקביל לתפקידם הקלאסי של השירים בהבניית הזהות המקומית והבלטת הפער מהאחר, מדגישים חוקרים רבים את העובדה שהם משמשים גם כסוכנים מרכזיים של הגלובליזציה וצמצום ההבדלים.

ברור כי גם בתוך הקבוצה יש סוגים שונים של אוהדים. ישנם חוקרים שממש קטלגו את אוהדי הספורט וסיווגו אותם לרמות שונות של אהדה. החוקר הבריטי גיליאנוטי סיווג למשל את אוהדי הכדורגל לארבע רמות, על בסיס עוצמת ההזדהות שלהם עם הקבוצה. האוהדים המסורתיים השרופים (Supportters) נמצאים בקשר רגשי עמוק עם המועדון ומשקיעים רבות באהדה.

הקבוצה בעצם מנהלת את סדר יומם של אותם האוהדים. המלווים (Followers) מגלים עניין במועדון וההזדהות שלהם נובעת, לרוב, מהערכים שמייצג המועדון ופחות מהמשחק עצמו. לפיכך, היחס שלהם למועדון מעט מרוחק יותר. הקבוצה השלישית מוגדרת כצופים (Fans) אשר מתייחסים לכוכבי הקבוצה כסלבריטאים והקשר הפיזי שלהם עם הקבוצה מוגבל (מקום מגורים אחר, מעמד אחר וכו'). הקבוצה האחרונה, על פי גיליאנוטי, היא אוהדים-צרכנים הקרים (Flaneur) שהם יותר צופים מאשר אוהדים והחיבור שלהם לקבוצה נובע מאופנה חברתית ופחות מחוויה רגשית עמוקה. היחס של כל אחת מסוגי האוהדים לקבוצה הוא שונה והשירה במגרשי הספורט היא כלי נפלא להבחנה בין סוגי האוהדים. היא בעצם זאת שהופכת את האוהדים "האמיתיים" ליצרני תרבות ולא רק לצרכנים. היא זאת שהופכת אותם מצופים פאסיביים לאוהדים אקטיביים. לכן, השירה משמשת לעיתים במגרשים כמבחן נאמנות. בין אם זה על ידי קריאה של אוהדים לפעולה ("מי שלא מוחא כפיים, מי שלא שר, מי שלא קופץ" וכו'...) ובין אם זה על ידי תחרויות עידוד בין היציעים. גם בהקשר הזה ניתן לזהות לא מעט שירי אוהדים שעוסקים בהקנטות לקבוצות אחרות שלא שרות ולכן אוהדיה הם לא באמת אוהדים ("איפה הקהל של ...")

נוסף על כל אלה, לשירה במגרשים יש כמובן גם תפקידים מאוד נקודתיים שנועדו לשרת הקבוצה או את אוהדיה. אוהדי הקבוצה נעזרים בשירים על מנת לסייע לקבוצתם לפני, במהלך או אחרי המשחק. מהצד השני, מנסים האוהדים באמצעות השירה גם להפריע לקבוצה היריבה. מחקרים, כמו אלו שכבר הוצגו במדור הנוכחי, הוכיחו בצורה ברורה שלשירים של האוהדים יש השפעה על הקבוצה (שעובדת לשני הכיוונים – מסייעת ומלחיצה) ובעיקר על השופטים.

על אותו המשקל, השירים משמשים ככלי מחאה של האוהדים נגד הקבוצה (הישגים ירודים, זהות בעייתית וכדומה) או נגד הממסד. שירים נקודתיים רבים נכתבו על ידי אוהדי קבוצות שניסו להדיח את בעלי הקבוצה (אוהדי הפועל תל אביב ואלי טביב למשל) או להילחם בתופעות רחבות יותר (המאבק של אוהדי ליברפול מאז אסון הילסבורו למשל).

ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן.