מניות חמות
כריס פול (לוס אנג'לס קליפרס)
דוק ריברס יודע לעבוד עם שחקנים. בחודש הראשון שלו בקליפרס, דיאנדרה ג'ורדן נראה כמו שחקן חדש (10 נקודות, 12.7 ריבאונדים ו-1.9 גגות למשחק, מועמד לגיטימי לרשימה הזאת), בלייק גריפין נראה טוב מתמיד וכריס פול שמח. את שמחת החיים המחודשת של CP3 ראינו כבר במשחקי ההכנה ולפתיחת העונה הוא הגיע בכושר שיא. אחרי התקופה המתסכלת בעונה שעברה, נדמה שהוא שוב מאמין ביכולת של הקבוצה שלו ללכת רחוק.
ריברס יודע גם לבנות קבוצות סביב פוינט גארד דומיננטי. בעונה שעברה רונדו שבר שיאי מסירות והיה בדרך לעונה היסטורית בתחום לפני שנפצע, השנה פול ממשיך מהיכן שרונדו הפסיק. 12.5 אסיסטים למשחק זה נתון שיא בקריירה שלו והוא בא יחד עם 19.3 נקודות ו-2.4 חטיפות סטנדרטיות. הקליפרס משחקים מהר יותר ומשתמשים ביותר תרגילים, מה שמוביל לפחות התקפות בהן CP3 מכדרר 18 שניות ואז מנסה לאלתר משהו. עוזרת העובדה שיש מי שיקלע את הזריקות הפנויות שהוא מסדר - ג'יי ג'יי רדיק השתלב בצורה חלקה, ג'מאל קרופורד מפגיז באחוזים נהדרים, ג'ארד דאדלי יעיל ואפילו גריפין קולע ב-40 אחוזים מרשימים מחוץ לצבע. פול מנהיג את ההתקפה השנייה בטיבה בליגה, עכשיו נשאר לקליפרס לעשות משהו נוסף שריברס היה אמור לעזור בו - להתחיל לשמור.
הכסף, האגו, העתיד: הכול על הארכת החוזה של בריאנט
עומרי כספי הוזמן להדליק נר חנוכה בבית הלבן
בדיקה: זו פתיחת העונה הטובה ביותר של עומרי כספי?
לאנס סטיבנסון (אינדיאנה פייסרס)
החלק המרשים ביותר בפתיחת העונה של הפייסרס הוא שלא הכול הולך לפי התוכניות. אינדיאנה ניצחה 13 מתוך 14 משחקים למרות שדני גריינג'ר שוב פצוע וטרם שיחק העונה, ג'ורג' היל החמיץ כמה משחקים ורק מתחיל לחזור לעצמו, הידית של דיוויד ווסט רק מתחילה להתאפס והגארדים המחליפים לא קולעים מבחוץ כפי שציפו מהם. את הקרדיט על פתיחת העונה הנפלאה לוקחים בעיקר שלושה שחקנים - פול ג'ורג' שמבהיר כל ערב שהוא פרנצ'ייז פלייר, רוי היברט שלוקח את הדומיננטיות ההגנתית שלו לגבהים חדשים ולאנס סטיבנסון.
בעונה שעברה, השוטינג גארד האתלטי סיפק כמה הצגות גדולות, כולל במשחקי פלייאוף חשובים, אבל לא שמר על יציבות. השנה, בינתיים, הוא מופיע לכל משחק ותורם ביותר דרכים. גולת הכותרת היא שני טריפל דאבלים (היחיד בליגה, בינתיים). השילוב בין ריבאונדים לאסיסטים לא מקרי, כי היכולת שהוא שכלל השנה היא לקחת ריבאונד הגנה ומיד להוביל התקפת מעבר, במקרים רבים זה נגמר באסיסט לסל קל. הוא שיפר מאוד את יכולת המסירה גם במשחק עומד ואת הקליעה מבחוץ בדרך ל-13.2 נקודות למשחק עם 1.4 שלשות ב-41 אחוזים, 6.1 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. הבעיה היחידה היא שכל הצגה שלו מעלה את המחיר שהפייסרס יצטרכו לשלם בקיץ אם הם רוצים להשאיר אותו.
ארון אפללו (אורלנדו מג'יק)
רשימת הקבוצות שהיו אמורות להיות נמושות ומתברר שהן פחות גרועות מהצפוי ממשיכה להיות ארוכה. בין השחקנים הבולטים בקבוצות האלה, אפללו ניצח בנקודות את ספנסר הוז כדי לקבל את המשבצת הזאת. אורלנדו אמנם ממוקמת אחרונה בבית הדרום מזרחי עם 5 ניצחונות ו-9 הפסדים, אבל לא מעט מההפסדים היו במשחקים צמודים וכמה מהניצחונות היו מרשימים מאוד (על הקליפרס, באטלנטה, 21 הפרש על ברוקלין כשהיא עוד שיחקה בהרכב מלא). אם היינו מדרגים את המזרח לפי הפרש נקודות, נתון שג'ון הולינג'ר נהג לטעון שמעיד על איכות לטווח ארוך יותר מהמאזן, אורלנדו הייתה מדורגת שביעית.
אפללו הוא לא רק הכוכב הבלתי מעורער של המג'יק, הוא גם אחד השחקנים היעילים בליגה נכון לעכשיו. הוא קולע 21.9 נקודות למשחק, כולל 2.8 שלשות ב-51.3 אחוזים, ומוסיף 4.7 ריבאונדים ו-4.6 אסיסטים, כל המספרים האלה הם שיאי קריירה. בעונה שעברה נדמה היה שתפקיד הסקורר המוביל גדול על אפללו, שהוא מתאים להיות השחקן השלישי או הרביעי בקבוצה טובה, השנה ניכרת העבודה שלו בקיץ והוא שדרג בדיוק את התחום הזה. הוא קולע באחוזים טובים גם את מצבי הזריקה שהוא מסדר לעצמו, ויש רבים כאלה. אפללו לא אמור לסיים את העונה באורלנדו, אין לו מה לחפש בקבוצה בבנייה בה הוא יושב על המשבצת של השחקן הכי מבטיח (ויקטור אולדיפו), פתיחת העונה אמורה להפוך אותו לשחקן שכל קבוצה שחושבת בגדול השנה תשמח להשיג.
המניות הקרות
קיירי אירווינג (קליבלנד קאבלירס)
קליבלנד בבלגן. התחושה בפתיחת העונה הייתה שאם החבורה המוכשרת הזאת תישאר בריאה היא תהיה בפלייאוף, בינתיים כולם משחקים ובכל זאת מדובר באחת הקבוצות החלשות בליגה. הרוטציה לא ברורה, אף אחד לא מצליח להתעלות וההתקפה היא מהחלשות בליגה למרות כל הסקוררים הפוטנציאליים. בזמן שהבחירה הראשונה בדראפט, אנתוני בנט, מועמד לעבור לליגת המשנה עקב חוסר יעילות מרהיב (אחסוך מכם את אחוזי הקליעה שלו), הקאבס צריכים להיות מוטרדים הרבה יותר מהיכולת של הבחירה הראשונה הקודמת שלהם - קיירי אירווינג.
באופן מסורתי, לשנה השלישית יש חשיבות רבה בהתפתחות של כוכב. זו נוטה להיות השנה בה מתבצעת קפיצת המדרגה משחקן נהדר עם פוטנציאל לסופרסטאר, השנה בה גם המספרים משתדרגים וגם הניצחונות מתחילים להגיע. זו הייתה השנה בה דרק רוז זכה ב-MVP ובה קווין דוראנט השתלט על מלכות הסלים והוביל את OKC ל-50 ניצחונות. אם קיירי שייך לליגה הזאת, הוא אמור להראות את זה עכשיו. בינתיים זה לא קורה. המספרים דווקא בירידה, בעיקר אחוזי הקליעה שצנחו מכל טווח ל-41 אחוזים מהשדה ו-35 משלוש. הוא אמנם קולע 21.4 נקודות למשחק ומוסר 6.4 אסיסטים (עם 3.4 איבודים, יחס לא טוב לרכז), אבל הוא פחות יעיל מבעבר והוא בטח לא מוכיח שהוא מסוגל לעשות סדר בבלגן ולהוביל קבוצה להישגים. נקווה לשיפור משמעותי בהמשך.
ג'יי.אר. סמית' (ניו יורק ניקס)
בעונה שעברה, ג'יי. אר. סיים את העונה הרגילה בכושר הטוב בקריירה ונראה כמו סקורר שני ראוי לקבוצה רצינית, על אף מגבלותיו הידועות. במשחק השלישי של הפלייאוף, הוא נתן מרפק לג'ייסון טרי והורחק מהמשחק הבא. מאז, הכול הולך הפוך. בהמשך הפלייאוף הוא לא הגיע ל-40 אחוזי קליעה באף אחד מהמשחקים, בקיץ נאלץ לעבור ניתוח בברך, חתם על חוזה נמוך מהצפוי והושעה לחמישה משחקים על שימוש בסמים.
ההשעיה הסתיימה מזמן, סמית' שיחק כבר בשמונה משחקים העונה, אבל לא מצליח לחזור לעצמו. המספרים שלו בשמונת המשחקים האלה הם: 12.4 נקודות ב-32.1 אחוזים מהשדה, 29.6 אחוזים משלוש (מה שלא מפריע לו לזרוק 6.8 שלשות למשחק) ו-59.1 אחוזי עונשין, 4.4 ריבאונדים ו-1.8 אסיסטים. בחולשה הכללית של הניקס, שמתחילה להזכיר תקופות גרועות במיוחד, ג'יי אר מצליח לבלוט לרעה. לרגע נדמה היה שהוא מצא את המקום שלו, שהקריירה שלו ניצלה, עכשיו הוא נראה כמו מקרה אבוד יותר מתמיד.
ג'וש סמית' (דטרויט פיסטונס)
שני הסמיתים נבחרו אחד אחרי השני בדראפט של 2004, תשע שנים לאחר מכן הם חוזרים לשתף פעולה במניות הקרות. הקריירה שלהם התפתחה לכיוונים שונים, אבל הם תמיד נשארו שניים מהשחקנים הכי מעוררי מחלוקת בליגה, כאלה שיש להם הרבה אוהדים ולא פחות שונאים. השילוב בין כישרון עצום לקבלת החלטות בעייתית מאפיינת את שניהם, כמו גם התקווה שהם סוף סוף יפנימו את מה שברור לכולם ויפסיקו לעשות שטויות. במקרה של ג'וש, כל מה שכולם ביקשו זה דבר אחד - שיפסיק לזרוק מבחוץ. בעונת 2009/10 זה קרה, סמית' זרק ארבע שלשות כל העונה ו-71 אחוזים מהזריקות שלו היו מתוך הצבע. זו הייתה, כצפוי, העונה היעילה ביותר שלו. מאז, מתרחש תהליך הפוך.
השנה ג'וש הגיע לדטרויט, קבוצה עם שני שחקני פנים ללא טווח קליעה משמעותי, מה שאומר שהוא מתפקד דקות רבות כסמול פורוורד בחמישייה שהצבע שלה פקוק לחלוטין. אם מישהו, משום מה, חשב שזה יעבוד, החודש הראשון אמור לעזור לו להתבדות. הרכב שלושת הגבוהים של הפיסטונס פשוט לא נכון, בין היתר כי הוא גורם לסמית' לזרוק יותר מדי מבחוץ, כולל 4.9 שלשות אותן הוא קולע ב-27.5 אחוזים בדרך ל-40 אחוזים מהשדה. דטרויט עוד שומרת על מאזן סביר מינוס בזכות כושר נהדר של רודני סטאקי וההתפתחות של אנדרה דראמונד, אבל בסגל הנוכחי לשחקן היקר ביותר בקבוצה קשה מאוד לבוא לידי ביטוי. דרוש שינוי.
