שחקן השנה: רונאלדו, ריברי או מסי? כותבי וואלה! ספורט מתווכחים

יש ארבעה מועמדים ריאליים לתואר - רונאלדו, מסי, ריברי וזלאטן, כולם ראויים ומכובדים, כל הארבעה נתנו שנה מופלאה – ולכן הבחירה הקשה צריכה להיעשות על דרך השלילה. קודם כל, מבחינתי ברור שבמסי אי אפשר לבחור. אחרי שלקח כל כך הרבה שנים ברציפות, אחרי שלא עמד בסטנדרטים המטורפים שהציב במו רגליו, אחרי שברצלונה דעכה, אי אפשר להצביע לו שוב. זה לא עניין מקצועי, אלא יותר מצפוני. על זלאטן, מילים לא יוכלו לתאר את מידת ההערצה שלי לאיש, אבל פ.ס.ז' לא הותירה חותם כלשהו השנה. כעת, במאבק בין ריברי וכריסטיאנו, השאלה היא עמוקה יותר: מה המהות של התואר הזה?

מצד אחד, איך אפשר לבחור ברונאלדו, שלא זכה בכלום? אני זוכר את העוול ב-2010, כשספרד זכתה בגביע העולמי, ובכל זאת מסי זכה בתואר, למרות הכישלון שלו בדרום אפריקה, אני זוכר כמה זה הרגיז אותי. איפה הכבוד לגביעים? מצד שני, עם כל הכבוד לטרבל של באיירן, מה חלקו של ריברי בו? מה הוא היה עושה בלי לאהם ורובן, בלי שווייני וקרוס, בלי מולר והיינקס? הוא היה החוליה הדומיננטית בבאיירן, אבל לא הכוכב הבלתי מעורער, בקבוצה שנראתה כמו מכונה, שעוצמתה הייתה בהרמוניה הקבוצתית שלה, באיזון הטקטי וביעילות.

אצל רונאלדו, מנגד, זו עליונות אישית מובהקת. היה ברור בכל משחק שהוא עולה אליו, שהוא השחקן הכי טוב במגרש. ריאל מדריד, קבוצה מהנוצצות בעולם, עם תקציב על, עם כוכבי על - תלויה רק בו. עשרות משחקים שבהם יש 22 שחקנים על הדשא, ותחושה שהוא היחיד שיכול לשים גול, היחיד שמעלה לך את הדופק. לכן, עם כל הכאב והלבטים, אני מרגיש שאין ברירה אלא לבחור השנה בכריסטיאנו. כי לא יכול להיות שהוא יסיים את השנה הזאת בלי תואר.

ז'וזה מוריניו הביע בעונה שעברה תמיכה בלתי מסויגת בבחירתו של כריסטיאנו רונאלדו לשחקן השנה בעולם. "איך אפשר לזכות בכדור הזהב מבלי שאספת תארים, מבלי שזכית במשהו חשוב?", תהה בצדק רב מי שאימן אז את ריאל מדריד. התהייה הזאת צריכה לעלות שוב כעת. הזוכה ליאונל מסי עוד יכול היה לנפנף אשתקד בגביע המלך, לרונאלדו אין אפילו את זה. אין עוררין על כך שהפורטוגלי הוא נכון לעכשיו הכדורגלן הטוב בעולם. אולם, גדולה של שחקן נמדדת גם (ואולי בעיקר) בתרומתו לקבוצה. במבחן התוצאה, רונאלדו מסיים את 2013 - השנה בה כבש הכי הרבה שערים בקריירה - ללא שום תואר.

הסדק הקל הזה - מסי פצוע ורונאלדו נטול תארים - צריך לאפשר למישהו לשבור את תקרת הזכוכית שיצרו שני הפנומנים. ואין ראוי יותר מפרנק ריברי. אם רונאלדו נחשב ל"לא אהוב", מה נגיד על ריברי? כדורגלן שאפילו בצרפת מתקבל בחשדנות. שחקן שבכל המשאלים האחרונים במדינה שלו גירד את המקום הרביעי בין המועמדים לכדור הזהב, אחרי רונאלדו, מסי ואפילו זלאטן איברהימוביץ. גם הקולגות ברחבי העולם לא יצאו מגדרם כדי לפרגן לריברי, שפצח בלית ברירה במסע תעמולה אישי (בעידוד רעייתו ואנשי באיירן מינכן) במטרה להיות הצרפתי הראשון שזוכה בפרס מאז זינדין זידאן.

ריברי הוא דמות הלקוחה מ"לה מיזרבל" (עלובי החיים). מעין ז'אן ולז'אן מודרני. מהגר מפרברי בולון, מצולק, מעורב בשערוריות. לא אל יווני כמו רונאלדו, לא נער מקהלה כמו מסי. והוא גם מוסלמי, רחמנא ליצלן. הדיכאון והמרירות תמיד הפריעו לריברי, עד שמצא בית חם בבאיירן. האהבה שקיבל בבוואריה דחפה אותו לשנת השיא בקריירה. זה המאסטרו של הקבוצה הטובה בעולם; האיש שלא הפסיד משחק עם באיירן מאז אוקטובר 2012; השחקן שבעזרת עקב קסום בגמר בוומבלי הביא את התואר החשוב ביותר בשנה נטולת מונדיאל או יורו. הפרס הוא אישי, אך הענף קבוצתי. כאשר יוצג הזוכה המאושר וישתמש בקלישאה המוכרת "זה לא רק אני, זו כל הקבוצה" - היחיד שאפשר יהיה להאמין לו זה ריברי.

תמיד אומרים שמה שקובע זו היכולת בהתחלה ובסוף. אבל מה עושים כשלא ברור מתי נגמרת ההתחלה ומתי מתחיל הסוף, אלא הכול נראה כמו רצף בלתי נגמר של הפצצות? רונאלדו שיחק 56 משחקים ב-2013 עד היום. הוא כבש 67 שערים. הוא מצא את הרשת ב-39 משחקים שונים וה"בצורת" הכי ארוכה שלו נמשכה השנה 253 דקות בדיוק. הוא הורג משחקים מהר מאי פעם והשער באלמריה בסוף השבוע החולף, אחרי פחות משלוש דקות, היה דוגמה מצוינת (שני השערים הכי מהירים בליגה הספרדית השנה שייכים לו).

שאקיל אוניל כינה את עצמו פעם MDE: Most Dominant Ever. אז לא, רונאלדו עוד לא שם ולמסי היו שנים לא פחות משוגעות מבחינה סטטיסטית, אבל לא השנה. השנה הזו, הייתה שייכת לפורטוגלי. בלי תארים אומנם, אבל כדור הזהב מחולק לאינדיבידואל ולא לקבוצה ורונאלדו, בפעם המי-יודע-כמה, ירה בכל החזיתות ושבר את כל השיאים של עצמו.

הוא כבש השנה 37 שערים בליגה, שישה בגביע, 14 בליגת האלופות (בעשרה משחקים) ועוד עשרה בנבחרת ונשאר לנו עוד חודש של כדורגל. תבחרו את המקום והמעמד ורונאלדו היה שם, וכבש. חצי מהעולם (אולי אפילו יותר) לא יכול לסבול את האופי שלו, והוא כובש. הוא הפך לשחקן הכי חשוב בכדורגל בשתי קבוצות שונות, בהפרש של כמה שנים טובות, והוא כובש. הוא סחב את הנבחרת הבינונית שלו, לבד, לעוד הופעה במונדיאל, תוך שהוא כובש. וכובש וכובש וכובש. לכריסטיאנו רונאלדו לא אכפת משום דבר וטוב שכך. העולם צריך קצת "בחורים רעים" והוא צריך לתת לרונאלדו את כדור הזהב.

קודם כל, אתחיל בווידוי: אני לא משתייך למעריציו ומוקיריו של כריסטיאנו רונאלדו, אבל צריך להודות – הכוכב הפורטוגלי של ריאל מדריד הוא השחקן הכי טוב, הכי יעיל והכי מרשים בעונת 2013/14. אבל לפחות על פי ההגדרה הוויקיפדית שלו, את פרס כדור הזהב מקבל הכדורגלן שנחשב לזה שביצועיו היו הכי טובים בשנה הקלנדרית שחלפה ולא בעונת המשחקים הנוכחית ולפיכך – ליאונל מסי הוא המועמד הראוי מכולם.

זיכרון קצר. זו תופעה די מוכרת, בעיקר בברנז'ת הכדורגל המקומית שלנו, אך אני מקווה מאוד שלא בקרב העיתונאים והמאמנים שאמונים על ההצבעה לתואר הנחשק. אם בודקים רק את המספרים של שלושת המועמדים העיקריים, הפורטוגלי לוקח בגדול עם לא פחות מ-67 שערים עבור ריאל מדריד ונבחרת פורטוגל ב-2013, יותר ממסי וריברי ביחד (64 לשניהם). בקטגוריית התארים לוקח ריברי בגדול אחרי שהיה חלק מרכזי בעונת הטרבל המופלאה שעברה על באיירן מינכן.

אז למה בכל זאת מסי? כי אני חושב שאת התואר הזה צריך לקבל השחקן שהצליח לשלב יכולת אישית שתורמת למרקם הקבוצתי. רונאלדו יסיים את 2013 מבלי שהצליח לסחוף את ריאל לשום תואר, אחרי שראה את מסי וברצלונה זוכים בקלות באליפות ספרד עם פור של 15 נקודות. כל עולם הכדורגל התמוגג בשבוע שעבר (כולל אנוכי) מההצגה שלו בצמד המשחקים מול שבדיה בפלייאוף ההעפלה למונדיאל, אך צריך לזכור שרונאלדו ופורטוגל הגיעו למעמד הזה אחרי קמפיין מוקדמות די כושל שבו CR7 התקשה אפילו מול ישראל ושרן ייני שלנו, בזמן שמסי הוליך את ארגנטינה למקום הראשון בבית דרום אמריקאי חזק בהרבה שכלל מעצמות כדורגל כמו קולומביה, צ'ילה ואורוגוואי.

ההצבעה לכדור הזהב הייתה אמורה להינעל ב-15 בנובמבר אך הוארכה באופן מוזר ומחשיד בשבועיים נוספים, מה שבוודאי עשוי לסייע לרונאלדו, הכדורגלן (הכשיר) הטוב בעולם כיום. למרות זאת, אני כולי תקווה שהאקט החנפני של בלאטר לפורטוגלי לא יעזור והצדק ייעשה בינואר בציריך. נכון, רונאלדו הוא הכדורגלן הפורה ביותר ב-2013, ריברי הוא המעוטר ביותר, אבל ליאונל מסי הוא הכדורגלן היחיד שמשלב את הכל – יופי, יעילות, וזכייה בתארים. מסי הוא הכדורגלן המושלם, ושאף אחד לא יספר לכם אחרת.

השלושער שכבש לרשת נבחרת שבדיה לא הפך את הקערה אלא נתן רק את החותמת: כריסטיאנו רונאלדו הוא השחקן של 2013. ואיזו שנה הייתה לו: 37 שערי ליגה, 14 שערים בליגת האלופות, שישה בגביע המלך ו-10 נוספים בנבחרת פורטוגל. ממוצע הבקעה של 1.18 כדורים ברשת. 67 שערים נכון לסוף חודש נובמבר. וליאונל מסי? הארגנטינאי ופרנק ריברי לא הגיעו למספר הזה יחד.

כששואלים מי ראוי לכדור הזהב, לא צריך להכריע מי טוב יותר, מי גדול יותר או מי משפיע יותר על הקבוצה אלא לתחום את ההשוואה בפרק זמן של השנה הרלוונטית. ו-2013 הייתה השנה שבה רונאלדו עשה צעד קדימה, הפך למכונה של איש אחד. הוא מבקיע יותר (63 ב-2012), מהיר יותר וחזק יותר. שערים מושלמים של דיוק, מיקום ואינטליגנציה ומעל הכול של פיזיות ואתלטיות ברמה הגבוהה ביותר. 2013 תיזכר כשנה של מהפך תדמיתי: לפני - פלייבוי חובב תהילה, אחרי - אחד הספורטאים הגדולים בתבל. ומסי? לפני - נער מקהלה חביב, אחרי - חשפניות, חוקרי מס ובית חדש.

אז נכון, ב-2013 רונאלדו לא זכה בתארים, אבל כדור הזהב זה פרס על אינדיבידואליזם, על יכולת יוצאת דופן, על דומיננטיות בענף. הטרבל של באיירן? פרנק ריברי היה ענק, אבל כך גם אריאן רובן ותומאס מולר. זה היה הישג קבוצתי פנטסטי יותר מעליונות של סופרסטאר אחד. ומסי? עזבו, הכי 2012.

תואר שחקן השנה בעולם היה צריך ללכת בוודאות לפרנק ריברי, אילולא אותו שלושער של רונאלדו מול שבדיה. אף אחד לא מודה בזה כעת, אבל בפנים כולנו יודעים שזו האמת. פתיחת העונה של רונאלדו גרמה לנו לשכוח מה קרה כאן בעונה שעברה, כמו הרבה פתיחות עונה, בכל ענף ספורט, בהן אנחנו נוטים לזלזל במי שעד לא מזמן ניצחה את כולם ללא עוררין. פתיחת העונה הזו, אגב, מציבה את ריאל מדריד רק במקום השלישי בטבלת הליגה הספרדית. קצת דומה למה שקרה כאן בעונה שעברה, כשהתוצאות של ריאל מדריד במחזורי הפתיחה עלו לה בתואר האליפות, למרות שהיא היתה בחלקים החשובים של העונה הקבוצה הכי טובה בספרד.

הטיעון הדוגל ביתרון הקבוצתיות על פני האינדיבידואל, הטיעון שעליו מבוססת המועמדות של ריברי לתואר שחקן השנה יותר מכל, הוא גם מסוכן. אחרי הכל, אם נתבסס רק על הטיעון הזה, יוכלו לזכות בתואר הזה רק השחקנים מהקבוצות הגדולות. הקבוצות שיכולות לזכות בתארים. ככה אנו עלולים להחמיץ לא מעט גיבורים: סקוררים מופלאים מקבוצות צמרת לא יומרניות, קשרים נהדרים מקבוצות מרכז טבלה. מדובר בטיעון קצת בעייתי.

אלא שהמקרה של ריברי, נכון לעונה שעברה בעיקר, הוא שונה ומורכב: ריברי שילב את האינדיבידואל עם הקבוצה. הוא הדגים כיצד האינדיבידואל יכול להשפיע על הקבוצה במינון הנכון ביותר. רונאלדו ומסי, שבכל יום אנחנו צריכים להודות לאלוהים על שחנן אותנו בצפייה בהם, לקחו את התופעה הזו לנקודת הקיצון. נקודת קיצון שלא רק באה לידי במכונת יחסי ציבור חולנית שלא נותנת לנו לנשום מבלי שנקבל עוד ידיעה מעניינת על השניים. זוהי נקודת קיצון שבה הקבוצה מתקשה להתעלות ברגע האמת ללא אותו אינדיבידואל. ע"ע חצי גמר ליגת האלופות בעונה שעברה.

מה שריברי עשה בעונה שעברה לא היה רק לזכות בכל התארים הכי חשובים, בקבוצה ששיחקה את הכדורגל הכי יפה מאז ברצלונה של פפ גווארדיולה. ריברי עשה את מה שרונאלדו לא הצליח לעשות בעונה שעברה: המשקל שלו בהצלחה של באיירן לא היה מוגזם מדי. הוא היה הכוכב שכל קבוצה מעולה צריכה, השפיץ, הגנרל, הערך המוסף, אבל לא כזה שמשתלט לגמרי כל ההצגה – בעייתיות שבעיקר נחשפת כשזה מגיע לזכייה בתארים.

את מה שרונאלדו עושה כעת למסי בתחום איכות האינדיבידואל, עשה רפא נדאל לרוג'ר פדרר לפני כחמש שנים. הוא צמצם את הפערים דרך כוח רצון לא אנושי. אבל האתגר שלו היה ונשאר אחד: לזכות בליגת האלופות עם ריאל מדריד. בשביל זה הביאו אותו, זה הרף האמיתי שלו. בדיוק כמו שנדאל נדרש לזכות בוימבלדון באותה תקופה. עד שלא יעשה זאת, מוטב שילמד כיצד פרנק ריברי עשה זאת בעונה שעברה.