שחקן ההתקפה המושלם: מונס דאבור הוא החלוץ המודרני בישראל

בוידאו: מיכאל ניס מדבר על הפסד הנבחרת הצעירה 4:3 לפורטוגל

בירידה לחדר ההלבשה דקות לאחר הפסד הנבחרת הצעירה 4:3 לפורטוגל, נתקל מונס דאבור הסחוט בפאולו סוזה ופמליית הצוות המקצועי של מכבי תל אביב. הוא נעצר לידם לחיבוקים במבט מדוכדך. סוזה, שהגיע למשחק גם כדי להחליף חוויות עם המאמן האורח רוי ז'ורז', חברו משכבר הימים לנבחרת פורטוגל, הבין שעומדת בפניו משימה חשובה יותר. הוא גרר את החלוץ הצידה לעודד ושמע אותו אומר לו בשקט: "אני מאוכזב שלא הצלחתי להבקיע במצב של 3:3". בהמשך ניגש דאבור לעמדת הראיונות וכשנשאל לגבי היכולת שלו במהלך השבוע, לקח כמה שניות למחשבה. התשובה שלו שוב נאמרה בשקט: "נתתי מעבר ל-100 אחוז שלי", ענה והשפיל מבט. "אבל אני קצת מאוכזב". ההחמצה ההיא שהגיעה חמש דקות לאחר שער השוויון של טאלב טואטחה לא יצאה לו מהראש והאפילה על חמשת השערים שכבש תוך שלושה ימים.

אפשר להבין את דאבור. הוא פשוט לא רגיל להחמיץ. את העונה שעברה סיים עם 10 שערי ליגה למרות שהשלים רק שלוש פעמים משחק מלא. הוא כבש בממוצע כל 133 דקות, והיה שני בקטגוריה הזו רק למלך השערים אלירן עטר. גם העונה דאבור מבקיע בליגה בדיוק כל 133 דקות, מה שהופך אותו יותר אפקטיבי מהמבקיעים המובילים: איתי שכטר (כל 149 דקות), מוחמד כליבאת (150), עומר דמארי (154), אליניב ברדה (162) ודויד מנגה (178). כך שעם כל הכבוד לראדה פריצה וברק יצחקי, דאבור הוא נכון לעכשיו היעיל מבין חלוצי מכבי תל אביב. ובכל זאת, יש שחקן אחד שעולה עליו בנתון הזה. וכן, ניחשתם נכון. קוראים לו ערן זהבי.

המספרים תמיד היו שם, אבל דאבור עובר תהליך מסוים של גדילה. זה קורה בשקט, מתחת לרדאר, בצורה הדרגתית ולא בפריצה מטאורית, אבל בהחלט אפשר לומר שמתפתח חלוץ לשנים. מבט על השערים של דאבור בצעירה מספר את הסיפור: סיבוב על המקום, בעיטה מחוץ לרחבה, רגל ימין, רגל שמאל. יש לו מיקום פנטסטי, חדות וראיית משחק. כשהבלם הנורבגי טעה במסירה, דאבור היה שם לעוט על הטרף ומשם הוא לא צריך הרבה, חטיפה, תנועה מהירה, בעיטה ושער. בדיוק כמו שעשה בבאר שבע עם המתנה שקיבל מגל אראל. למרות מבנה גופו הצנום הוא חזק מאוד, יודע לשמור על הכדור עם הגב לשער ויש לו מהירות טכניקה גבוהה שמאפשרות לו להיות מסוכן גם כשהוא בא עם הפנים או באחד על אחד. הוא נהדר כתשע, אבל מסוגל לשחק גם באגף או מאחורי חלוץ. בשורה התחתונה, מדובר כרגע בשחקן ההתקפה המגוון והמודרני בליגת העל.

הכדורגל הישראלי דווקא גידל בשנים האחרונות שחקני התקפה מוכשרים וסקוררים נהדרים, אבל אף אחד מהם לא עשה את הדברים בטבעיות ובשקט כמו דאבור. חמד, בן בסט, שכטר, יצחקי, ביטון, ארבייטמן, אבוחצירא, תמוז. לכולם לקח זמן להתאקלם, להסתגל, להיאבק ולפרוץ. לא לדאבור. הוא בסך הכול בן 21. וזו בסך הכול עונתו השלישית בליגת העל. וכבר יש לו 21 שערי ליגה ב-58 הופעות וכמו כל השמות שהוזכרו גם הוא צריך לחשוב על יציאה לאירופה בדיוק בגלל אותו יתרון מנטאלי. אבל לדאבור עדיין אין הופעה בנבחרת הבוגרת וזה מחדל מערכתי כי בכל מדינה מתוקנת שחקן שמספק מספרים כאלה בנבחרת צעירה מוקפץ קדימה. ויש רק שחקן אחד באירופה שכבש יותר מדאבור בקמפיין מוקדמות יורו 2015 - ארקדיוש מיליק הפולני מאוגסבורג. באוגוסט הבא תשוב הצעירה למאבקים על העלייה לפלייאוף. באוגוסט הבא תתכונן הבוגרת לפתיחת קמפיין מוקדמות יורו 2016. היכן ישחק דאבור? היכונו לקרב החם של הקיץ.

תחזית לשבת: מומנטום או עייפות? את התשובה שלו לחידה השבועית בנוגע להרכב ימסור סוזה כרגיל כמה שיותר קרוב לשריקת הפתיחה בקרית אליעזר.

שימו לב: חמישה מששת מלכי השערים האחרונים של הליגה יצאו לאחר מכן לאירופה. אלו שעדיין שם כבשו יחד ארבעה שערים העונה.

בקיץ שעבר אופיר קריאף היה שחקן צעיר אלמוני. מאז עברה שנה. שנה שבה פרסם סטטוס תמיכה ב"לה פמיליה" והסתכסך עם ההנהלה, שנה שבה חווה מאבקי תחתית מלחיצים, שנה של פרשת הצ'צ'נים על כל השלכותיה, שנה של 26 משחקי ליגה במדי בית"ר ירושלים ומיד לאחר מכן, ללא מנוחה, הופעות ביורו הצעירות. זו הייתה שנה סוחטת רגשית, מנטאלית ומקצועית. שנה של תהפוכות. את היורו פתח כשחקן ספסל וסיים כ-MVP של הצעירה והגיבור שכבש את שער הניצחון נגד אנגליה. ועוד בטדי. מצעיר בשולי הסגל הוא קפץ למעמד של כוכב שיש ממנו רף ציפיות ענק. כשמסביב שחקני הבית הבכירים עזבו, פתאום מצפים מקריאף להנהיג. פתאום הוא מקבל הצעות ממכבי תל אביב ומכבי חיפה. פתאום הקהל קורא לו סמל. זה היה קצת טו מאצ'.

עכשיו קחו את כל האירועים הללו ותוסיפו למשוואה נתון חשוב: השנה שעברה הייתה השנה הראשונה המשמעותית של קריאף בבוגרים של בית"ר. לפני כן היו לו במצטבר 215 דקות בליגת העל ושתי הופעות בהרכב. המעבר החד מדי הזה לא פשוט לכל שחקן והוא אולי מסביר למה קריאף קצת נעצר העונה. לפתיחת האימונים קריאף הגיע מותש ולמעשה הוא עדיין לא נכנס לגמרי לעניינים. היכולת לא אותה יכולת, גם לא האנרגיות והלחימה שכל כך אפיינו אותו. אבל אלי כהן ממשיך לתת לו קרדיט ולהאמין. גם בניגוד לדעת הבוס חיים רביבו.

"אנשים שוכחים שזו העונה השנייה של קריאף בליגת העל. הוא עבר תקופה מטורפת וצריך להחזיר אותו לעניינים", אומרים במועדון. הבעיה היא, כאמור, רף הציפיות שהשתנה. בית"ר איבדה הקיץ לא מעט שחקני בית משמעותיים: אבי ריקן, עמית בן שושן, חן עזריאל ובעיקר קובי מויאל. כך שלמעט אריאל הרוש, קריאף הוא הבית"רי הבכיר בסגל, בטח לאור אותו סטטוס בפייסבוק והעובדה שהוא למעשה גדל ביציע המזרחי. עכשיו מצפים ממנו להיות ריקן ומויאל, שני שחקנים שלקח להם שנים להגיע למעמד שהגיעו ושבתווך אף בילו בעונות השאלה בקבוצות אחרות.

מקצועית, קריאף משחק מעט יותר קדימה העונה, אבל הוא סובל מהעובדה שהקבוצה לא הביאה מחליף אמיתי למויאל ודריו פרננדס. אין לה קשר אחורי גרזן שמחלץ כדורים ולכן מרכז השדה שלה רך. זה מפריע לקריאף לבוא לידי ביטוי ובד בבד ממחיש את חוסר הדומיננטיות שלו. הפגיעות במרכז השדה מובילה גם לחוסר היציבות של בית"ר ובהקשר הזה ראוי להזכיר שהמשחק הכי טוב של קריאף העונה היה ב-1:3 על מכבי פתח תקוה במחזור השני. שלא במפתיע, זה גם היה המשחק הכי טוב של בית"ר עד כה. בית"ר חייבת את קריאף ובשביל זה היא צריכה להוריד ממנו לחץ ועומס ואולי אפילו לתת לו לעלות מהספסל בתקופה הקרובה. לתת לו זמן לעכל ולהתפתח. ובלי קשר, היא צריכה קשר אחורי.

תחזית לשבת: כשגם קרית שמונה תחסר את הגרזן שלה משה אבוטבול, שליטה במרכז השדה תכריע את ההתמודדות בטדי.

שימו לב: קריאף שיחק 793 מתוך 810 בליגה כשרק הרוש שיחק את כל הדקות. המאזן: אפס שערים, אפס בישולים ובעיקר אפס כרטיסים צהובים.

מיכאל נס הוא לא רק מאמן כדורגל, אלא גם דיפלומט ואדמיניסטרטור. הולך למקום, עושה מה שמבקשים וממשיך הלאה. אימון? ניהול? הדרכה? זה האיש. את רוב הקריירה שלו בילה כשליח ההתאחדות הגרמנית במקומות נחשלים. איי סיישל, רואנדה, דרום אפריקה. שום דבר לא מתחת לרמתו. הוא יודע להיכנס לראש של האנדרדוג ומבחינתו, ישראל לא שונה. והוא צודק. כשהוא מגיע למסיבת העיתונאים אחרי ה-4:3 על פורטוגל ומדבר על כך שנדהם ששחקניו עמדו שווה מבחינה טכנית מול יריבה מהדרג הבכיר ביבשת, שהוא גאה ונפעם מההופעה, אתה מבין ששנים עבדו עליך פה בעיניים. שבא בן אדם ואומר לך בפנים מה אתה שווה ומתייחס אליך בהתאם. שנמאס מכל בלוף הציפיות הזה שמלווה את המוסד המושמץ והלא אהוב שנקרא: 'נבחרת ישראל'. וזה נכון לכל ענף אגב.

הנבחרת הצעירה היא קבוצת כדורגל מוכשרת, נאיבית ובעיקר לא מאוזנת. יש לה שני מגנים מהירים והתקפיים, שני בלמים איטיים ומבולבלים, שחקני אגף מבריקים, מרכז שדה רך ובינוני והמון כישרון וטכניקה בהתקפה. אבל היא הדבר הכי מרענן שיש. למה? כי היא נבחרת שמשחקת על הנקודות החזקות שלה ומנסה למקסם אותן. רצה כמו משוגעת, מניעה כדור מהר ושולחת המון שחקנים קדימה. זה נראה מופרע, זה נאיבי, אבל זה מהנה, זה מחדש וזה בעיקר אמיתי. כי נס יודע שזה מה שיש לו. הוא לא בא להתנשא וללמד אותנו כדורגל, אלא להוציא יותר מהמשאבים הקיימים. הוא לא מכר לנו אשליות, לא יצא בהצהרות ולא התלהם והתבהם. שואלים אותו אם נעלה לפלייאוף והוא עונה שהוא מקווה שמאמני הליגה ייתנו לשחקנים שלו לפתוח. גאון! הרי מה אתה בסך הכול מצפה מנבחרת לאומית? שלא תפחד, שתיתן מה שיש לה, שתסתכל בעיניים ושבסוף אתה כצופה לא תצא בהרגשה המזופתת שמישהו מחרטט אותך. במבחן הזה, נס כבר ניצח.