כמו כל פתיחת עונה, והשנה נדמה שאפילו יותר מהרגיל, בשבועות הראשונים יש לא מעט תוצאות לא צפויות ומאזנים שאף אחד לא ציפה להם, לטוב ולרע. שילוב של כושר אישי של שחקנים, לוח משחקים, ניסויים לא מוצלחים (יוסטון וצמד הגבוהים), התייחסות שונה של קבוצות שונות לשלב הזה של העונה וסתם גישושי פתיחה שיעברו מוביל ללא מעט סיפורים שעכשיו נראים דרמטיים ועוד חודש נשכח שבכלל קרו.
כצפוי, רוב העניין מתנקז בקבוצות הגדולות שפותחות את העונה באופן מאכזב. כאשר האלופה מקרטעת, שיקגו מתקשה, שתי הקבוצות של ניו יורק נמצאות בתחתית הבית שלהן, דנבר מבולגנת, יוסטון לא שומרת וממפיס מביכה, צריך רק לבחור את המשבר הפוטנציאלי. אבל השאלה החשובה היא מי מהקבוצות האלה צריכה להיות מודאגת מהפתיחה החלשה, מה נראה כמו מגמה אמיתית ולא רק קשיי התאקלמות ראשוניים.
התשובה שלי לשאלה הזאת היא ממפיס. לעומת האחרות, הגריזליס לא מנסים לשלב שחקן מפתח חדש, לא סובלים ממכת פציעות וקיבלו לוח משחקים נוח בפתיחת העונה. למרות זאת, ולמרות הניצחון הלילה על הלייקרס, הראשון שלה בחוץ העונה, ממפיס עומדת על מאזן שלילי של 5:4 וחמשת ההפסדים מספרים את סיפורה עד כה יותר מארבעת הניצחונות. הפסדי הבית היו המטרידים ביותר - הפסדים ב-15 וב-16 הפרש לניו אורלינס ולטורונטו הבינוניות. גם שניים מניצחונות הבית לא היו מרשימים - ניצחון בהארכה מול דטרויט ומהפך ברבע האחרון מול בוסטון. בעצם, לגריזליס היה רק משחק טוב אחד באמת העונה עד כה - הניצחון הקליל על גולדן סטייט. ניצחון החוץ על הלייקרס אולי יהיה הצעד הראשון בדרך למציאת הזהות העצמית, אבל נוכח שלל הבעיות שיפורטו כאן, נראה שהדרך תהיה ארוכה ולא ממש קלה.
השחקן עם ההייפ הכי גדול מאז לברון: הדבר הבא ב-NBA
הדעיכה של קווין דארנט, הפריצה של אנתוני דייויס
לברון ושאר כוכבי הליגה בפרסומת לחג המולד
הפתיחה החלשה של ממפיס בולטת כשמשווים אותה למקבילה המזרחית שלה מהעונה שעברה - אינדיאנה. שתיהן היו קבוצות ההגנה הטובות בליגה בפער מכל השאר, שתיהן הגיעו לגמר האזורי שלהן, שתיהן הוסיפו בקיץ שחקן חשוב לספסל ועוד מחליף-שניים סולידיים. ממפיס אמנם חטפה סוויפ מסן אנטוניו בגמר המערב, אבל הייתה צמודה בשלושה מהמשחקים ונדמה היה שהיא במרחק מהלך-שניים טובים ממעמד של קונטנדרית אמיתית.
כמובן, ההבדל המרכזי בין השתיים הוא שממפיס החליפה מאמן בקיץ. ליונל הולינס עזב בשל חילוקי דעות פילוסופיים עם ההנהלה המתחדשת, בעיקר סביב השימוש בכלים סטטיסטיים והמעורבות של ההנהלה בקבוצה, במקומו מונה עוזרו דייב ייגר (ככה השם שלו נשמע, ללא יותר מדי קשר לאותיות) שנחשב למומחה הגנה. כך, בעוד שהפייסרס ממשיכים מהיכן שהפסיקו ועושים את הצעד הבא קדימה, הדובים נעצרו וצריכים להתחיל תהליך חדש בין שחקנים למאמן.
קיימות דוגמאות לקבוצות מצליחות שהחלפת מאמן עזרה להן לעשות את הצעד הנוסף, זכורה במיוחד דטרויט שלקחה אליפות לאחר שהחליפה את ריק קרלייל בלארי בראון. אבל בראון הוא מאמן ותיק ומוכח, בעוד שייגר הוא רוקי שצריך להרוויח את חדר ההלבשה. התפקוד של השחקנים על הפרקט מרמז שהוא מתקשה בכך בינתיים.
בתקופת הולינס, ממפיס התאפיינה בהגנה לוחצת ואינטנסיבית במיוחד שהתבססה על צמד הגארדים החוטפים מייק קונלי וטוני אלן ועל הנוכחות בצבע של מארק גאסול, שהלך והשתפר עד שזכה בתואר שחקן ההגנה של העונה שעברה. השנה, בינתיים, ההגנה של ממפיס איבדה גם את האינטנסיביות וגם את השיטתיות שאפיינו אותה בעונה שעברה, מה שבא לידי ביטוי בצניחה מהמקום השני ביעילות הגנתית עד למקום ה-26 בליגה בשמונה המשחקים הראשונים השנה.
מי שרואה השנה משחק של ממפיס יתקשה להאמין שמדובר בקבוצה שזכתה לכינוי grit & grind. השחקנים של ממפיס שומרים ברכות, נתקעים בחסימות, מקבלים החלטות גרועות, מרבים להביא עזרה מהפינה הקרובה ולהשאיר שחקנים לזריקות חופשיות. טוני אלן, שאמור להיות אחד הגארדים השומרים הטובים בליגה, נראה כמו ילד שפורק עול כי יש מורה מחליפה - הוא לא מפסיק לקחת הימורים מסוכנים שעולים לממפיס בסלים קלים ולאבד את השחקן שלו כשהוא מרוכז בכדור ובניסיון חטיפה אפשרי. אז הוא חוטף השנה 2.3 כדורים במשחק, אבל השחקנים שלו זוכים לשלשות פנויות וליי-אפים בלי הפסקה.
לא שמסביב זה נראה הרבה יותר טוב. הימים בהם טיישון פרינס היה מנטרל שחקני כנף בכירים חלפו מן העולם, פוינט גארדים גדולים ומאסיביים מתעללים בקונלי, שחקני החוץ המחליפים לא מסוגלים לשמור. גאסול נראה אפילו יותר אדיש מהרגיל, המיקום שלו עדיין נהדר אבל השנה הוא לא נראה כמו מנהיג הגנתי אמיתי. כך, ממפיס אמנם שומרת טוב על הצבע, אבל המחיר הוא זריקות חופשיות לחלוטין מבחוץ - אחוזי היריבות מחצי מרחק (44.3) ומשלשות לא מהפינה (39.8) הם בין הגבוהים בליגה, לאחר שבעונה שעברה היו בין הנמוכים (37.3 ו-33.5 בהתאמה). הם נאלצים להביא יותר עזרה ומתקשים לחזור לשחקנים שנשארים פנויים.
ההתקפה של הגריזליס אף פעם לא הייתה מרשימה, אבל השנה ציפינו לראות שינוי בזכות התוספת בקליעה מבחוץ בעקבות ההגעה של מייק מילר וההתפתחות של קווינסי פונדקסטר. הבעיה היא שייגר ממשיך להעלות את החמישייה עם אלן ופרינס בכנפיים, חמישייה ללא קליעה מבחוץ (בטח כשקונלי לא פוגע משלוש בפתיחת העונה, בזמן שבשאר התחומים הוא נהדר). לחמישייה הזאת קשה יותר מהרגיל כי כל הליגה ראתה איך ההצטופפות של הספרס נטרלה אותה בגמר המערב ועכשיו כולן מצופפות. כאשר גאסול וזאק רנדולף מנסים לעבוד בפוסט הם מוקפים בשניים-שלושה שחקנים באופן קבוע ואין ממש טעם להוציא כדור החוצה.
כאשר מילר נכנס הוא משפר את המצב, הוא קולע שתי שלשות למשחק ב-50 אחוזים מתוך 5.1 שלשות שהקבוצה קולעת. הבעיה היא שמילר לא מסוגל לשמור ובדקות שהוא משחק ההגנה עוד פחות טובה. פונדקסטר, לעומת זאת, החל את העונה בכושר קליעה רע ועוד צריך להוכיח שהפלייאוף לא היה חד פעמי. לאור קשיי הקליעה מתבקש שינוי בחמישייה, הנוכחות של מילר בהתקפה נראית חשובה הרבה יותר מהקשיים שלו בהגנה. עד כה ייגר לא מצא חמישייה מועדפת ופרט לחמישייה הראשונה והלא מוצלחת הדקות מתחלקות בין קומבינציות שונות ומשונות.
התחום בו התקפת ממפיס נחלשה במיוחד השנה הוא ריבאונד ההתקפה - בעונה שעברה הגריזליס אספו 31 אחוזים מההחטאות שלהם ודורגו במקום השני בתחום בליגה, השנה בינתיים הם מסתפקים ב-24.4 אחוזים ובמקום ה-21. רוב ההיחלשות הזאת קשורה לירידה בתפוקה של זאק רנדולף, שצנח מהמקום ה-11 בליגה בריבאונד התקפה ל-49. מול הלייקרס רנדולף קלע 14 נקודות ברבע האחרון ו-28 בסך הכול, יחד עם 11 ריבאונדים (3 בהתקפה). ממפיס אולי לא הרשימה במיוחד אבל כשהוא נותן את המספרים שלו לפחות יש לה סיכוי לנצח. העניין הוא שרנדולף ומספריו הם רק חלק משידוד המערכות הכולל שהגריזליס צריכים לבצע.
בשורה התחתונה, כל הבעיות האחרות של ממפיס מתגמדות אל מול הנפילה באינטנסיביות ההגנתית. שאלת המפתח היא אם הנפילה הזאת קשורה לחילופי המאמנים, כי קשה לחשוב על סיבה אחרת לכך. יכול להיות שג'ון הולינג'ר וחבריו להנהלה מגלים עכשיו שעם כל הכבוד לסטטיסטיקות מורכבות, את ה-grit & grind משיגים בזכות מאמן שיודע להטריף את השחקנים שלו.
