1. שלולית הכדורסל המקומית רוחשת וגועשת לקראת ההכרזה על החלטתו של ליאור אליהו לגבי בחירת לבו לעונה הקרובה. בהנחה שהדיווחים אכן מדויקים ואינם חלק ממתקפת יחצנות מתוזמנת היטב, עומד הישראלי המוכשר ביותר שיש לנו (כן כן, המוכשר ביותר) להודיע קבל עם ועולם איפה הוא רוצה לשחק במה שנותר מהעונה הזאת. כלומר, ובהנחה שהבחירה נתונה בידי אליהו בלבד, הוא צריך להחליט אם הוא רוצה להצטרף ללוזרים הנצחיים מירושלים, שמצוידים כבר בארבעה שחקנים בעמדות 4-5 או לקבוצה שלא ממש רוצה אותו מתל אביב, שמחזיקה במשהו כמו 6 שחקנים שמשחקים כרגע (מי יותר, מי פחות ומי ממש ממש לא) בעמדות הללו. קבוצה אחת שרוצה אותו באמת ומאמינה שביחד איתו תהפוך למועמדת מובילה לאליפות כבר השנה, ולשושלת אמיתית בטווח של השנתיים-שלוש הקרובות. קבוצה שניה שרוצה את אליהו בכל קבוצה שיבחר, חוץ ממכבי עצמה ומכל קבוצה ישראלית אחרת שעלולה לסכן אותה (ולא שמצבה בליגה ממילא מי יודע כמה). קבוצה שלה מאמן שמעריך את אליהו מאוד, בתנאי שהוא לא צריך לאמן אותו.
אז נניח שוב שההחלטה כולה של אליהו וננטרל לרגע את האלמנט הכספי. לאן כדאי לו ללכת? התשובה המובנת מאליה חייבת להיות ירושלים. הנהלה חדשה שמנסה לייצר רוח חדשה; צוות מקצועי שחולם עליו בלילות וסגל שחקנים שבו הוא אמור להפוך ללידר המקצועי שלו וליתרון המשמעותי שלו על כל קבוצה אחרת בליגה, כולל על ההיא בצהוב. התשובה המובנת מאליה, במקביל, חייבת להיות כל-קבוצה-חוץ-ממכבי. הרי לא יכול להיות שאליהו יחתום רק כדי לסבול שוב על הספסל של בלאט ולא יכול להיות שהוא יקבל בהכנעה את תכתיביה הכספיים המשפילים של ההנהלה הצהובה. ומכאן נגיע למסקנה המתבקשת: אם אכן עומדות בפני אליהו הצעות ממכבי תל אביב ומהפועל ירושלים להצטרף לשורותיהן, הוא צריך לקחת את ההחלטה הנכונה. להצטרף למכבי תל אביב. אם אליהו חושב עדיין שהוא משתייך ללבל הגבוה באירופה ומאחר שנראה שהצעות אטרקטיביות אחרות הוא לא ממש קיבל מאריות היורוליג, המקום שלו בנוקיה. כל ההנחות לגבי בלאט ולגבי הסגל נכונות וידועות, אבל הגיע הזמן, אומרת אמי, שהילד ילמד להתמודד. את בלאט, בינינו, הוא יצטרך לסבול מבחינתו ככל הנראה, רק עד סוף העונה הנוכחית. שאלה לא פחות מעניינת היא מה לעזאזל תעשה מכבי אם ליאור כן יחליט בסוף, בטעות, לחזור הביתה.
2. ומהשולחן הירוק לטירוף הכתום. לאחר השלמת הרצף הבלתי נתפס של חבורת טפירו, מגיע לנס ציונה שנתייחס אליה בפרמטרים מקצועיים ולא כאל גימיק פרובינציאלי. די לסיפורי הפולקלור ולענייני סינדרלה. אם נניח לרגע את ענייני טפירו בצד, אין ספק שהקלף המנצח הנוסף של נס ציונה בשלב הזה הוא רמת האתלטיות. והדבר בלט במיוחד בהגנה האזורית שהם הציגו אמש בשחיטה של ירושלים. קבוצה שמצליחה להעמיד שלישיית פנתרים כמו האניקאט-מיטשל וואט-טל דן בקו האחורי של הגנת האזורית 2-3 (שניים לפנים ושלושה מאחור), שמגיבים ומזנקים בשיגעון לכל חדירה או נסיון למסור כדור פנימה מייצרת לעצמה יתרון עצום בליגה הזאת. אגב, במשחק האחרון הצטרף לרשימת הפנתרים גם החבר וורן קרטר. בליגה הישראלית בכלל ובמסגרת החוק הרוסי בפרט, קשה מאוד לייצר שלישיה שיכולה להתחרות מול הקמיקזות של נדב זילברשטיין.
ודווקא אחרי שכולם מסביב גומרים את ההלל על הלהיט החדש והמלהיב של הליגה, כדאי אולי לצנן מעט את הרוחות. עירוני נס ציונה היא עדיין קבוצה עם הרבה בעיות מקצועיות. היא מחזיקה כרגע רוטציה קצרה במיוחד, אין לה גיבוי מספיק טוב לטפירו בעמדת הרכז ועדיין אין לה ארבעה זרים מתפקדים. על הכל מחפים כרגע המומנטום, רמת הביצוע ויתרון האגרסיביות המסוים על היריבות אבל לא לעולם חוסן, מה גם שאנחנו עדיין מצויים בשלבים המאוד התחלתיים של העונה. אין קלישאת כדורסל מוכרת יותר מאשר "אם זה לא שבור, לא צריך לתקן". הקלישאה הזאת הוכיחה עצמה פעם אחר פעם ולא זקוקה לסנגוריה. ועדיין, קשה להאמין שהסגל הזה מסוגל להמשיך לאורך עונה שלמה את הטירוף ולהשתוות להישגיהן של עולות חדשות או סינדרלות מהעבר. בכל מקרה, שני משחקי הליגה הקרובים, דווקא נגד קבוצות תחתית, יתנו לנו אידיקציה טובה יותר.
3. שני הסיפורים הכי מרתקים, מבחינתי, בריצה של נס ציונה עד כה שייכים למיטשל וואט ולטל דן, שני אנדרדוגים קלאסיים שנותנים בינתיים את עונת הפריצה שלהם. את מיטשל וואט פגשו לראשונה מרבית אנשי הכדורסל במסגרת טורניר פורטסמות' בוירג'יניה לאחר שסיים את קריירת המכללות הצנועה שלו באוניבסיטת בפאלו. לא הרבה יודעים זאת, אבל הבחור הזה הוא קודם כל סוג של נס רפואי, לאחר שהצליח להתגבר על מחלה נדירה בשם גיליאן-באר, שאמורה הייתה להפוך אותו לנכה ומשותק. מי שמצליח להתגבר על תנאי פתיחה כאלה לא אמור להיות מוטרד במיוחד גם מעונת רוקי אפורה בגליל גלבוע. תאמינו או לא - וואט שחקן הרבה יותר טוב מכפי שאנחנו רואים עד כה. לפחות פוטנציאלית. בנוסף לניתור, לטכניקה, ליכולת הפיק אנד רול שהוא רכש ולאינטילגנציה שלו, יש לו גם פוטנציאל קליעה מצוין מחצי מרחק ומעבר לקשת. אם הוא יצליח להגיע לשם ואחרי שהוא ייצב את בעיית הרכות שאפיינה אותו בעונה שעברה, הבחור הזה יוכל לעשות הרבה מאוד כסף בקריירה שלו. ואם יהיה לו את השכל, שיזכור לשלוח צ'ק נאה למאיר טפירו בבחינת דמי ההשבחה.
ועכשיו טל דן. כל שלולית הכדורסל המקומית מכירה את בחור הזה, מודעת ליכולות שלו וגם לבעיות מהן סבל לאורך כל הקריירה. נתחיל בהצהרה: טל דן הוא שחקן האחד על אחד הכי טוב שיש בליגה. נקודה. הוא גם אתלט וחזק ברמה שאנחנו לא מכירים כאן. מצד שני, ויש צד שני, ההנחה תמיד הייתה שהוא קטן מכדי לשחק 4 ונטול קליעה מכדי לשחק בכל עמדה אחרת. אה, ויש עוד בעיה. הפתיל. הילד מווילס הוכיח לאורך הקריירה, פעם אחר פעם, שלפעמים הוא סובל מהפסקות חשמל פנימיות שהורסות לו הכל. קוראים לזה יצר הרס עצמי. אז אולי זאת ההבשלה שהגיעה עם הגיל, אולי זה נוכחותו של המנטור טפירו לידו (לא אולי בטוח), אולי זה החוק הרוסי שהפך זאת עבורו לקל יותר ובטוח שזה בגלל המאמן שלו נדב זילברשטיין שזכאי לכל הקרדיט המקצועי על כל סיפור נס ציונה בכלל וטל דן בפרט, אבל כרגע טל דן הוא ה-4 הישראלי הטוב בליגה. לפחות עד שאליהו יחתום איפשהו. מי היה מאמין.
