עוד מעט ננסה לנתח את מצבה של מכבי תל אביב ונכביר מילים אודות חסרונותיה ויתרונותיה. שניה אחת לפני, נתחיל בהצהרה: בכל הקשור להרכב היורוליג של מכבי (להבדיל מהרכב החוק הרוסי של הליגה), אין ספק שהקבוצה של בלאט נמצאת בקו עליה. הצהובים נראים כרגע טוב ובהרבה בהשוואה למשחקים שנערכו עד לא מזמן, באופן שממחיש שהמגמה חיובית. אין שום סיבה נראית לעין שהמגמה הזאת לא תוביל למאבקים על מקום 1-2 בבית המוקדם, וזה בפני עצמו הישג לא מבוטל.
בדומה למשחק החוץ בשבוע שעבר בקובאן, מכבי פגשה שוב קבוצה נטולת אנרגיות, עם שחקנים שהגיעו פשוט פלאט. בשונה מהניצחון הקל נגד החבורה של פשוטין, נאלצה מכבי להתמודד הפעם בחלק האחרון של המשחק מול מועדון גאה. הגאווה של ריטאס, המחויבות של הסיבוטיסים ומטר השלשות של הגצ'ביצ'יוסים הפכה את המשחק מקרב טקטי לסתם קרב. בקרב טקטי אפשר להיעזר באלמנטים שונים כדי להיות חכמים או מוצלחים יותר מהיריב. כשהולכים מכות, קשה הרבה יותר להתחבא ולהסתתר מאחורי פירוטכניקה. שם, בדרך כלל יוצאת האמת לאור.
תכנית המשחק ההתקפית של דיוויד בלאט פשוטה והגיונית למדי. לקבוצה שלו יש שתי פואנטות התקפיות. חוליית ההתקפה שכוללת את ביג סופו מכריחה את הכדור פנימה בכל הזדמנות. יש עזרה? שניים או שלושה קלעים מחכים בחוץ כדי להפציץ בטריצות. אין עזרה? יאללה סופו, לך לחפור את הדרך לטבעת. ההרכב ההתקפי נטול היווני הגדול משחק כדורסל אחר. כדורסל של רמת ביצוע. של אקסקיושן (Execution). מריצים תרגילי הנד אוף (שנראים כמו שמיניה) יפים; תרגילי באק דור (דלת אחורית) מתוחכמים וכן הלאה.
וכשיש שני שחקנים סופר אינטליגנטיים כמו דווין סמית' וג'ו אינגלס וכשההגנה מאפשרת, מתחילים הריקודים. ומכבי דפקה יופי של ריקודים כל עוד המוסיקה הייתה לטעמה. בלאט נותר נאמן לפורוורדים הקלעים שלו והקפיד שלפחות שניים מהשלושה (בלו, סמית', אינגלס) יהיו על המגרש בכל רגע נתון, אך הפתיע כשפירק את רוטציית 10-11 השחקנים הידועה לשמצה שלו ושם את כל הצ'יפים על שמונה שחקנים בלבד. בכל מקרה, הכל נותר באזור הנוחות של בלאט: משחקים התקפה מסודרת בשליטה, נמנעים מריצות ושומרים על התבנית ההתקפית איתה הגיעו מהבית.
ואז השתנה קצב המוסיקה, ומה שעבד כל כך יפה בהתחלה כבר לא תפס כשהתחילה הקרחנה. ריטאס הגיעה למסקנה הפשוטה שאת המשחק הזה היא מפסידה, אז אפשר לוותר על הנימוסים ולהתחיל להתפרע. רמת האגרסיביות עלתה, תרגילי התקפה קוצרו ותרגילי ההתקפה של מכבי נשברו כשפתאום כל מסירה וחסימה נתקלים בהתנגדות ברמה (בעיקר רמת מוטיבציה) שונה לחלוטין. כשריטאס הפנימה שמכבי לא ממש מחפשת נקודות קלות בהתקפה מתפרצת, היא החליטה ללכת בכל הכוח לריבאונד ההתקפה. ולקחה 11 כאלה בחצי השני (16 סך הכל). כשריטאס החליטה שרצים ויהיה מה, היא חשפה שוב את הבעיה הקרדינלית שיש למכבי בתחום הזה, גם בליגה וגם ביורוליג.
ובמצב הזה, כשהיריבה מחליטה להשתגע וכשקשה הרבה יותר לשחק כדורסל של רמת ביצוע, של אקסקיושן, צריך ללכת לתכנית ב' אבל בכלל לא בטוח שלמכבי יש תכנית ב'. בלאט אוהב את הקבוצה שלו ואת השחקנים שלו בתוך כלובים, בתוך מסגרות נוקשות. קבוצה של רמת כשרון מוגבלת אבל רמת משמעת וביצוע גבוהה. ויש רגעים שזה לא מספיק. זוכרים את שיר הנושא של סרט הלהיט "מכסחי השדים" אי שם לפני המון שנים?
If there's something strange in you neighborhood, who you gonna call?
מי יהיה האיש שיעשה סדר בשביל בלאט? אוחיון, רייס או היקמן? קשה להאמין.
מי האיש שיקח את הכדור החשוב בשביל בלאט? לא בטוח שאפילו בלאט חושב שג'ו אינגלס, עם בעיות הסיומת שלו, מסוגל. אז פעם אחת הלכו לבידוד של היקמן, שלא הצליח. ופעם אחת הלכו לפוסטאפ של ג'יימס, שגם לא ממש הצליח. בסופו של דבר זה הספיק לניצחון (וזה הדבר היחידי שנחשב), אבל לך דע: יכול להיות ששתי דקות נוספות של טפיץ' (שסיים משחק עם מדד פלוס מינוס +8) היה משנות את התמונה.
מכבי תל אביב של השנה מבססת את עצמה כאחת מקבוצות הקליעה הטובות ביורוליג. וכשהשלשות רועמות, המוזות שותקות. סיינה של העונה שעברה רכבה על גל מטורף של מומנטום והגיעה למקומות בלתי צפויים, הרבה בגלל אחוזי קליעה מטורפים מבחוץ. מכבי של השנה קבוצה איכותית ואינטליגנטית מאותה קבוצה של סיינה ולה יש גם שחקן מטרה יווני וגדול בצבע. מצד שני לסיינה של העונה שעברה היה בעל בית בשם בובי בראון (לטוב ולרע). כל עוד למכבי אין כזה, סביר להניח שתקרת הזכוכית שלה תישאר נמוכה מרף הציפיות של יושבי שער 11.
