הודעת הפרישה של מייקל רד היום (חמישי) לא הפתיעה אף אחד. הפעם האחרונה שהקלע המחונן עלה על הפרקט ב-NBA הייתה ב-25 באפריל 2012. גם אז, זה כבר לא היה זה. הקריירה של רד נעצרה במפתיע כשהיה בן 29. בינואר 2009, הוא קרע את הרצועות בברך שמאל (ACL ו-MCL), אחת הפציעות הקשות בספורט, והוא לא באמת התאושש מהפציעה. הוא חזר אחרי עונה, וקצת פחות משנה אחרי הפציעה הראשונה, הוא שוב קרע את אותן רצועות. הפעם לקח לו 14 חודשים לחזור. בגיל 31 עם ברך גמורה, גם הצוות הרפואי של הסאנס לא יכול היה להחזיר את מה שאבד.
NBA השבוע: פעמיים מיאמי, שלוש קליפרס
פרנק ווגל: "זה חתיכת לוקסוס להשתמש בסקולה כמחליף"
אינדיאנה מושלמת, הקליפרס מעדו, הסלטיקס ניצחו
11 דקות ללא נקודות למקל בהפסד 107:93 לת'אנדר
מייקל רד נבחר בבחירה ה-43 בדראפט 2000 אחרי שלוש עונות במכללת אוהיו סטייט. בעונתו השנייה שם הוא הוביל אותה לפיינל פור, הופעה שנמחקה מהספרים עקב הפרות כללים. את קריירת המכללות שלו הוא סיים עם ממוצע של 19.6 נקודות למשחק, אבל לא נתן רמזים לקלע שהוא הולך להיות. 32% מהשלוש (קשת השלוש במכללות קרובה יותר מב-NBA) ורק 65% עלובים מהקו. רד סומן על ידי הסקאוטים כסקורר טוב במכללות, אבל לא שחקן שאמור להצליח ב-NBA, מה ששלח אותו עד אמצע הסיבוב השני בדראפט.
בעונתו הראשונה ב-NBA מילווקי הגיעה לגמר המזרח, אבל רד שותף רק בשישה משחקים. בעיות ברכיים והעובדה שלפניו שיחק ריי אלן, לא היו הדברים היחידים שמנעו ממנו לשחק. ג'ורג' קארל, שאימן אז את מילווקי, אמר לו, "גארדים ב-NBA צריכים גוף חזק, והם צריכים לקלוע שלשות. עד שאין לך את זה, אני מתעלם ממך". רד לקח את הדברים ברצינות, ויצא לקיץ של עבודה קשה. הוא הוסיף קשת לזריקה שלו, ועבד קשה בחדר הכושר. כשהוא חזר לעונתו השנייה במילווקי, הוא הוריד את אחוזי השומן שלו מ14% ל-8%, והפך לקלעי שהמעריצים זוכרים. קארל הפסיק להתעלם ממנו, וב-21 דקות מהספסל הוא הספיק לקלוע 11.4 נקודות ב-44% משלוש. באותה עונה הוא קבע את שיא השלשות ברבע אחד, כשקלע 8 שלשות ברבע הרביעי במשחק נגד יוסטון.
בקיץ רד היה שחקן חופשי מוגבל, ודאלאס החתימה אותו על הצעה בסך 12 מיליון דולר ל4 עונות. מילווקי לא היססה והשוותה את ההצעה. סכום גבוה לשחקן ספסל, אבל רד הוכיח שיש בו משהו מיוחד. בעונתו השלישית הוא הפך לשחקן השישי של מילווקי. הדקות הנקודות והאחוזים המשיכו לעלות, ושכנעו את מילווקי לשלוח את ריי אלן לסיאטל.
בעונתו הרביעית בליגה הפריצה הושלמה כשהוא הופך לשחקן חמישייה. החותמת הסופית הייתה הבחירה למחליפי האולסטאר. רד היה על סף הבחירה, ושני משחקים של 40 נקודות בסוף חודש ינואר, הטו את הכף לטובתו. הוא הועדף על פני שחקן אחר מאוהיו, לברון ג'יימס בעונת הרוקי שלו. רד הפך לסקורר העיקרי של מילווקי ולכוכב הגדול שלה.
בקיץ 2005 הגיעה ההחלטה המכריעה בקריירה שלו. רד הפך לשחקן חופשי, והיה ברור שהוא עומד לקבל חוזה מקסימום. קליבלנד עשו מאמצים להביא אותו כשוליה ללברון. מעבר לקליעה וליכולת, רד נולד וגדל באוהיו, וחתימה בקליבלנד הייתה חזרה הביתה. קליבלנד הציעו את המקסימום שיכלו, 72 מיליון דולר לחמש שנים. מילווקי לא הייתה נכונה לוותר על רד, והציעה לו 91 מליון דולר ל-6 שנים (כקבוצה בה שיחק היא יכולה להציע יותר כסף, ליותר שנים). בסופו של דבר רד העדיף את ההצעה של הבאקס. "הכסף חשוב כמובן, אבל היו שיקולים אחרים. נוח למייקל במילווקי, והבאקס נתנו לו הזדמנות בליגה. הם הראו שהם רוצים לשמור אותו לשנים רבות", אמר הסוכן של רד אחרי הסיכום. "זו הייתה החלטה קשה בין הבאקס והקאבלירס, אבל הלב של מייקל במילווקי, והוא מתרגש לקראת העתיד שלו שם".
מעבר לכסף, רד לא היה מוכן עדיין לרדת לדרגת שחקן שני. מילווקי לא הצליחה להגיע לפלייאוף ב-2005, אבל זכתה בבחירה הראשונה בדראפט, אותה תרגמה לאנדרו בוגוט. בנוסף לשניים האלה היו בסגל ג'ו סמית', מו וויליאמס, בובי סימונס, טי ג'י פורד, וטוני קוקוץ'. טרי סטוטס שעבד עם רד כעוזר מאמן היה אמור להפוך למאמן הראשי, ומייקל רד ראה עתיד ורוד עם מילווקי תחת הנהגתו. בעונת 05-06 הסגל הזה סיים בפלייאוף, והפסיד לדטרויט בסיבוב הראשון. אחרי שני הפסדים בדטרויט, הסדרה חזרה למילווקי, ורד הוביל את הבאקס לניצחון עם 40 נקודות על ההגנה החזקה של דטרויט, אבל זה היה הניצחון היחיד של מילווקי בסדרה. בקיץ, מילווקי, כמו מילווקי, שחררה את מרבית הוותיקים ורד שוב היה צריך להוביל את הצעירים.
הוא פתח את עונת 06-07 בסערה עם 37 נקודות. לשיאו הגיע במשחק השביעי של אותה עונה עם 57 נקודות שלא הספיקו בהפסד ליוטה. זה הספיק כדי לקבוע את שיא הנקודות של מילווקי ולדחוק משם את קארים עבדול ג'אבאר (55). רד היה כוכב יחיד בקבוצה. כשהוא נפצע בתחילת ינואר (תמיד ינואר, תמיד ברך שמאל) מילווקי היו במאזן של 16 ניצחונות ו-17 הפסדים. כשהוא חזר בסוף פברואר הם כבר היו עם 19 ניצחונות ו-34 הפסדים, הרחק מהפלייאוף.
מילווקי התנהלה בצורה רעה, וזרקה בחירות גבוהות על שחקנים רעים כמו יי ז'יאנליאן וג'ו אלכסנדר. הבניה מחדש סביב רד מעולם לא הושלמה, והפציעה בינואר 2009 גמרה לו את הקריירה. הוא שיחק אחריה עוד 79 משחקים, אבל כבר לא היה אותו שחקן. כשעזב את מילווקי אמר, "אלה היו 11 שנים מהוללות. לא הייתי מחליף אותן בשום דבר", וכמובן שפה נשאלת השאלה, לאילו הישגים היה מגיע רד ליד לברון ג'יימס? השניים שיחקו יחד בבייג'ינג 2008, אבל רד היה שחקן קצה ספסל בסגל ולא זכינו לראות שיתוף פעולה גדול בין השניים. לאחר שרד חתם במילווקי, קליבלנד החתימה את לארי יוז, ושילמה לו 60 מיליון דולר. וזו נראית כמו עסקה שבה הפסידו כל הצדדים (רד, לברון, קליבלנד).
קשה שלא להזיל ריר על הציוות של לברון ורד, במקום לברון ויוז. מה זה היה עושה לקליבלנד של אותן שנים, איך זה היה משפיע על השושלת של לברון, ומה זה היה עושה לקריירה של רד. רד ייזכר כסקורר וקלעי גדול. כאיש פשוט של עבודה קשה, אבל לא יותר מזה. שלוש הופעות בפלייאוף הסתיימו בהדחה בסיבוב הראשון, ומעולם לא היו סביבו שחקנים מספיק טובים בשביל להגיע גבוה יותר. טרייסי מקגריידי תויג כלוזר כיוון שלא עבר סיבוב בפלייאוף. למייקל רד לא נותנים אפילו את הכבוד הקטן הזה.
הלילה בבראדלי סנטר, רד עלה על הפרקט בפעם האחרונה להיפרד מהקהל. "וואו, זה קצת קשה יותר ממה שחשבתי שזה יהיה", אמר. לגבי הפציעות הקשות שעבר אמר, "זה היה חוסר מזל שזה קרה. שאלתי את עצמי למה אני. אני הבחור היחיד מהנבחרת ב-2008 שנמצא מחוץ לליגה עכשיו...אבל אני בורכתי להחזיק מעמד כל כך הרבה כמו שהחזקתי". לגבי שיא הנקודות נגד יוטה "ברור שליל 57 הנקודות היה מדהים, אני רק זוכר שהפסדנו וזה לא היה כיף. כמעט הייתי עם דמעות באותו לילה כי רציתי לנצח".
מייקל רד כנראה לא יגיע להיכל התהילה. בסופה של קריירה רד לא עשה מספיק בשביל להיות שם. ועדיין הוא ייזכר בזכות הקליעה, בזכות העבודה הקשה, בזכות ההצלחה. ממעמקי הבחירה ה-43 בדראפט, רד סיים כשחקן הטוב ביותר מאותו דראפט. עם ממוצע קריירה של 19 נקודות למשחק, הוא נמצא הרבה לפני ג'אמאל קרופורד וקניון מרטין. בזמן שרוב השחקנים שנבחרים כל כך נמוך לומדים טורקית\איטלקית\סינית רד החליט פשוט להקשיב למאמן שלו, והצליח בגדול. שחקנים שנבחרים כל כך נמוך שמחים למצוא מקום בליגה, רד הגיע למעמד של שחקן פרנצ'ייז.
הפציעות קטעו את הקריירה שלו מוקדם מדי. למרות שלאור הכישלונות של מילווקי, קשה להאמין שרד בריא היה יכול לשנות שם משהו. ההחלטה להישאר שם ולא לבוא לקליבלנד, היא כנראה זו שהכריעה את הקריירה שלו, וקבעה שייזכר כשחקן גדול בקבוצה קטנה.
