את הכתבה הזו אי אפשר שלא לפתוח עם קטע וידאו. אם כך, פנו לעצמכם שתי דקות ו-38 שניות, והצטרפו ל-3.5 מיליון איש אחרים שצפו בקליפ הבא - קליפ ביצועים של ילד הפלא הברזילאי בדימוס, קרלון, שנערך והועלה ליוטיוב מספר חודשים לפני ש"רונאלדיניו הבא", כפי שכונה, חגג את יום הולדתו ה-18.
המוסיקה היא קלאסית, ואין זה מקרה: באותם ימים, לא היה ברור מה קרלון יותר - כדורגלן מחונן או אמן חדשני, מלחין מבריק שיוצר מנגינות ספקטקולריות עם הרגל והראש. באמצע העשור הקודם לא היו הרבה כישרונות כדורגל מבטיחים יותר מקרלון, והפיכתו לאחד השחקנים הטובים בתבל היתה בגדר עניין של זמן. אז איך קרה שבימים אלה הוא קרוב להשלים את עונתו השניה בליגה היפנית השלישית?
***
קרלון מאורה סוזה פרץ בסערה אל מרכז במת הכדורגל העולמי באליפות דרום אמריקה לנערים ב-2005. הקשר/חלוץ הצנום (1.70 מטר, אז קצת פחות) הצעיד את ברזיל לזכייה השביעית בתולדותיה, קטף את תואר מלך השערים (שמונה בסך הכול) והוכרז כמצטיין של הטורניר. אבל אלה לאו דווקא היו השערים שהבקיע - פעם בבעיטה חופשית, פעם במבצע אישי, פעם בהקפצה מעל השוער - שהכניסו אותו לפנקסים של הקבוצות הגדולות בעולם, וגם לא ראיית המשחקים העילאית או התזזיתיות; יותר מכל, עלה קרלון לגדולה בזכות הטריק הנדיר שהביא לעולם הכדורגל: "דריבל דה פוקיניה", או "דריבל כלב הים" בעברית. למה כלב ים? ככה, כפי שגילו שחקני נבחרת הנערים של קולומביה ואורגוואי:
שני דברים חשובים בהם ניגע בהמשך הכתבה: בקליפ שצפיתם בזה הרגע חזו עוד שלושה מיליון אנשים. בסך הכל, אם מחברים את מספר הצפיות של קטעי הווידאו השונים של קרלון ביוטיוב, מגיעים ללמעלה מ-12 מיליון. זה אל"ף. בי"ת אי אפשר היה לפספס את התגובה של השחקן הקולומביאני שניסה לעצור את היהלום המרגיז הזה, ושחרר בעיטה שהיתה יכולה לחסל לקרלון את הטורניר, אולי גם את המשך הקריירה. ילד הפלא הברזילאי אמנם ניצל, אבל זו לא היתה הפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה בה הבין מה שתוך זמן קצר, יבינו גם בשאר המדינה: כדי לעצור את כלב הים הזה, צריך להשתמש באלימות.
"קרלון מקפיץ את הכדור באוויר ורץ איתו כאילו הוא דבוק לו למצח", התמוגגו ב-BBC מהביצועים של ה-MVP של הטורניר. "הוא עושה את זה באופן קבוע, כמה פעמים במשחק, והקואורדינציה שלו כל כך יוצאת דופן שהוא יכול לבצע את התרגיל הזה במהירות, בזמן שהוא מחליף כיוונים. זה אולי נשמע כמו טריק מהקרקס, אבל הכדרור הזה הוא ממש לא מצחיק להגנות היריבות. מאוד קשה לעצור אותו בצורה חוקית. זה מעורר השראה למצוא שחקן צעיר עם היצירתיות הגאונית הזו. הכדורגל הוא משחק עשיר יותר בזכות האלתורים האקרובטיים כמו העקב, בעיטת המספרת והסיבוב של קרויף, ואולי המהלך הזה של קרלון יהיה חלק מהם".
אחרי האליפות בוונצואלה קרלון הושווה בין היתר לקאקה, רונאלדיניו, רוביניו ואפילו רונאלדו הגדול. אינטר, מילאן, ברצלונה וריאל מדריד החלו להביע בו עניין. על פי דיווחים, אלכס פרגוסון כבר היה מוכן להוציא 18 מיליון ליש"ט עבורו, אבל קרוזיירו הקבוצה בה גדל - לא היתה מוכנה להיפרד מהתכשיט שלה, עוד לא, בתקווה כי ערכו ישביח תוך שלוש או ארבע שנים, ואז ניתן יהיה למכור אותו בסכום גבוה עוד יותר, כפי שעשתה אין ספור פעמים בעבר עם שחקנים דרום-אמריקאיים.
אלא שכאן מתחיל אלמנט שיאפיין את הקריירה של קרלון לא פחות מניצוצות הכישרון הגולמי שגילה: הפציעות. בברזיל טענו בדמדומי הקריירה שלו שמדובר בחוסר מזל כמעט כל ניתוח טיפל בבעיה אחרת, ולא בבעיה חוזרת בשילוב עם מבנהו הקטן של קרלון, שכנראה לא היה בנוי לעומס הזה. אחרי האליפות ההיא עבר ניתוח ארתוסקופיה בקרסולו ונעדר שישה חודשים. שער הבכורה שלו בבוגרים הגיע ב-25 בפברואר, אולם מיד לאחר מכן נותח בברכו הימנית והחמיץ חצי שנה.
ואז, ב-16 בספטמבר,2007, הגיע הרגע המכונן בקריירה של קרלון. זה קרה מול 41 אלף איש, במשחק ליגה מול אתלטיקו מיניירו, משחק שהסתיים ב-3:4 לזכות קרוזיירו. בשלהי המחצית השניה, קיבל אחד השחקנים המוכשרים בליגה את הכדור באגף ימין, הקפיץ אותו אל ראשו, והחל לבצע את הטריק שהעלה אותו לגדולה. מגן היריבה, קואליו, ממש לא אהב זאת ושחרר מרפק ששלח את קרלון אל הקרקע. שחקני מיניירו התנפלו על הילד, ויצרו מהומה שנמשכה חמש דקות שלמות. כך זה נראה:
בימים שאחרי המשחק ההוא, הרחקתו של קואליו עמדה בראש סדר היום הספורטיבי בברזיל. ויכוח ער למדי התפתח, ובבסיסו שאלה מהותית אחת: האם הטריק של קרלון משפיל את היריבים? רבים טענו שכן, והתעקשו כי ה"פוקיניה" מגיע רק כשקרוזיירו נמצאת ביתרון. זו פרובוקציה", אמר מאמן אתלטיקו מיניירו אנדרסון ליאו עם תום המשחק ההוא, וטען כי קרלון עבר על הקוד הבלתי כתוב, לפיו שחקנים לא אמורים להשפיל את יריביהם. "אני חושש שבעתיד, יום אחד יבעטו לו בפרצוף והוא לא יוכל יותר לשחק. אני מקווה שזה לא יקרה, אבל אי אפשר לדעת". קואליו עצמו התעקש כי לא ניסו לפגוע בילד הפלא אלא רק לעצור אותו, אך לא כל שחקני ההגנה היו כל כך דיפלומטיים. אלה, למשל, הדברים שאמר לואיס אלברטו, ששב לליגה הברזילאית אחרי כמה שנים בריאל סוסיאדד: "אני יודע שיכול להיות שיענישו אותי על מה שאני הולך להגיד, אבל אם קרלון יעשה לי דבר כזה, אני אחסל אותו. אשתמש בקפוארה אם צריך. התרגיל הזה הוא עלבון לשחקנים שמולו".
גם מאמן הסלסאו, דונגה, הצטרף לוויכוח הלאומי, וצידד דווקא בקואליו כשטען כי מדובר ב"פאול נורמלי", והוסיף כי הוא רוצה לראות את קרלון עושה טריק שכזה כשקבוצתו בצד המפסיד. מי שהעניק לכוכב קרוזיירו גב ומדובר היה בחתיכת גב היה פלה, שאמר: "כדורגל הוא הצגה, ואני מברך אותו ומציע שהוא יעשה את זה כמה שיותר כי זה מה שהציבור רוצה לראות".
קרלון עצמו המשיך בקו דומה הקו בו צעדו בעבר, כך חשב, פלה וגארינצ'ה ורונאלדיניו, כשטען בבגרות: "צריך להחליט מה אנחנו רוצים בכדורגל את המהלכים היפים או האלימים? הכדורגל הברזילאי תמיד היה מושתת על שחקנים מוכשרים, לא אלימים. מאז גיל 10 אני משחק ככה. זו טכניקה שהמצאתי כדי להתגבר על השומרים שלי בצורה מיוחדת. אני מכבד אותם ולעולם לא אעשה משהו כדי להשפיל. אני סולח לקואליו על מה שהוא עשה לי, אבל לא על מה שהוא עשה לכדורגל. רק פסק דין ימנע ממני להמשיך לעשות את זה. אני חולם להבקיע ככה או לסחוט ככה פנדל. הטריק יפהפה ויעיל. במוקדם או במאוחר, המגנים ימצאו דרך לעצור אותי בלי לבצע עבירה, אבל עד אז אני יכול להמשיך להשתמש בזה לטובתי. היריבים אומרים שהם ישברו אותי, אבל זה לא מפחיד אותי - זה רק נותן לי יותר מוטיבציה.
מינו ראיולה, סוכנו דאז (והיום אחד האנשים החזקים והקולניים בענף, המייצג בין היתר את מריו באלוטלי וזלאטן איברהימוביץ'), נתן גב גם כן כמובן, ואמר שעל תכשיטים צריך להגן. ארבעה ימים אחרי המשחק ההוא, התייחס ראיולה לעתידו של קרלון וחשף: השם שלו נמצא בפנקסים של כל קבוצה גדולה באירופה. לפני הפציעה שלו בברך היינו קרובים להחתים אותו במנצ'סטר יונייטד. גם אינטר מעוניינת בו, וגם יובנטוס מאוד אוהבת אותו. מי שתרצה אותו תצטרך לשלם בערך 15 מיליון יורו סכום שלדעתי קבוצות באנגליה יכולות לעמוד בו. קרלון הוא כישרון ברמה של ליאונל מסי, ולדעתי בקרוב הוא הולך להתפוצץ".
בפועל, הדברים שהתפוצצו היו חלקים שונים בגופו של קרלון, שנאלץ לעבור בתקופה של שבע שנים לא פחות משישה ניתוחים שונים. אחרי אחד כזה, בגיל 18, כשפרשת ה"פוקיניה" מאחוריו וערכו ירד בצורה דרסטית, חשב ברצינות לתלות את הנעליים. דיברתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שאם אפצע, לא ארצה לשחק יותר. ואז הגיע משחק בליברטדורס ונפצעתי. חזרתי הביתה ואמרתי שאני לא הולך להמשיך לשחק". ראיולה שכנע את הילד להמשיך הלאה והעביר אותו בקיץ 2008 לאינטר בעסקה שכללה גם את קייבו, ולא עלתה על 1.5 מיליון יורו.
את הקריירה האירופית שלו התחיל קרלון בקייבו, בשל הגבלות הזרים בכדורגל האיטלקי, והיא נגמרה מהר מאוד: בעונתו הראשונה בסריה א' רשם ארבעה משחקים בלבד בהם שיחק 66 דקות במצטבר. את שאר הזמן החמיץ בשל פציעה בברך. אינטר לא נבהלה, ובכל זאת החתימה אותו באופן רשמי בקיץ 2009 לשלוש שנים, אך הניסיון של הברזילאי הצעיר להרשים את ז'וזה מוריניו ולתפוס את מקומו בסגל הנראזורי לא עלה יפה, ומספר שבועות לאחר מכן הושאל קרלון לאייאקס.
אני שמח מההגעה שלו", אמר מרטין יול לאתר הרשמי של קבוצת הפאר. "הוא הראה שהוא יכול להיות שחקן פנטסטי אבל בו בזמן אנחנו יודעים שהוא סבל מכמה פציעות. לכן, הוא יתחיל בקבוצת המילואים שלנו. זו תהיה הזדמנות נהדרת עבורנו לעבוד עם שחקן כל כך מוכשר בתנאים הללו. אני מקווה שהוא יהיה כשיר ויוכל לשחק הרבה משחקים, ואין לי ספק שהוא יהיה שחקן חשוב מאוד לקבוצה הראשונה שלנו".
פחות משלושה חודשים אחרי שהתמקם באמסטרדם, זכה קרלון להכיר מקרוב גם את הרגלי של הרופאים ההולנדים. בנובמבר 2009 קרע רצועה בברכו השמאלית ולא יכול היה לשוב לשחק עוד באותה עונה. כשהתאושש סוף סוף, רגע לפני שאמור היה לפתוח את עונתו הראשונה באינטר, נפצע שוב, הפעם בקרסולו השמאלי, וסימן איקס גדול גם על 2010/11. בינואר 2011 חזר בבושת פנים לברזיל אחרי 0 דקות משחק בנראזורי והושאל לפראנה קלוב מליגת המשנה, בשורותיה שיחק רק שלוש פעמים. התחנה הבאה הייתה נסיונאל דה נובה סראנה מהליגה השלישית, בה שיחק רק משחק אחד, בסיומו אמר את הדברים הבאים: "היו לי פרפרים בבטן. היום החלום שלי הוא לשחק. התוכניות שלי הן כבר לא כסף, נבחרת, להיות מלך השערים והשחקן הכי טוב. לא. היום המטרה שלי היא להפסיק להיפצע, ולשחק".
הגישה הזאת, הרצון לשוב וליהנות מכדורגל, וכן, כמובן שגם היעדר הצעות אחרות, הביאו את קרלון להגיד כן לקבוצת פוג'יאדה מהליגה השלישית ביפן בקיץ 2012, כשהוא בסך הכל בן 24. בשורות הקבוצה היפנית הראשונה שממומנת על ידי מנויים מהאינטרנט מצא הכוכב הברזילאי בדימוס חלק מחדוות המשחק שאיבד, וב-16 בספטמבר 2012 ערך את הופעת הבכורה הרשמית שלו. 14 דקות בתוך המחצית השניה הוא נתן ל-650 הצופים בדיוק מה שרצו לראות:
את עונתו הראשונה ביפן סיים עם שלושה שערים ושבעה בישולים בשמונה משחקים. עונתו השניה מול אצטדיונים שבדרך כלל מכילים כמה מאות צופים תיגמר בעוד שלושה מחזורים, כשפוג'יאדה מדורגת נכון לרגע זה במקום ה-13. על פי כל סטנדרט אפשרי, הקריירה של קרלון תקוטלג ככישלון קולוסאלי. לא צריך לחפש יותר מדי זמן באינטרנט כדי למצוא אותו ברשימות מסוג "הפספוסים הגדולים בהיסטוריה", אולם כאן, בניגוד לכמה וכמה באסטים מפורסמים אחרים, נכנס עניין התזמון. זה לא צריך להפתיע שעלייתו המטאורית של קרלון למעמד אחד הכישרונות המבריקים בתבל נעשה במקביל לעלייתו של אתר יוטיוב לעולם. מה שהיום נראה טריוויאלי היה נדיר למדי באמצע העשור הקודם, ולצורך העניין, הוידאו איתו פתחנו את הכתבה הועלה ליוטיוב פחות משנה לאחר שהאתר הושק. אם קרלון היה מפציע עשר שנים קודם לכן, ספק אם היו שומעים עליו מחוץ לברזיל, ספק אם כדור השלג התקשורתי היה מתחיל להתגלגל, ספק אם מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד וברצלונה היו מתעניינות. עשר שנים קודם לכן, מעט מאוד אנשים היו יודעים על ילד פלא שלא הגשים את הפוטנציאל שלו. היום, בעל כורחו, לביצועים השונים שלו יש 12 מיליון צפיות, והמספר הזה רק צומח.
בשום שלב של ההיסטוריה היה קל יותר להפוך לשם דבר, לכוכב עולמי, בכל תחום שהוא, וגם בספורט. נבואת הזעם של אנדי וורהול בהחלט התגשמה בגרסה כזו או אחרת - 15 דקות, 12 מיליון צפיות, הכל אותו דבר - אבל מה קורה אחרי פרץ הפרסום חסר הפרופורציות? מה קורה ב-15 הדקות הבאות? מה קורה אם הכוכב הרגעי לא באמת קורץ מחומר של כוכבים? מה קורה אם הוא מעולם לא ביקש להיות מפורסם, מה קורה אם הוא קורבן של נסיבות, של תקופה, של תזמון נכון או לא נכון? האם צריך לרחם על שחקן מסוגו של קרלון, או לקנא בו?
הרבה יותר מדי סימני שאלה על קריירה שהתחילה בסימן קריאה מרהיב. בעוד חודשיים וחצי יחגוג קרלון את יום הולדתו ה-26, וככל הנראה יציין גם אותו בקבוצת פוג'אידה. בקיץ החולף טוקיו ורדי מהליגה היפנית השניה הביעה עניין, אך לבסוף לא ניסתה לצרפו. על קבוצות מהליגה הבכירה בארץ השמש העולה או קבוצות אחרות מהעולם אין ממש על מה לדבר כרגע. אם לא יקרה דבר יוצא דופן, קרלון יעביר עונה נוספת בקבוצת תחתית מהליגה היפנית השלישית. לפרקים מאוד קצרים, יפגין איזה ניצוץ שיזכיר לאנשים מה היה פעם, באמצע העשור הקודם, אולי אפילו יקפיץ את הכדור מהרגל אל הראש וידהר קדימה, עד שיופל. בשארית הזמן לא יתעלה יתר על המידה על הרמה שמסביבו. ומדי זמן מה, יחשוב גם הוא על מה היה יכול אילו - אילו לא היה נפצע כל כך הרבה, אילו הציפיות לא היו כל כך גבוהות.
אילו הכדור מעולם לא היה נופל מראשו אל הדשא.
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il