מעמד הביניים. כן, זה מושג קלישאתי ושחוק, בטח בישראל 2013, אבל כנראה שבהיררכיה הכול כך חדה וחותכת שעולם הטניס הציע לנו בשנים האחרונות, הוא המתאים ביותר לתאר את אותה קבוצת שחקנים שכל מהותם בשנים האחרונות היא להפריד בין פדרר, נדאל, דג'וקוביץ' ומארי לבין שאר העולם. השמות שלהם יכולים להשתנות. לפעמים אלה ברדיך, טסונגה ופרר, לעיתים וואורינקה, גאסקה והאס, אבל המאפיינים כמעט תמיד זהים - כישרון גולמי מרתק לצד יכולת מנטלית מפוקפקת. והחוקים ברורים: אחד מהם תמיד יצליח לגנוב סט ברבע גמר מייג'ור לאחד מהענקים, לעיתים נדירות אף להדיח אותו (רק כדי לעוף מיד בחצי). כולם יישארו תמיד עם המחמאות ועם טורי פרשנות שיסבירו איך ולמה הפוטנציאל לא ממומש, אבל בלי תואר משמעותי בארון. כולם, פרט לאחד.
כשחואן מרטין דל פוטרו העפיל לגמר ה-US OPEN ב-2009 הוא קיבל לידיו 15 כרטיסים ממארגני הטורניר. 12 מהם הוא החזיר. כשנשאל מדוע, סיפר שרק שלושה ממקורביו יגיעו לראות אותו. גם הוא ידע שערב הגמר הוא נתפס עדיין כקוריוז, ניצב בהצגת ערב ניו יורקית בכיכובו של פדרר שאמור היה לטייל לתואר שישי רצוף בארה"ב. השאר, כידוע, היסטוריה. הארגנטינאי הניף את הגביע, ולעיני אותם שלושה מקורבים פלוס 22,500 איש באצטדיון ארתור אש, הפך לאדם היחיד מחוץ לביג 4 שזוכה בסלאם מינואר 2005 ועד היום. בגיל 20 בלבד דל פוטרו עבר בצורה מושלמת טקס חניכה בדרגת קושי אכזרית, תוך הפגנת קור רוח מקפיא. בגיל 20 בלבד, עולם הטניס נחשף לבחור החדש בשכונה שהיה אמור להפוך בין לילה לסיוט של המגה כוכבים. שבועיים לאחר מכן, הוא כבר הפסיד למדורג 189 בעולם. מפתיע? זהו שלא. לא אם אתם דל פוטרו. לא אם חוסר יציבות מעולם לא היתה מילת גנאי עבורכם.
***
במובנים רבים, הארגנטינאי היה ונשאר חידה שמחפשת פתרון. הוא מסומן בצדק כמי שיכול וצריך לשבור את מונופול הברזל בצמרת. הרי פרט לדג'וקוביץ (ארה"ב 2011) אין עוד אדם שהצליח לנצח באותו סלאם את פדרר ונדאל. מצד שני, אף אדם פרט לדל פוטרו לא "הצליח" להפסיד ללייטון יואיט בסיבוב השני ב-US OPEN השנה. והקוטביות הזו תקפה גם כשמדברים עליו כאדם. בסבב "דלפו" נחשב לאחד הטיפוסים האהובים, אבל ממרומי 1.98 המטרים שלו, הקושי לטפס לראשו ולהבין מה קורה שם לפעמים הוא עצום. האישיות המופנמת לא תמיד מתיישבת עם הנטייה לתיאטרליות והפיוז קצר שכבר גרמו לו להיות מעורב בתקרית או שתיים. הביישנות הטבעית לא מסתדרת, למשל, עם הגידופים לעבר אימו של מארי במהלך טורניר ברומא, עם סדרת בקשות הצ'אלנג'ים המאוחרת שהוציאה מהכלים את פדרר, או עם הפרישה מנבחרת ארגנטינה בגלל סכסוך מתוקשר עם קפטן הדייויס. מאידך, לא בטוח גם שהיא מתיישבת עם העובדה שבשורה התחתונה דל פוטרו כן מתפקד היטב בלחץ ויודע לשמור את ההתעלויות המנטליות הגדולות למעמדי שיא. הגמר ההוא בארה"ב, המשחק המופרע מול פדרר באולימפיאדת לונדון וחצי הגמר הנדיר מול נולה בווימבלדון האחרון הן בהחלט דוגמאות טובות.
אז מה שונה עכשיו? למה דווקא עכשיו הגיע הזמן של דל פוטרו לעשות סוף לשלטון היחידים בסבב? אולי צריך להתחיל מהשאלה מדוע הפריצה לא הגיעה עד היום. "פציעות, פציעות, ורק פציעות. תתקדם". כך קובע בנחרצות אופיינית שלמה צורף, אחד שמכיר את הסבב יום או יומיים. "דל פוטרו הכי מוכשר מבין כל השחקנים שמגרדים את הטופ 4. יש לו עוצמות נדירות מהקו האחורי, סרב, וולי, ומאמן ששינה את הסגנון שלו מקצה לקצה ולימד אותו לחדש ולהכות פלאטים בזמן שכל הסבב מכה טופ ספינים כבדים, אבל הפציעות... תבין, הבנאדם לא שיחק טניס כמעט שנה. בעידן של היום זה כמו לפרוש ואז לחזור. כל עוד הגוף יחזיק, הוא יפרוץ. זו באמת רק שאלה של זמן".
וצורף צודק. כדי להבין עד כמה, צריך לחזור מעט אחורה. ב-2008 דל פוטרו חיפש את הפריצה הראשונה לתודעה ולא מצא. הוא פרש מאוסטרליה, חווה הדחה מוקדמת ומתסכלת מווימבלדון, ואז החליט על שינוי כיוון. ברגע המכונן הראשון בקריירה הוא מינה את פרנקו דאבין, שחקן עבר ארגנטינאי שדורג בשיאו 30 בעולם, למאמנו, ומשם הכל נראה אחרת. "הוא שינה את המשחק שלי, את הראש שלי, הוא שינה הכל. כשאני רואה אותו ביציע, אני נרגע", אמר דל פוטרו על מי שהפך לימים גם לחבר ולמנטור רוחני. והסנטימנטים תורגמו גם למספרים נדירים - 23 ניצחונות ברצף, זכיה בארבעה טורנירים שונים, רבע גמר גרנד סלאם לראשונה בקריירה, הופעה ראשונה בטורניר המאסטרס של סוף העונה, ורקורד של 7:37. הכול נראה מוכן להכתרת הנסיך החדש. בינואר 2009 בראד גילברט חזה ש"דל פוטרו יזדקק לעוד שנתיים עד שייקח את המייג'ור הראשון שלו". הארגנטינאי שמע, וכעבור שמונה חודשים בלבד זכה בארה"ב - הישג שרק התעצם ככל שהשנים חלפו והדומיננטיות של מועדון העלית התחדדה. וכך, בפתיחת 2010, דלפו היה על גג העולם. עם דירוג שיא (4) ותקוות של ענף שלם על הכתפיים.
***
העניין המרגיז עם צרות הוא שהן אף פעם לא שואלות אותנו מתי להגיע. כשדל פוטרו החל להרגיש כאבים בכף היד הוא חשב שחודש של מנוחה יסדר הכול. כשזה לא קרה, הוא מצא את עצמו פורש מעוד ועוד טורנירים ומסמן בזה אחר זה תאריכי חזרה לא ממומשים. מאחר שכמעט ולא דיבר פומבית על הפציעה, בארגנטינה כבר נבטה לה חרושת שמועות לפיה דלפו סובל בכלל מדיכאון והתקפי חרדה. "הבעיה לא הייתה בראש של חואן מרטין, אלא בשורש כף היד", קבע-הבהיר ד"ר ריצ'ארד ברגר, מנתח אורתופדי ממינסוטה שהחזיר את הארגנטינאי לחיים. הגיד של הארגנטינאי, מסתבר, פשוט נקרע כתוצאה מעוצמת החבטות ותנועת סיבובי המחבט. 9 חודשים תמימים דל פוטרו לא שיחק טניס תחרותי. המקום ה-4 הפך ל-484 והשאיר הרבה תסכול וכאב מנטלי. "זה נורא לחשוב על כמה טוב שיחקתי ועל זה שעכשיו אני יושב על הספה ורואה טניס בטלוויזיה", התבטא אז דלפו. "הכול קרה מהר. זה הכה בי חזק אבל הרע מאחוריי. אני בטוח שבסוף אחזור".
והוא חזר. זה לקח שנתיים וחצי של עליות ומורדות, אבל הוא חזר. והחודש האחרון, בו רשם מאזן של 2:17, זכה בשני טורנירים והיה רחוק שלושה ניצחונות מהמקום ה-3 בעולם, הזכיר גם בדיוק למה סגנון המשחק שלו מהווה איום כל כך גדול על הסדר הישן. אין לו שום חולשה משמעותית פרט לעבודת הרגליים, היעילות שלו לא תלוית משטח, ויש לו חבטת טריידמארק שכבר הפכה לפולחן: הפורהאנד המפחיד והעוצמתי ביותר בסבב. ובאופן די חריג, מדובר במכה שהופכת לקטלנית יותר כאשר היא נחבטת במהלך ריצה (המפחיד, אגב, פשוטו כמשמעו - לאחרונה נמדד לו פורהאנד במהירות 180 קמ"ש). תוסיפו לזה את אופן החבטה המיוחד והשטוח לגמרי (כדור ממוצע של נדאל מסתובב 3,200 פעמים בדקה, של דל פוטרו רק 2,000), ותקבלו מכה שנראית מהצד יותר כמו סטירת לחי. סטירה שכנראה כואבת ליריב הרבה יותר מאשר לכדור.
יודעים מה? לא כנראה. "הפעם האחרונה שראיתי פורהאנד כל כך חזק הייתה כשג'יימס בלייק היה מנסה לפגוע בי בכוונה באימונים", התלוצץ ג'ון איזנר אחרי משחק שבו נאלץ לברוח, מילולית, מכדור שהכה לעברו דלפו במהלך נקודה. "זה מזכיר טחנת רוח שמתקרבת אליך בצורה מאיימת", המשיך את הקו סם קוורי. ב-USA TODAY הקדישו אייטם וידאו שלם ומושקע לניתוח הפורהאנד של הארגנטינאי. האמת? זה מרשים כמו שזה נשמע.
***
אז כן, קצת מצחיק לדבר על קוף על הגב של שחקן שזכה במייג'ור. אבל ערב המאסטרס בלונדון, זו בערך הסיטואציה עם דל פוטרו. הרקורד הכללי שלו מול שחקני מעמד הביניים הוא חיובי, אבל המאזן מול הביג 4 עומד כרגע על 14 ניצחונות ב-51 משחקים. זה לא מספיק טוב עבור מישהו שבערב נתון יכול להסתכל לכל אחד מהם בעיניים, זה לא מספיק מאיים עבור מישהו שרוצה להכניס עוד גביע מייג'ור לארון. בתרחיש מסוים הוא עשוי לפגוש שלושה מהם תוך שבוע בלונדון (מארי הפצוע ייעדר), ולא צריך להיות פסיכולוג התנהגותי כדי לדמיין מה יעשו ניצחונות עליהם לביטחון של בחור כמו דל פוטרו.
אחד המשפטים המרגשים שאמר בטקס ההנפה אחרי אותו גמר מפורסם ב-US OPEN ב-2009 היה: "הגשמתי היום את אחד מחלומות הטניס הגדולים שלי. החלום השני הוא להיות כמוך, רוג'ר". לא ברור אם דלפו התכוון רק ליכולת של השוויצרי, או אולי גם לשקט הנפשי ולהימנעות מפציעות, אבל למען הסבב, וגם קצת בשביל דלפו עצמו, יהיה מרתק לראות את החלום הזה מתגשם. בכל החזיתות.