נוצות יעופו לכל עבר: מיכאל יוכין על הדרבי בין קרדיף לסוונסי

"כשחקנים, מאמני שתי הקבוצות חוו יריבויות של איתנים", אמר השבוע פרשן וולשי בכיר פול אבנדונאטו. "מיכאל לאודרופ היה שותף לקלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה, מלקי מקאי שיחק עם סלטיק בדרבי נגד ריינג'רס. ככל שהדרבי של וויילס יתקרב, הם יבינו כי התשוקה, היצרים הטהורים והאמוציות בו ברי השוואה למשחקים הגדולים ההם". יש בזה משהו. את המתח בדרום וויילס כבר מזמן אפשר לחתוך בסכין לקראת הדרבי הראשון אי פעם בין קרדיף לסוונסי בליגה הבכירה.

תחשבו על זה. הקרב הראשון ביניהן נערך ב-1912, כך שזו כבר יותר ממלחמת מאה שנים בין שתי ערים שמרוחקות בסך הכל 65 קילומטרים זו מזו. 105 משחקים התקיימו בין קרדיף לסוונסי במסגרות שונות, ההיסטוריה ענפה, השערוריות רבות, הזכרונות מילאו אינספור ספרים ובלוגים, אבל מעולם לא התקיים מפגש פסגה אמיתי. ביום ראשון זה יקרה, וכל היוקרה הלאומית תונח על כפות המאזניים.

כיצד הפכה תחרותיות איזורית לגיטימית בין הציפורים הכחולות לברבורים לשנאה תהומית? יש הטוענים כי זה קרה בגלל ג'ון טושאק. אחד החלוצים הוולשים הטובים בכל הזמנים, הזכור בעיקר בשל שיתוף פעולה פורה עם קווין קיגן בליברפול, נולד בקרדיף, גדל באקדמיה של המועדון, הפך לצעיר שחקניו בהיסטוריה כאשר ערך הופעת בכורה בגיל 16, ותרם חמש שנים פוריות לפני שעבר לאנפילד. ב-1978, כאשר ליברפול החליטה שאינו דרוש עוד בשורותיה, רצה טושאק לשוב לקבוצת נעוריו ששיחקה אז בליגת המשנה, אך המנג'ר ג'ימי אנדרוס הטיל על כך וטו מחשש שמעמדו ייפגע

אז הסקורר חתם במדי הברבורים כמנג'ר-שחקן. סוונסי היתה אז בליגה הרביעית, וטושאק הצעיד אותה תוך ארבע שנים לליגה הראשונה - הישג שגבל במדע בדיוני. במקביל, קרדיף הלכה מדחי אל דחי, ובעוד סוונסי נושמת אוויר פסגות, ירדו הציפורים הכחולות לליגה השלישית. תחושות העלבון מהבגידה היו קשות, והן הגיעו לשיאן כאשר הבלם הבוסני אנטה רייקוביץ' הבקיע ב-1982 את שער הניצחון על קרדיף בגומלין גמר הגביע הוולשי.

עד לפני שני עשורים השתתפו במפעל זה קבוצות וולשיות אשר השתייכו לליגה האנגלית, וחשיבותו היתה רבה. בכל תולדותיה, הניפה אותו קרדיף 22 פעמים, בעוד סוונסי הסתפקה ב-10 זכיות בלבד, וזה משקף פחות או יותר את מאזן הכוחות לאורך ההיסטוריה. עליונותם הפתאומית של סוונסי בכל החזיתות הטריפה את אוהדי קרדיף. סיפורה הצלחה של הברבורים היה קצר, הם קרסו וחזרו למעמקים, שם חודשו ביתר שאת הקרבות. בסוף שנות ה-80' שתיהן התדרדרו עד לליגה הרביעית, בשנות ה-90' שיחקו בליגה השלישית. כדורגל איכותי לא היה שם, אבל דרמות ויצרים היו גם היו. ג'ימי ג'יליגן, החלוץ שכבש בזמנו את השער הראשון של ווטפורד באירופה, הפך ליקיר סוונסי לנצח נצחים בזכות הכיבוש היקר נגד קרדיף בגביע ב-1991.

אלא שאת הכותרות הגדולות באמת קיבלו המאבקים האלה בגלל התנהגות אלימה של אוהדים. האולטראס של קרדיף נטלו את היוזמה, ואירגנו לא פעם קרבות רחוב לפני ואחרי המשחקים. בצד הברבורים לא נותרו חייבים. ב-1988, למשל, הבריחו החוליגנים של סוונסי אחרי הדרבי את יריביהם מקרדיף לים, תרתי משמע. ב-1993 עקרו האולטראס של סוונסי מאות כיסאות באיצטדיונה של קרדיף והשליכו אותם על המארחים. כמות השוטרים שהוקצתה לדרבי של דרום וויילס עלתה לעתים על מספר הצופים ביציעים.

הזמן חלף, ובעשור האחרון החלו שני המועדונים להתחזק. קרדיף חזרה לליגת המשנה ב-2001, סוונסי שהיתה על סף פשיטת רגל הצליחה להינצל וטיפסה לשם ב-2008. שנתיים קודם לכן נרשמה אחת התקריות החמורות בתולדות היריבות, כאשר הברבורים זכו בגביע הליגות הנמוכות באיצטדיון המילניום בקרדיף, ובמסגרת החגיגות הניפו השחקנים דגלים עם כיתוב הלועג לציפורים הכחולות, ואף לבשו חולצות עם הדפס של שחקן סוונסי משתין על הסמל של היריבה.

שתיהן גם בנו מתקנים חדישים ומפוארים. איצטדיון ליברטי של הברבורים נפתח ב-2005, קרדיף סיטי סטדיום נחנך ב-2009. בשלב זה כבר התנהל מאבק גורלי באמת – מי תהיה הוולשית הראשונה שתעלה לפרמיירליג. כיאה למועדון גדול יותר, ששיחק בליגת המשנה במשך זמן רב הרבה יותר, היתה קרדיף הפייבוריטית הברורה, בעונת 2009/10 היה גם לברבורים מה להגיד. את סוונסי אימן אז פאולו סוזה, והוא היה שותף לאחד הרגעים הבלתי נשכחים בדרבי של דרום וויילס.

ב-3 באפריל אירחה קרדיף את יריבתה לקרב עם השלכות גדולות מאוד על הצמרת ונקלעה לפיגור מוקדם. מייקל צ'ופרה, ג'ורדי שגדל בניוקאסל הרחק ממחוזות וויילס, הישווה על סף השריקה להפסקה, ובדקה ה-90 נרשם שמו באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של קרדיף, בזכות שער הניצחון הסופר דרמטי. "הזדמנות לצ'ופרה לנצח... והוא עשה את זה!" צרח השדר. תעירו כל אוהד קרדיף, והוא ידלקם את המשפט הזה מתוך שינה. תביאו את צ'ופרה לרחובות העיר, וכולם ישאו אותו על הכתפיים.

ההפסד עלה לברבורים ביוקר, כי סוזה החמיץ את העליה לפלייאוף לטובת בלקפול על חודה של נקודה, אך היתה גם תפנית אירונית בעלילה, בגלל שאותה בלקפול היא שניצחה את קרדיף בגמר הפלייאוף והעפילה על חשבונה לפרמיירליג. בעונה שלאחר מכן, אחרי שהפורטוגלי עזב ללסטר בה נכשל, העלה יורשו ברנדן רוג'רס את הברבורים לליגה הבכירה דרך הפלייאוף, בעוד קרדיף שוב מעדה ברגע האמת. "הרגשנו שאנחנו חייבים להקדים אותם", אמר השבוע סגן יו"ר הברבורים לי דינין, "אם הם היו עולים לפנינו, המומנטום שלנו היה נעצר, ולא היינו מגיעים להיכן שאנו נמצאים כיום".

קרדיף נאלצה להמתין שנתיים נוספות, ובינתיים ראתה את היריבה המושבעת עושה חיים משוגעים בטופ, ואף זוכה בגביע הליגה. כעת היא מגיעה מאחור כאנדרדוג, בשאיפה להחזיר לעצמה את הבכורה הטבעית בוויילס. הדרבי חוזר אחרי הפסקה בת שנתיים, אבל הוא יהיה שונה מהקודמים לא רק בגלל המעמד הרם, אלא גם בשל התמורות העצומות שהתרחשו בקרדיף.

מיותר לציין שגם סוונסי שינתה מאוד את אופייה בהשוואה לעשורים הקודמים. הברבורים הפכו לנציגי הטיקי טאקה בממלכה הבריטית, עם קטלונים וספרדים רבים בסגל – אבל זה שינוי מבורך שמקובל מאוד על האוהדים. לעומת זאת, המיתוג מחדש שיזם וינסנט טאן, המולטי מיליונר המלזי שהשתלט על קרדיף, גרם לסערת ענק. החלטתו לשנות את סמל המועדון, שנוסד ב-1899, ולהמיר את צבע החולצות מכחול לאדום בקיץ 2012, הביא אלפים רבים מאוהדי הציפורים הכחולות לנטוש את קבוצתם האהובה לתמיד.

הלב הפועם של קרדיף נעקר ממנה, נשמתו של המועדון נמחצה ברגל גסה, ולמרות העליה חשים בעיר שהקבוצה הולכת בכיוון לא נכון. מינוי של צעיר קזחי בן 23 לתפקיד מנהל סקאוטינג, רק בגלל שמדובר בחבר קרוב של בנו של טאן, רק מדגיש את הפארסה. האוהדים, שממשיכים ברובם להגיע לאיצטדיון בחולצות כחולות, לא רוצים לצפות בפרק חדש של הסרט בוראט על חשבונם.

ולכן הדרבי הזה, לו מצפה כל וויילס בכליון עיניים כבר חודשים, יהיה גם די מוזר. קרדיף מול סוונסי תמיד היה כחול מול לבן, ועכשיו לראשונה בהיסטוריה יהיה זה אדום מול לבן. זה פשוט לא נכון, והסתגלות למציאות החדשה כואבת. ניצחון של קרדיף יעזור להשכיח לזמן מה את הצרות, והמשחק מבטיח להיות צמוד. כמו תמיד. אחרי הכל, באופן חסר תקדים באמת, אף קבוצה מעולם לא השלימה ניצחון כפול על יריבתה באף עונה נתונה. זה לא צפוי להשתנות גם הפעם.

אחד השחקנים המרתקים ביותר בארץ המגף עדיין לא מקבל חשיפה הולמת מחוץ לאיטליה, אבל זה עשוי להשתנות בקרוב. אחרי שסיים את העונה שעברה עם שמונה שערים ו-12 בישולים ופרץ לסגל הנבחרת, פתח אלסיו צ'רצ'י את העונה הנוכחית עם שבעה כיבושים, והוא ממש לא מתכוון להיעצר כאן. הוא נולד בפרברי עיר הנצח, גדל במחלקת הנוער של רומא, אבל במועדון הצהוב-אדום יש רק קיסר אחד, ולכן לשחקנים עם אגו גדול ואופי בעייתי לא היה הרבה סיכוי לצד פרנצ'סקו טוטי. צ'רצ'י, עם מזגו החם והמשמעת המפוקפקת, הושאל לקבוצות שונות, עד שהועזב לפיורנטינה, וגם בה עשה כותרות מהסיבות הלא נכונות. אולי זו הסיבה בגללה נפל המעבר שלו למנצ'סטר סיטי בקיץ 2012, אבל בטורינו, שם הוא כוכב-על ללא עוררין, הילד נרגע ורגלו השמאלית עושה את כל העבודה. ועוד איך עושה. צ'רצ'י אמנם יישאר תמיד אוהד רומא, אך הוא מהווה סכנה ברורה וממשית לרצף השיא שלה.

אף אחד לא יודע למה, אבל לוריין היא האורחת הכי פחות נוחה מבחינת הפריזאים. לעתים זה מנוגד לכל הגיון, ומאז שבו לליגה הבכירה ב-2006 רשמו הכתומים ארבעה ניצחונות חוץ על סן ז'רמן, לצד שתי תוצאות תיקו והפסד בודד, אי שם לפני חמש שנים, וגם אז נקלעה קבוצת הפאר מהבירה לפיגור פעמיים לפני שחילצה 2:3 בדקה ה-87. הפעם, לשמחתו הרבה של לורן בלאן, נמצאת לוריין במשבר עמוק, ללא נקודת חוץ לרפואה בשישה משחקים, ואילו אוהדיה יחרימו את המפגש בשל מחירים מופרזים של כרטיסים שהועלו ל-35 יורו. ובכל זאת, גם כאשר זלטן איברהימוביץ' בכושר שיא, איכשהו נגד לוריין התחושה לעולם לא יכולה להיות טובה. למונאקו, שתארח את הגנת הברזל של ליל בקרב שאמור להיות הרבה יותר קשה על הנייר, יש סיבה לאופטימיות זהירה.

המצב בטבלה ההולנדית עולה על כל דמיון. שלוש קבוצות עם 19 נקודות, אחריהן עוד ארבע קבוצות עם 18 נקודות. כלומר, הפער בין המקום הראשון לשביעי עומד על נקודה. יותר מכך, המרחק בין הפסגה למקום ה-15 בו נמצאת אוטרכט, מסתכם בשבע נקודות בלבד. בקיצור, כולן רצות לאליפות, וכל משחק עשוי להקפיץ או להוריד את הקבוצה מספר מדרגות בטבלה. ויטסה גברה בעונה שעברה פעמיים על אייאקס, והניצחון באמסטרדם הושג בזכות צמד של וילפרד בוני שיטען ביום ראשון את הדרבי הוולשי. בלעדיו, עברה משימת ההבקעה לכתפיו של הברזילאי המושאל מצ'לסי, לוקאס פיאזון, והוא עושה את זה לא רע בכלל עם חמישה כיבושים. אולי זה עיתוי מוצלח להכריז על עצמו על הבמה הגדולה?