הרגלי גלישה: סיפורו של גולש הגלים אנדי איירונס

איפשהו בתוך העשור הקודם, השתתף אנדי איירונס – אחד מגולשי הגלים הגדולים בהיסטוריה – בסדרת קליפים בשם "אני גולש בגלל". איירונס מעולם לא אהב את התקשורת, מעולם לא נכנע לתכתיבים שלה, כמעט אף פעם לא דיבר על העולם הפנימי החשוך שלו, אבל באותו קליפ הוא נפתח לרגע קט; אהבת הגלישה חשפה טפח מחרדת הקיום שלו. “יש לי הרבה שדים", הוא אמר אז, "ואם לא היה לי את הגלישה כדי להוציא אותם מהמערכת, הייתי הורס את עצמי. גלישה זה הדבר היחיד ששומר אותי נורמלי, שמגן על החיים שלי. אחרת, הייתי נופל לתהום".

ביום שבת הקרוב יצוין יום השנה השלישי לרגע בו אנדי איירונס נפל לתהום, ולא קם יותר.

איירונס נולד בקיץ 1978 בהוואי וביחד עם אחיו, ברוס, שגם כן הפך להיות גולש מקצועני, למדו השניים את מלאכת כיבוש הגלים מאביהם. עוד בגיל צעיר הראה אנדי חוסר פחד מובהק שאפשר לו לסיים במקום השלישי באליפות ארצות הברית לנערים כשהיה בן 14, לזכות באליפות המקבילה לגילאי נוער כשהיה בן 18, ולקטוף את תואר אלוף העולם לנוער שנתיים לאחר מכן.

את יום ההולדת ה-21 שלו איירונס בילה באינדונזיה. באמצע לילה עמוס בשתיה התמוטט לפתע והובהל לבית החולים, שם נלחמו על חייו. על פי אחיו, ברוס, ריאותיו קרסו ולמשך שש דקות היה נתון במצב של מוות קליני: "הוא אמר לי - ברוס, האור הלבן הזה שמדברים עליו, הוא אמיתי. כשממתי נמשכתי אל האור הלבן הזה. הסתכלתי על הגוף שלי עם כל הצינורות, ואני אגיד לך את האמת - לא רציתי לחזור". אבל איירונס חזר כשהשמש עלתה, ולא ממש למד לקח: בשנים הבאות הפך לכוכב הרוק הבלתי מעורער של הענף. לחבריו אמר שהוא רוצה למות צעיר, כמו אלביס. 11 שנה לאחר מכן, כשימות בחדר בית מלון בדאלאס, תחשוף משפחתו כי אובחן כסובל ממניה-דפרסיה בגיל 18, אבל באותם רגעים בהם אנדי איירונס עלה לגדולה, אף אחד לא התעסק באבחונים, בשימוש סמים ואלכוהול כפלסתרים נפשיים. כולם התעסקו רק בדבר אחד: קלי סלייטר הלך; יחי המלך החדש.

אל הסבב המקצועני (ASP) נכנס איירונס פחות או יותר כשסלייטר – הגולש הגדול בהיסטוריה והדמות המכוננת של הענף – החליט לתלות את הגלשן משום שהכל נהיה לו קל מדי. ייתכן ולגולש מהוואי היתה השפעה על ההחלטה של סלייטר לשוב אל הסבב ב-2002, ולקבל יותר תחרות משאי פעם קיבל: איירונס זכה שלוש פעמים ברציפות בתואר אלוף העולם בין השנים 2002 ו-2004 (אחד משלושה גולשים בלבד שיכולים להתגאות בהישג שכזה), והיה לגולש היחיד שהצליח להסתכל לקלי סלייטר בלבן של העיניים, ולנצח אותו.

“היה לאנדי סגנון יפהפה", אמר לפני מספר שנים מאט וורסו, שכתב את הספר "ההיסטוריה של הגלישה". "הוא היה רדיקלי ומתקדם כמו טובי הגולשים, אבל הכל נראה אצלו מסוגנן ומעודן. כשהוא היה ממוקד הוא כמעט לא עשה טעויות, גלש כמעט ללא פחד כלל, ובכל זאת לא נפל. זה היה שילוב מרהיב של דיוק וקדמה. הוא היה החתול השחור, סלייטר היה החתול הלבן, ולמרבה המזל או לרוע המזל, תלוי איך מסתכלים על זה, איירונס הגיע באמצע השליטה של הגולש הגדול בהיסטוריה. הוא הגיע לרמה של סלייטר, אבל זה הקשה עליו להיות עצמו".

בתקשורת נהנו מהיריבות ומהקונטרסט הברור בין שני הגולשים המבריקים: סלייטר מחושב, נעים הליכות, איירונס ספקטקולרי, אקסצנטרי. כאן תהיה נקודה לא רעה לבצע הפוגה קלה לטובת המפגש של השניים לקראת סוף 2006 בגמר ה”פייפליין מאסטרס”, במה שהוגדר כקרב הגדול בתולדות הענף – קרב בסיומו אמר איירונס: “אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר להפסיד תואר". כך זה נראה:

במובנים רבים, זו היתה שירת הברבור של אנדי איירונס. אחיו אמר לא מזמן כי אנדי השיג את כל מה שיכול היה לחלום עליו עד גיל 28. בדיעבד, ניתן להוסיף למשוואה הזו את המניה-דפרסיה, העליות והמורדות הנפשיים שהיו חזקות יותר מכל גל, כדי להבין איך קרה שאיירונס נקלע אל תוך מערבולת ממנה לא ממש הצליח לצאת עד יום מותו. בקיץ 2007 שילמה חברת "בילבונג", ששווייה הוערך אז ב-3.5 מיליארד דולר, 75 אלף דולר סודיים למדי כדי לשלוח את הפרצוף של המותג הגדול ביותר בענף הגלישה למרכז גמילה. אף אחד לא ידע זאת באותם רגעים, ובכל זאת זו נקודה שחשוב לזכור – ספונסר של ספורטאי מסוים מממן את הטיפולים הנפשיים שלו. איירונס עזב את מרכז הגמילה שבוע וחצי לאחר מכן על דעת עצמו, ולקראת סוף השנה, מספר שבועות אחרי שהתחתן עם בחירת ליבו, נשלח פעם נוספת למוסד שאמור היה לסייע לו להיגמל מהתלות בכדורים.

במקביל, מיותר לציין שיכולתו בים הידרדרה. בספטמבר 2008 פרש מתחרות בצרפת, והסביר: "הייתי אומלל. לא ידעתי מה לא בסדר, אבל פשוט הייתי חייב לברוח משם. מאז התחלתי להיות פחות ופחות נלהב. יצאתי לבלות יותר ואיבדתי עניין תחרותי. היו עוברים שבועות בלי שגלשתי, וזה לא קרה לי מעולם. הייתי גמור, שרוף”. כשנשאל האם הוא מסוגל לדמיין את קובי בריאנט, למשל, לא מופיע למשחק NBA, השיב: “אם קובי היה מתפרק בשידור ישיר בטלוויזיה, אני די בטוח שהמאמנים שלו היו נותנים לו קצת זמן לנוח. אני רוצה שאנשים יבינו מה עובר לי בראש, שיבינו למה אחרי תחרויות אני הולך ישר למלון ובורח משאלות. מפחיד, אה? אני לא יודע למה זה. פעם אהבתי סתם לגלוש עם החבר'ה, עכשיו זה לא ככה”.

בראיון אחר באותה תקופה, אמר: "אני כבר לא האדם שרוצה לאכול אותך לארוחת בוקר כשאנחנו מתחרים. אנשים לא מבינים שאני מבולבל בדיוק כמוהם. אני לא רוצה להיות מהאנשים האלה שנתקעים במקום עשר שנים – אני רוצה לנצח או לא להיות כאן, וכרגע אני לא רוצה להיות כאן". שלב הדפרסיה של המחלה הביא את איירונס להודיע שלא יתחרה כלל ב-2009, וגם המחשבות על פרישה סופית ומוחלטת, זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-30, החלו לתת את אותותיהן. "אתם אולי חושבים שאני אנוכי כי אני "מבזבז את הכישרון שלי"”, אמר לתקשורת, "אבל אם לא תראו אותי יותר בסבב, זה כנראה כי מצאתי אושר אחר. וזה אולי יהיה הדבר הכי גדול שאי פעם אוכל להשיג".

איירונס קיבל כרטיס חופשי לסבב ה-ASP ב-2010 ובתחילת ספטמבר אפילו זכה בתחרות יוקרתית בטהיטי, במה שהגדיר כאחד הנצחונות הגדולים בקריירה שלו. "אני מרגיש כאילו חזרתי לעצמי", אמר אחרי ששלשל לכיסו למעלה מ-400 אלף דולר, והקדיש את הניצחון לאשתו, שהיתה אז בחודש השישי להריונה. "החלום שלי היה לחזור ולנצח רק תחרות אחת, ועכשיו שעשיתי זאת, אני רוצה עוד. אני מרגיש על גג העולם".

אבל הנפילה מגג העולם לתחתית התהום היתה מהירה.

ב-30 לאוקטובר פרש איירונס מתחרות בפורטו ריקו בטענה שהוא חולה, אך סירב ללכת לבית החולים. כשאחד מאנשי ה-ASP הציע שיערוך בדיקת דם, זעם אלוף העולם לשעבר והחליט בו ברגע לשוב הביתה. בדרך עצר במיאמי ובילה לילה מלא באלכוהול וקוקאין, לפני שהמשיך הלאה. לפי התכנית המקורית, אמור היה לטוס מדאלאס בחזרה להוואי, אך איירונס לא עלה על המטוס. במקום זאת, הוא התאכסן במלון גרנד האייט בשדה התעופה בדאלאס, וכשלא הגיב לצלצול ההשכמה בבוקר ה-2 בנובמבר, 2010, וגם לא לדפיקות בדלת, נכנסו שניים מעובדי המלון לחדרו ומצאו את אנדי איירונס, מכוסה בסדין לבן, ללא רוח חיים. ליד מיטתו נמצאו תרופות שונות לטיפול בחרדה ובנדודי שינה, כמו גם כמה טבליות של מתאדון, שנועדו לטפל בנסיון שלו להיגמל משימוש בסמים.

עולם הגלישה היה בהלם. היו שהגדירו את המאורע כ-"11 בספטמבר של הענף”. המונח שהוקלד יותר מכל ב-2 בנובמבר בגוגל היה "אנדי איירונס". שמועות לפיהן הגולש סבל מקדחת דנגי – מחלה טרופית שנגרמת בשל עקיצת יתוש – הפכו במהרה לסיבת המוות, ואף אחד לא מיהר להטיל בכך ספק. משפחתו של איירונס שכרה עורך דין והגישה צו מניעה שהתקבל, על מנת למנוע את פרסום דו"ח הנתיחה שלאחר המוות. למעלה מחצי שנה לאחר מכן עשתה זאת שוב, ולאחר שקיבלה אותו לידיה, שכרה רופא משלה כדי שינתח עבורה את התוצאות.

סיבת המוות הרשמית, על פי משפחת איירונס, היתה דום לב בשל חסם של העורק המרכזי. בדו"ח שנשלח לכלי התקשורת שמונה חודשים אחרי אותו בוקר נורא בדאלאס, נכתב אף כי אלוף העולם לשעבר סבל מטרשת עורקים, וכי בדמו נמצאו שלל כדורים שונים, שרידים של מריחואנה וקוקאין. "אנדי היה בהכחשה מסוימת בנוגע לחוסר האיזון הכימי בגוף שלו", נכתב שם בין היתר. "הוא האשים את עצמו במצבי הרוח שלו וניסה לרפא את עצמו עם סמים".

מבין העיתונים הגדולים, רק הניו יורק טיימס בחר שלא לבלוע את ההודעה לעיתונות במלואה, והדפיס את הכותרת: “גולש מת מהתקף לב וסמים". שאר כלי התקשורת בארצות הברית פחות או יותר העתיקו את דברי המשפחה והרופא מטעמה, מילה במילה.

אבל היו כאלה שלא הסכימו לשתוק. וכאן הסיפור שלנו מקבל פרספקטיבה מעט רחבה יותר.

על פי רוב, תקשורת הגלישה העולמית מורכבת מחובבים שרופים של הענף, שלא ממהרים לשאול את השאלות הקשות, אלא נותנים לכוכבים שלהם לדבר על מה שהם רוצים. אין מדובר כאן בתקשורת הספורט האידיאלית, באנשי מקצוע שהם קודם כל עיתונאים ורק אחר כך עיתונאי גלישה, נניח. עיתונאי בשם כריס סמית', לצורך העניין, כתב אחרי מותו של איירונס: "המשפחה שמרה, ושומרת, את הכשלונות שלו מאחורי דלתיים סגורות כי היא משפחה, וגם אנחנו משפחה. כל האנשים שרוצים לדעת את האמת יכולים ללכת לעזאזל". בצורה המופשטת ביותר, לא קשה להבין את ההגיון של מגזיני הגלישה: הם נוצרו כדי להלל את הענף בזכותו הם קיימים – לא כדי להעצים שערוריות מיותרות או לחקור נושאים מפוקפקים. המפרסמים של חלק מהכוכבים הגדולים ביותר הם המפרסמים של המגזינים השונים, ובין הגולש, העיתונאי והספונסרים קיים קשר בו, בניגוד גדול בהרבה מענפי הספורט התחרותיים האחרים, כל השלושה פחות או יותר תלויים אחד בשני.

אחד מאנשי התקשורת היחידים שלא הסכים באופן אבסולוטי לקשר השתיקה הזה היה בראד מיליקן מאתר outsideonline, שכתב שתי כתבות נפלאות בנושא, כולל שרטוט מרתק של נוכחות הסמים בענף הגלישה – נוכחות שהיתה ידועה לכולם, כולל שלל המפרסמים השונים ואנשי ה-ASP שלא עשו כמעט דבר בנושא ושבדיעבד, מי יודע, אולי היו יכולים למנוע את מותו של איירונס. נכון ל-2010, איגוד הגלישה העולמי לא ביצע בדיקות סמים, אבל כן אפשר מדי פעם לגוף הלחימה בסמים העולמי (WADA) לבצע בדיקות, על פיהן אף הושעו מספר מועט של גולשים לאורך השנים. האם זה מספיק? ממש לא. “חייבים להתחיל לעזור לאנשים שנמצאים בבעיות", אמר אלוף העולם לשעבר טום קארול, בעוד מספר עובדים מאיגוד הגלישה התראיינו לכתבה המוזכרת לעיל, ואמר בין היתר: "עשינו אפס בדיקות סמים. אפס. אם היינו עושים, היו יותר מדי חבר'ה שלא היו עוברים".

לפני מספר שבועות הכריזו באיגוד הגלישה העולמי על תכנית מפורטת שבסופה נקודת סיום גרנדיוזית למדי: אולימפיאדת 2024. כבר זמן רב שראשי ה-ASP מעוניינים להכניס את גלישת הגלים התחרותית לאולימפיאדות, אבל כדי שזה יקרה, כדי שיהפוך לענף מיינסטרימי אמיתי, הוא חייב לפעול על פי הכללים הכתובים והבלתי כתובים, חייב לעשות את המעבר מתרבות הנגד לתרבות הכללית, ומדובר בחתיכת מעבר. ענף הגלישה פחות או יותר הוקם ועלה לגדולה על גבי סט ערכים מאוד מסוים, DNA מובהק, מלא בסמים וחתרנות ואמירות שקשה למצוא בענפי ספורט אחרים. אם החלום של איגוד הגלישה יתגשם, אם הענף שלהם יהפוך לגיטימי ומיינסטרימי ויגיע עד האולימפיאדה, האם ימשיכו לכתוב עליו שירים? האם יצולמו עוד סרטי גלישה מטופשים? האם יוכל להוות מפלט לאנשים מסוגו של אנדי איירונס? האם יוכל לשמש כמעקה בטיחות לטיפוסים מהסוג של איירונס, או שמא מלכתחילה יעדיפו לנדוד למקומות פחות מלוטשים ומרכזיים? תשובות לכל השאלות הללו נקבל, כך זה נראה, בעשר השנים הקרובות.

עד אז, בחזרה לאנדי איירונס.

"לפעמים צריך לרדת לבוץ כדי להבין מי אתה", אמר אחד הגולשים הגדולים בהיסטוריה באחד הראיונות האחרונים שהעניק בחייו – שבועיים לפני שליבו נדם. "עברתי הרבה גבעות ועמקים, אבל אלה היו חיים רדיקליים ומרגשים, חיים של מלכים. זה סגנון החיים שניהלתי מגיל 17. אני מנסה לספר לחברים שלי ולא מצליח, הם לא יאמינו. זה כמו מתוך סרט. ואלה החיים שרציתי מאז שתפסתי את הגל הראשון שלי".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il