לא במקרה פלורנטינו פרז חשף השבוע שגארת' בייל נמכר לריאל מדריד ב-91 מיליון יורו, ולא ב-100 המיליון שפורסמו. זה לא סתם הבדל של 9 מיליון יורו. זה ההבדל בין סתם עוד רכישה מופרעת, לבין התואר ?השחקן היקר בכל הזמנים?. תואר כל כך כבד, שעלול לגרום גם לשחקן הכישרוני ביותר פשוט לקרוס. תואר שגורר מבטים בוחנים על כל פעולה, כל כדרור, כל בעיטה לא למסגרת. לא ברור מה כדורגלן צריך לעשות כדי להצדיק סכום כזה. כל דבר שהוא לא מראדונה בנאפולי, לא עומד בציפיות.
מבחינתי השאלה "האם יש כדורגלן ששווה 100 מיליון יורו" היא בכלל לא רלוונטית. גם 30 מיליון יורו נראה לי מוגזם. הכול מוגזם. גם 550 אלף דולר לעונה לברק יצחקי זה יותר מדי, או 80 אלף דולר לשחקן במ.ס אשדוד, או 60 שקל בחודש לצ'רלטון, שלא לדבר על 12 שקל לשקית גרעינים, או עשרה שקלים לכוס מים, או קבוצות ספורט בגירעון של מאות מיליוני יורו, או בכלל, לנסוע 200 ק"מ למשחק חוץ בשבת. כל עולם הכדורגל מאופיין בהחלטות אמוציונליות ובסכומים חסרי פרופורציות, בדרך כלל ללא ביסוס רציונלי.
אבל דאגתי היא לא לעתיד הכדורגל, הוא יסתדר. השאלה היא מה יהיה על גארת' בייל. ברגעים הבודדים בהם הספיק לשחק בריאל, הבטתי עליו ברחמים. כמובן שהכול בפרופורציות, לא צריך לרחם על אדם שמרוויח 11 מיליון יורו בעונה מלשחק כדורגל, ובכל זאת, היה בזה משהו מצער. כל כך אהבתי אותו בטוטנהאם, היה תענוג לצפות בו. תמיד נראה משוחרר ושמח, כמה הוא פרח והשתבח. לא נסיך ברזילאי כמו ניימאר, לא אליל מברצלונה כמו מסי, אלא בחור וולשי, שחקן של טוטנהאם, שפתאום, משום מקום, התברר שיש לו הכול.
ועכשיו? אפשר ממש להרגיש את המשקולות על הרגליים שלו. להבחין בבהלה על הפרצוף שלו, לראות שהוא כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו. לפרוץ קדימה? לנסות לעבור שחקן? להיות קבוצתי ולמסור, או אולי לכדרר ולנסות להתבלט? כל דבר שהוא עושה נראה לא נכון, לא תואם את הציפיות, הכול בלחץ. תג המחיר לא סתם משבש לו את כל קבלת ההחלטות, זו עננה שמעיבה לו על העתיד.
לא חסרות דוגמאות מההיסטוריה לציפיות מוגזמות שגמרו ספורטאים. לא צריך ללכת אחורה למקרה דנילסון המפורסם. מספיק לחשוב שאילו אנדי קארול, או פרננדו טורס לדוגמה, היו עוברים בסכומים נורמליים, ודאי היו היום במקום אחר. שאם דרקו מיליצ'יץ' לא היה נבחר כל כך גבוה בדראפט, אולי לא היה הופך לבדיחה.
בשביל לעמוד בציפיות כאלה צריך להיות רונאלדו, בכל משמעות המילה. לא רק להיות שחקן על, ביצועיסט מושלם, חיית כדורגל - אבל גם הפרעת אישיות נרקיסיסטית לא מזיקה פה. לאהוב את עצמך עד כדי הערצה, להאמין שזה נורמלי ששילמו עליך 90 מיליון יורו, שזה בסדר, לא מוגזם, ממש "לדעת" שאתה שווה את זה. אחד שלא מתבייש להגיד שהוא "מרגיש עצוב" אם אין לו את המשכורת הכי גבוהה בליגה. להיות מעט מנותק, חסר מודעות חברתית. הארי רדנאפ אמר על בייל ש"הוא יהיה חייב להיות מוכן לסיטואציה שאם הולך לבד עם הכדור, או בועט בלי למסור, רונאלדו יניף ידיים באוויר. אסור לו להיכנס לקונכייה שלו ולהיראות כמו יצור מפוחד, אבל זה לא טבעי עבור גארת' להתנהג באסרטיביות". זה כל ההבדל. זה פשוט לא טבעי לו.
בשבוע האחרון הקרקס כבר עלה מדרגה. הסיפורים על פריצת דיסק, הלגלוג של התקשורת על ריאל, המעקב האובססיבי על הפציעה שלו ומועד החזרה שלו, הכול על גבול הגרוטסקה. זה כמובן מיותר להספיד את גארת' בייל, זה מטופש ונמהר ולא הוגן, בעיקר בגלל שהוא פצוע ולא עבר הכנה בקיץ, ולא קל להסתגל לקבוצה חדשה ולעיר חדשה ולליגה חדשה. ועדיין, אי אפשר שלא להיות מודאג. בתקופה שבה התקשורת כל כך סנסציונית ואלימה (לא רק בישראל), כולם מחכים לו בפינה. רק מתים לצחוק עליו ועל ריאל, להפוך אותו לפארסה. לאט אבל בטוח, הם גומרים לנו את הילד.
כבר התרגלנו לכל הליקויים של הכדורגל המודרני. לשחקנים מיליונרים, לשכירי חרב, לאובדן הזהות. לסכומים המטורפים, לחוסר ההתחשבות באוהד, לתאבת הבצע. אנחנו כבר יודעים שכסף משחית, מעוות, הורס. אבל אם עכשיו הם יהרסו לנו את גארת' בייל, זה כבר יהיה עוול אמיתי.