אפילו האלכוהול לא יעזור לנו

לרווחת הצופה: המשחק האחרון של הנבחרת ישראל באצטדיון רמת גן. אחחחחח.

קופות: 35 (נוער) ו-70 למזרחי, 50 (נוער) ו-100 למערבי

קהל ישראל: פחות מ-13 אלף מסכנים הגיעו, שקטים מתמיד. הם הלכו הביתה שקטים עוד יותר. אין כבר כעס, רק הפנמה. ציון: 4

קהל צפון אירלנד: איזה סופרלטיב שתבחרו על כמה מאות טובות של אנשים, שייצגו אתמול את כל מה שטוב בספורט ובתחרויות שביבשת אירופה. בלפסטיבל. ציון: 9++

פינת האנקדוטה: עדן בן בסט כבש את שערו הראשון במדי הנבחרת במשחק מול לוקסמבורג. מאז הוא שיחק בחמישה משחקים תחרותיים נוספים במדים הלאומיים. הוא כבש בכל אחד ואחד מהם.

מצפון תיסגר הרעה: ישראל - צפון אירלנד 1:1

גוטמן: "נהניתי מהקמפיין הזה"

תקווה: אפשר להוציא יותר

משדר מיוחד לסיכום הקמפיין

מי השחקנים שצריכים לסיים את דרכם בנבחרת?

"ראיתם פעם אווירה כזו?"

בריאן מבלפסט וארבעת חבריו היו המומים. הגיעו למזרח התיכון כדי לחטוף שמש ואופי לבנטיני, אבל חטפו חררה. השקט הטריד אותם עוד לפני הכניסה. הם התפלאו שאין תכונה גועשת מחוץ לאצטדיון, שאין עידוד ורעש וקרנבל. "איך המתקן?", הם ניסו לברר, ולא היה נעים לאכזב אותם; "כמה אוהדים יבואו?", הם הוסיפו עוד שאלה, וההימור הנדיב נזרק באכזבה: "15 אלף". הגיעו אפילו פחות.

הם דווקא הגיעו בכמות מרשימה, והריח היה כל כך חזק, כאילו ג'ק דניאלס בעצמו עבר מולך. "מה גרם לכם לבוא לכאן?", ביררתי. "אנחנו לא טובים בכדורגל", הרגיע בריאן, "אבל אנחנו תמיד באים".

משריקת הפתיחה זה היה קצבי. הכדור זז מאדם לאדם, באוויר, על הקרקע. שינה כיוון כל שניות. בום, בום, בום. הם שרו בקולי קולות. כשהכדור ברח מהם והגיע ליריב, הם שאגו "ווי וואנט דה בול בק", ושתדעו, שבכול פעם שהם ממש רצו, הם גם קיבלו. באמת שהמשחק היה מעניין, והיה קשה להוריד ממנו את העיניים. הבעיה היחידה: המשחק הזה התרחש ביציע 3, בין מאות אוהדים צפון אירים, והכדור היה כדור ים ירוק-לבן. על הדשא, בינתיים, התרחשה דרמה אחרת לגמרי. דרמה שעושה לישון.

את הצבא האורח כלום לא עניין. הם צווחו דברים בלתי מובנים, באנגלית של משחקי הכס, וחייכו בכל שלב. כשסטיבן דייויס (73) איזן את הנגיחה של בן בסט (42), זה היה רק בונוס.

אין איך לעדן את זה: עבור ישראל, אירוע הכדורגל שנערך אתמול ברמת גן היה עצוב יותר מאי ההעפלה למונדיאל בברזיל. אפשר לדבר ולרכל על גוטמן ולדסקס טקטיקה ולשבח את דוידזאדה ולשכוח את בניון. אפשר הכול. אבל אתמול תרבות הספורט הישראלי לא קיבלה סטירה, היא קיבלה טומבסטון של אנדרטייקר. אתמול הכול הובן סופית: אנחנו דרג שלישי בכדורגל, דרג אחרון בשאר. בספורט עומדים במקום, בתרבות הולכים אחורה.

ג'ון אוניל עלה ב-11 של צפון אירלנד ברמת גן ב-1980, והוציא 0:0. הוא גם היה עם הירוקים במונדיאלים האחרונים של המדינה, ב-1982 וב-1986. שנתיים לאחר גביע העולם במקסיקו, בהופעה הראשונה שלו במדי נוריץ' מהפרמיירליג, התפרקה לו הברך ונגמרה לו הקריירה. כיום הוא הפרשן הלאומי, הולך עם הנבחרת לכל משחק. הוא פתח בשאלה מעליבה נוכח האווירה האומללה: "תגיד, כדורגל זה לא הענף הכי חזק פה? במה ישראלים תומכים?".

אוניל עדיין מתלהב מהקהל שלו, בכל פעם ופעם. "אחרי 86' הקהל קיבל אכזבה אחר אכזבה", הוא מסביר. "היו שנים קשות, והאוהדים היו מיואשים. ואז, באיזשהו שלב, אחרי המון אכזבות, האוהדים פשוט החליטו שמעכשיו לא משנה התוצאה, משנה ההנאה. כדורגל טוב הם כנראה לא יראו, אבל הם יהיו מאושרים. מאז זה נראה כך, בכל משחק".

גם אוניל לא הסתיר את אכזבתו מכמות ואיכות הקהל הישראלי. "השחקנים מרגישים דברים כאלה", הוא אומר. "הנה, אנחנו הבאנו כמה מאות ושמעתם את הרעש. זו גם הסיבה שניצחנו את רוסיה, שעשינו תיקו עם פורטוגל. ישראל לא יכולה לצפות שאם מגיעים 40 אלף נגד פורטוגל, יגיעו גם 40 אלף נגד צפון אירלנד. הייתם חייבים להזיז את המשחקים האלה למגרשים קטנים יותר, ליצור אווירה ביתית יותר. זה מה שעושים אצלנו. במשחקים כאלה, יש משמעות הרבה יותר גדולה לקהל. אצלנו לא מעודדים רק כשזה חשוב, מעודדים תמיד".

אז מה הקטע של צפון אירלנד וכדור ים?

"הו, הם עושים את זה בכול מקום, כבר שנים. היינו ביוון ואני זוכר שאחרי המשחק, שלושה אוהדים נשארו באצטדיון, ברחו לשוטרים ובעטו את הכדור לתוך השער".

ואם כבר מדברים על כיבושים, קצת מקצועי: "האמת, ראו שנבחרת ישראל שיחקה כאילו זה לא משנה לה. השחקנים הישראלים הראו קצת רצון רק אחרי שכבשנו. הייתי שחקן, ואני מבין אותם. קשה לשחק ככה". החבר'ה המשיכו לשיר ולרקוד, ואוניל חתם: "יש לנו את האוהדים הכי טובים באירופה".

ואצלנו? מי שהגיע, גיבור ישראל. מי שלא הגיע, קשה להאשים אותו. משחק שלא קובע כלום בקמפיין די מאכזב במתקן הכי לא ידידותי ובמחיר שוד של 100 שקלים. משוגעים.

ביציע, קצת אחרי האכזבה, נצפו אבי לוזון, עמוס לוזון, שטרן חלובה, יוסי בניון, משה דמאיו ואבי נמני. על מה דסקסו? מאמן חדש? מאמן ישן? סגל ל-2016? הנה הצעה: הדבר הכי אקוטי בנבחרת הזו הוא בכלל מחוץ לדשא. זה קודם כל היחס לאוהדים. להביא את החבר'ה האלה גם כשאין כריסטיאנו רונאלדו או משחק גורלי מול אוסטריה. לגרום להם לאהוב ולהתגעגע. במקום זה, בהתאחדות ובכל העוסקים בדבר, רק מזיקים ומבריחים. רק 28 אלף מול רוסיה, רק 21 אלף מול אזרבייג'אן, רק 20 מול לוקסמבורג ואתמול תהום חדשה. ההרס השיטתי שעשו פה למותג הזה בלתי נתפס. אם בכלל זה היה מותג מעולם. התיקו הזה, שהושג בעיקר בגלל אווירה של משחק אימון, הוא באשמת העסקנים לא פחות מאשר באשמת השחקנים.

קחו את ביברס נאתכו כמשל. הקשר הנפלא של קאזאן עדיין לא נתן הופעה מדהימה אחת בנבחרת. אתמול, לראשונה, הוא פגע. "המשחק מאכזב גם מבחינת התוצאה וגם מבחינת האווירה מסביב", אמר בכאב ודייק בכל תו ותו. "בכל משחק של הנבחרת הקהל צריך לתמוך. אני לא יודע מה זה, הרי כל משחק של הנבחרת הוא חשוב. זה היה אמור להיות יותר טוב ויפה. תסתכלו על הנבחרת הצפון אירית. הקהל שלהם, פשוט לעמוד ולמחוא להם כפיים. זה גם בתרבות, אין מה לעשות. הרי גם להם לא היה סיכוי להעפיל. אולי זו תהיה דוגמה בשבילנו שלא משנה מה, נבחרת זה מעל הכול".

צדק נאתכו. הראש מסתכל קדימה, ורואה שממה. ימינה, כיסאות ריקים. למעלה, כלום. שמאלה, איזה יופי, מאות ירוקים שנראים כמו הכלאה מושלמת בין איימי וויינהאוס לדוינק דה קלאון. הם נשארו דקות ארוכות בסיום, חוגגים, ואז הם הסתערו על יציע העיתונאים, לבקש את תוכניות המשחק. בשער התוכנייה מופיעים ערן זהבי וטל בן חיים הבלם, ובפנים טור קצר של אבי לוזון. אותם זה לא עניין, הם לא השאירו תוכנייה אחת. וכשהתוכניות נגמרו, הם התחננו לדפי הרכב. "אצלנו", הסביר האוהד ריצ'רד, "אנשים מכורים למזכרות כדורגל". תרבות, כן?

אבל תיקו, 1:1, ואתם מקום חמישי בבית, אז למה אתם כל כך חוגגים? "אנחנו שמחים שלא הובסנו", הסביר ריצ'רד, וחבר שלו, אדם עם שם מוזר וריח מוכר, צרח: "ואנחנו שיכורים!". ריצ'רד הודה: "הקהל של ישראל היה אומלל, הייתי בטוח שיבואו הרבה יותר. אנחנו באים בהמונינו לכל משחק, ולא מצפים לכלום. ללוקסמבורג הבאנו יותר מ-1,000 איש. למה אנחנו תומכים כל כך? כי אין לנו משהו אחר".

אלי גוטמן שילב את כפות הידיים כמתפלל לעוד כמה שניות של תוספת זמן. כשהשופט שרק לסיום, באופן אירוני, הכדור התגלגל אליו. המאמן הלאומי עצר אותו ברגלו, והלך. הנגיעה האחרונה?

לאחר המשחק הוא לא שיתף יותר מדי בתוכניות המעורפלות שלו. הוא כן אמר שצריך למצוא פה עוד בניונים, להתחיל מלמטה, לגדל סופרסטארים. "כרגע, שחקנים טובים שלנו משחקים באירופה, אבל הם לא מובילים. אני רוצה שמליקסון יהיה כוכב בוולנסיין, שרפאלוב יהיה כוכב בברוז'", אמר.

בד בבד, כי שלל רב של בניונים לא בטוח שנראה פה, המשימה החשובה ביותר רובצת על כתפיו של איש השיווק של ההתאחדות, אם יש כזה. שים שלייקס ולעבודה. יודע מה, פשוט תעלה על מטוס לצפון אירלנד ותתחיל ללמוד. קח מחברת ועט, ותכתוב כל דבר שהם מעזים לחלוק איתך. שאל איך יוצרים תרבות כזו, איך גורמים לאוהדים לאהוב את הנבחרת שלהם בלי תלות בתוצאה, איך ממתגים, איך מוזילים מחירים, איך מחלקים צ'ופרים. אל תתבייש להיות יצירתי, ואם אפשר, תוצאות בהקדם.

כי בכדורגל, כפי שאמרנו, לא בטוח שנשתפר במהרה. אבל עוד כמה ערבים כאלה, כמו אתמול מול צפון אירלנד, ואפילו האלכוהול לא יעזור לנו.

לתגובות: orenjos@walla.co.il