בכנות, זה לא היה שבוע הפוטבול הטוב בחיי. בסדר שביזות עולה: כמעט אף קבוצה שהימרתי עליה לנצח (שזה, בגדול, עסק של 50-50) לא עשתה זאת, הרייבנס הפסידו, ג'ימי גרהאם נפצע (הדירוג ישתנה כשנדע את חומרת המצב). מכיוון שגרהאם הוא הנשק העיקרי שלי והוא הפציץ עם אפס נקודות - הקומישינר של ליגת הפנטזי נתן לי בראש (הכי גרוע להפסיד לקומיש...) והסיינטס הפסידו.
מצד שני, הלכתי לראשונה לסקר משחק NFL מתא העיתונאים, אז היו גם המון דברים טובים. בכל מקרה, כדי לשתף בקצת חוויות מהמשחק בין בולטימור לגרין ביי, ממה שקרה על כר הדשא ומה שקרה מחוצה לו, אשאיל את הפורמט של פיטר קינג הנפלא מספורטס אילוסטרייטד (בואו נצא מנקודת הנחה שהוא היה ביציע העיתונאים וביקשתי ממנו רשות, גם אם זה לא קרה).
אז הנה, 10 דברים שאני חושב שאני חושב על המשחק בין הרייבנס לפאקרס
1. אין עידן חדש בבולטימור, אלא המשכיות של מה שנבנה: יש נטייה בעולם הפוטבול לחשוב שבולטימור איבדה את האופי שלה עם הפרישה של ריי לואיס והעזיבה של אד ריד, ושהכסף של פלאקו רחוק מלהצדיק את עצמו. לא כדאי לבזבז יותר מדי דיו על זה, אבל בבולטימור, אוהדים או אנשי הקבוצה, לא יסכימו עם העניין. הארבו הנחיל בקבוצה הזו אופי שמושתת על אותם שורשים של העשור וחצי האחרונים. ההגנה טובה מאשר בחמש השנים האחרונות, למרות שקו ההתקפה ומשחק הריצה לא מזכירים עדיין את מה שהתרגלנו לראות. משחק או שניים של מגמת שיפור, והדיבורים על החוסן של בולטימור יתפשטו גם מעבר למפרץ הצ'ספיק. גם הסבלנות לפלאקו (שלא מרגיע את העצבים של החבר'ה ביציע עם עוד דרייב לא מוצלח) קיימת, וזה לא משהו שלא ראינו. הכסף שהוא קיבל נועד לשתי מטרות: להביא את הקבוצה לפלייאוף, ולנצח בו. אלה שני דברים שקול ג'ו עשה בכל אחת מחמש שנותיו הראשונות ברייבנס. אף אוהד, שפוי או לא, לא אוהב שהקבוצה שלו מפסידה ובדרך כלל האוהדים המקומיים הם גם המבקרים והשופטים הגדולים ביותר של הקבוצה שלהם, בכל עיר בעולם (כולל קליבלנד). אבל הרייבנס-ניישן לא מוסיפים לזה ייאוש, לא כרגע. המוטו "In Ozzie We Trust" הוא עדיין השורה התחתונה בצורה בה האוהדים רואים את הקבוצה שלהם.
2. לא פשוט בכלל לנצח בבולטימור: אם הניצחון של גרין ביי נראה פחות מזהיר מאשר, נאמר, זה של הקולטס בסן פרנסיסקו בשבוע 3, זה כנראה משום שהמשחק בבולטימור היה צמוד יותר ולכאורה פחות משכנע מזה של חבורת צ'אקסטרונג 2.0. המשחק הגדול של אנדרו לאק לפני שלושה שבועות הוא ניצחון נאה, אבל לנצח בבולטימור את האלופה המכהנת זה הישג. כבר שנים שבולטימור לא מקבלת סיכויים גבוהים בסוכנויות ההימורים בתחילת העונה להיות זו שתשיג את הלומברדי (ובצדק), אבל בחמש השנים האחרונות הרבה קבוצות מהחצי העליון של הליגה איבדו את הצפון מול הסגולים. דנבר בשנה שעברה היא אולי הדוגמא ההפוכה היחידה, אבל הסיינטס הפסידו שם בעונה שאחרי האליפות, פיטסבורג, הג'טס, יוסטון (שלושתן ב-2011), סינסי והג'איינטס שאחרי האליפות (שתיהן ב-2012) כולן חטפו בראש, ובגדול. גם סן פרנסיסקו, ניו אינגלנד ודאלאס הפסידו שם בשנתיים האחרונות. העובדה שבולטימור היא האלופה מוסיפה נדבך נוסף לנצחון של הפאקרס אלופות עשר השנים האחרונות, כולל הרייבנס, איבדו רק 17 מ-75 המשחקים הביתיים שלהן בעונה הבאה. בממוצע, זה פחות מפעמיים לעונה, או 22.6 אחוז. כך שזה לא בלתי אפשרי לנצח אלופה בחוץ, אבל זה בהחלט הישג.
3. הרייבנס יהיו בסדר: שוחחתי או האזנתי לכשנים-עשר שחקנים בתום המשחק, וכשנשאלו על המשך העונה לא הצלחתי לזהות אפילו רמז קטן לחוסר כנות בפניהם או בדברים שאמרו, כשהשיבו שהם בטוחים שיהיה בסדר. כבר שישה משחקים שהקבוצה לומדת אט-אט מה עובד ומה צריך לתקן. בדנבר, למשל, התחילו רק בשבוע-שבועיים האחרונים לקבל רמזים, ותיקון הבעיות הוא תהליך שלוקח זמן. זה כמובן לא אומר שהרייבנס יזכו בסופרבול או שדנבר שוב תקרוס בפלייאוף ובכל זאת, ממרלון בראון הרוקי עד למאמן ג'ון הארבו, המערכת של הג'נרל מנג'ר אוזי ניוסום, שהוכיחה עצמה בעידן הארבו-את-פלאקו, בטוחה שיש לה את חומר הגלם להצליח גם השנה. כולנו יודעים שעונה רגילה אינה אינדיקציה לפוסט-סיזן (בולטימור, ג'איינטס פעמיים, פאקרס, סטילרס, אם נציין דוגמאות של אלופות השנים האחרונות שלא הבריקו בעונה הרגילה), וקבוצות מעולות לא תמיד זוכות בסופרבול. אני לא יודע כמה אמת יש בשמועות ששחקנים בחדר ההלבשה של הג'איינטס לא מתאמצים, אבל אין את השטויות האלה בקבוצות כמו בולטימור או פיטסבורג. כל אחד מהשחקנים וצוות האימון משוכנע שהקבוצה תגיע לפלייאוף ותדבר חזק גם בו. אל תטרידו אותם בזוטות. העבר אומר שיש משהו בזה, ואני עדיין מרגיש שהם יצליחו שוב.
4. השנה אנחנו מקבלים את קרוסבי היעיל בחזרה: בארבע העונות הראשונות שלו בליגה, בין 2007 ל-2010, מייסון קרוסבי לא חצה את שמונים אחוזי ההצלחה בשערי שדה. ב-2011 הוא השחיל 24/28, כולל אחד מ-58 יארד ו-85.7 אחוז מרשים ביותר בעונה האדירה של הפאקרס. בשנה שעברה, הקיקר צלח ב-12 נסיונות מעל 40 ועוד תשעה מעל 50 יארד, אבל דווקא מקרוב (ולמגינת ליבם של ראשי הגבינות דווקא במאני-טיים) הוא כשל, והאחוז העונתי ירד ל-63.6 מזעזע. בועטים שומרים על יציבות מעונה לעונה כמו שבחורה אמריקאית לבנה מנסה ללכת ישר אחרי חגיגות אוקטוברפסט במינכן (טוב, אולי קצת יותר ביציבות). אבל השנה נראה שהפאקרס קיבלו את קרוסבי של 2011, עם 13 נסיונות מוצלחים מ-14 נסיונות (92.9 אחוז), ו-4/5 ביום ראשון החולף. לא רע, מייסון. לא רע.
5. פלאקו הוא שחקן הפוטבול שאני הכי רוצה לשבת איתו על בירה: במהלך השנה, יובל קליין שואל אותי בפודקאסט שוב ושוב עם מי הכי הייתי רוצה לשבת על בירה מכל שחקני ה-NFL. ברגע שפלאקו נכנס למסיבת העיתונאים ביום ראשון, וחיכה שהמאמן שלו יסיים לדבר ויגיע תורו ידעתי את התשובה. זה כל כך פשוט. ה-MVP של הסופרבול האחרון עומד לידי בכניסה לחדר, לבוש בגופיה ארוכה, מכנסי טייטס קצרים וגרביים כמעט עד הברך (בלי נעליים), שותה לו משקה מוגז. אם הייתם ממקמים אותו על מדרגות אחת השכונות בבולטימור במקום במסיבת עיתונאים של ה-NFL, אחד האירגונים השמרנים באמריקה, התמונה אולי הייתה קצת פחות סוריאליסטית. הבירה עלי, ג'ו.
6. ארון רוג'רס כבר לא מפסיד לאלופות: ב-2009 הפאקרס יצאו לפיטסבורג בשבוע 15, אחרי רצף של חמישה נצחונות, האחרון גדול ומתוק בשיקגו. רוג'רס נתן פייט אדיר לביג-בן ולאלופה המכהנת עם 383 יארד ושלושה טאצ'דאונים בלי חטיפה, אבל הפסיד בנקודה. בשנה שעברה הוא שוב פגש אלופה מכהנת, הפעם בדמות הג'איינטס ומשחק בינוני להחריד מול הפאס-ראש האדיר של הכחולים לא נתן לפאקרס אפילו צ'אנס, עם אחד ההפסדים הכואבים של הקבוצה מוויסקונסין בשנים האחרונות. ובכן, אם חשבתם שלרוג'רס ירדה אבן מהלב עם הניצחון בבולטימור, עוד אלופה מכהנת אם צריך לרענן את הזיכרון כנראה שפטתם לא נכון את האופי שלו. כשאמרתי לו שהוא הפסיד פעמיים למחזיקת הלומברדי הוא אמר בפליאה שלא היה לו מושג ורק שאל מי השתיים האחרות. כשהשבתי, הוא ענה עם החיוך הנצחי של הילד מקליפורניה: "אם כך, טוב שניצחנו".
7. מרלון בראון ישתלט על עמדת התופס השני בבולטימור: המספרים אמנם עדיין לא שם, אבל אם היכולת מראה רק פוטנציאל מסוים שהם יגיעו בהמשך, הביטחון של הרוקי מג'ורג'יה גורם לי להשתכנע שהוא יתפוס מקום קבע בהרכב. בראון חתם ברייבנס לאחר שלא נבחר בדראפט, מה שלא הפריע להמון שחקנים להצליח בגדול בליגה הקשה בעולם, וקיבל מקום בהרכב בשל הפציעה של ג'קובי ג'ונס ולא כי הציג יכולת של מספר 2. אבל בחדר ההלבשה, מיד אחרי ההפסד, הוא מדבר כאילו הרגע ישב כמה שעות עם הוידיאו של המשחק, מצביע מה הקבוצה עשתה נכון ומה לא תיקתק, מה הנקודות החזקות ומה טעון שיפור. נראה שבהחלט יש לו רגש והבנה של המשחק, כפי שהצביעו כמה מהלכים יפים מאוד שלו בששת המשחקים הראשונים. אם הרגש הזה ימשיך להנחות את בראון, ג'ונס ימצא עצמו שוב כמחזיר בעיטות ונשק לעומק, אבל במקום נחות יותר ברוסטר הסגול.
8. פאקרס עם משחק ריצה > פאקרס בלי משחק ריצה: 44 משחקים רצופים ללא צדיק בסדום (=למבו פילד) שיישא את הכדור ליותר ממאה יארד, ברבים מהם הרץ הבכיר היה הקוורטרבק. בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים, שלושה צדיקים שונים הצליחו לעשות זאת והפאקרס ניצחו שלושה מאותם ארבעה משחקים (אגב - במשחק הרביעי, הניצחון על הליונס, הרץ אדי לייסי השיג 99 יארד). לא צריך להיות גאון פוטבול כדי להבין את החשיבות של משחק הריצה כשיש לך קוורטרבק כמו רוג'רס, בטח כשאיבדת שניים מהתופסים הכי טובים שלך מוקדם במשחק. לייסי לקח אחריות והשיג לפאקרס בדיוק מה שהיו צריכים המהלך הנכון בזמן הנכון. עם קו ההתקפה של גרין ביי, זוהי לא משימה פשוטה. בגרין ביי מקווים שהרוקי מאלבאמה כבר "בזבז" את הפציעה התורנית שתוקפת את הרצים של הקבוצה ושבחירת הסיבוב השני שלהם תמשיך בפתיחת העונה המעודדת.
9. לא קל למלא את המקום של ג'יימס ג'ונס ורנדל קוב: שני התופסים המצוינים סיימו את המשחק עוד במחצית הראשונה ועם ההגנה המצוינת של הרייבנס, לפאקרס היה קשה להשיג יותר משערי שדה. ג'ורדי נלסון, החוליה השלישית והנשק המוכח היחיד שנשאר בארסנל האוירי של הפאקרס, התקשה באנדזון ושני כדורים שהוא בדרך כלל לוקח הסתיימו בחטיפה של ג'ימי סמית' ובהדיפה של לדריוס ווב. נלסון הצליח להשתחרר פעם אחת וזה הספיק לטאצ'דאון היחיד של הפאקרס במשחק, מסירה של 64 יארד ויתרון 3:16 לקבוצה של מייק מקארת'י, שתי דקות לפני סיום הרבע השלישי. הרייבנס ענו לנלסון מהר מאוד עם טאצ'דאון של ג'קובי ג'ונס והוסיפו עוד אחד מהיר אחרי שער שדה ירוק, הפעם לדאלאס קלארק, שקבע 17:19 בלבד לפאקרס, שתי דקות לסיום. מייקל פינלי הוא דרופר ידוע ובויקין הרג את רוג'רס כל אחר הצהריים עם אי-יכולתו לתפוס כדור. אבל מה שהופך מהלך לגדול יותר מהביצוע הוא התזמון. שלוש התפיסות של פינלי והאחת של בויקין, יחד עם היכולת המצויינת של לייסי ברבע האחרון, הכריעו את המשחק לא פחות מאשר הטאצ'דאון של נלסון. שחקני משנה שלוקחים אחריות בדקות המכריעות קריטיים לקבוצה ששואפת להצליח גם בפלייאוף ולא רק בעונה הרגילה. לשרוף את שתי הדקות האחרונות זה לא פשוט (תשאלו את הסיינטס), במיוחד לא מול הגנה כמו של בולטימור. זה מצריך לא רק קוורטרבק גדול, אלא גם שחקנים "אפורים", שיתבלטו כאשר הכי צריך אותם (תשאלו את קנברל ת'ומפקינס).
10. אוהדים ב-NFL זו תופעה: דברים ששיעשעו אותי ביום ראשון - שעה לפני המשחק, בגשם שוטף, המנגלים רצים בחניוני האצטדיון כאילו זהו עוד יום אביבי. אוהדי גרין ביי, להם זה היה נראה כמו עוד יום אביבי, הראו נוכחות של בסיס אוהדים אמיתי. אחד האוהדים בקהל יושב עם חולצה של ג'סטין ורלאנדר. אוהד רייבנס יושב עם כובע גבינה על הראש. גבר שחור בגודל של טרקטור לובש חולצה של ארון רוג'רס.
שבוע טוב לכולם (לא, לא לכם אוהדי קבוצות בוסטון, אתם את שלכם קיבלתם).