תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 37:45
סיימה את העונה: מקום חמישי בעונה הרגילה, ניצחון בסדרה ארוכה מול ברוקלין בסיבוב הראשון, והפסד בחמישה משחקים מול מיאמי בחצי גמר המזרח.
הציפיות של השוורים מהעונה הקודמת הידרדרו ביחס ישיר למצב הבריאותי של כוכב הקבוצה, ה-MVP לשעבר, דרק רוז. לטום תיבודו ולגאר פורמן, הגנרל מנגר של הבולס, הספיקו ההערכות גסות על מרץ כמועד ריאלי להחלמת הרצועה הצולבת הקדמית של רוז, כסיבה למהפכה בסגל שרק עונה לפני כן הוליך אותם למקום הראשון בליגה ולמעמד של קונטנדרית אמיתית. הקו שהנחה את השינוי היה חיסכון בכסף, והתבטא באי חידוש חוזיהם של מספר שחקני ספסל, שבשיקגו התחברו לכדי אחת החמישיות השניות הטובות בליגה: עומר אסיק, סי גיי ווטסון, רוני ברואר וגם קייל קורבר שנשלח בטרייד ללא תמורה.
בלעדי רוז, בלעדיהם וללא החתמה משמעותית, תושבי שיקגו הרגישו שלא נותר אלא להמתין לחזרתו המיוחלת של רוז. וכך אוהדי הקבוצה התבדו פעמיים. זה התחיל כשהשוורים של תיבודו סירבו להפסיד. אחרי ש-50% מהעונה עברה הקבוצה הייתה עם 60% ניצחונות, שהוכיחו שהחמישייה המרשימה של שיקגו היא קודם כל תוצר של היכולת של פורמן למצוא זהב בנחל אכזב, והשיטה ההגנתית של תיבודו שכאילו דורשת יותר משמעת מכישרון. אבל זה לא רק זה; מה שאפשר לשיקגו להימנע מהנפילה שהייתה אמורה להתלוות לדילול האקוטי של הסגל, היא הנטייה של תיבודו לתת לשחקני המפתח שלו דקות בלתי מוגבלות. אלמנט נוסף הוא חזרתו של הבן האובד קריק היינריך שנכנס למשבצת הרכז הפותח, ושאין מתאים ממנו לסכמות ההגנתיות של תיבודו. סיבה נוספת, אולי המפתיעה והחיובית ביותר, היא פריחתו של גימי באטלר, שבעונתו השנייה בליגה הפך למיני-דנג (ועם קליעה טובה יותר ל-3), מיצב עצמו כיקיר העיר לעולמי עד.
וככה המשיכה לה העונה של הבולס, ועם כל ניצחון שנוסף נוספה תהייה על מועד חזרתו של רוז. מרץ הגיע, וחלף ורוז לא היה בנמצא, ועל הלגיטימיות שמלווה את ההחלמה הארוכה מקרע ב-ACL העיב מצבו המנטלי הלא ברור של השחקן. בזמן שהרופאים של רוז אישרו לו לחזור למגרש, הוא התעקש על כך שלא יחזור עד שמבחינתו הוא 110%. הסיפור זכה לשקט יחסי מצד התקשורת, אולם כל משחק בסדרת הסיבוב הראשון מול ברוקלין גבה קורבן נוסף וכאשר הינריך מתאבד על המגרש, ושחקנים כמו מרקו בלינאלי ונייט רובינסון מצאו עצמם משחקים 40 דקות לערב - גם גדול מעריציו לא יכול היה שלא לתהות לגבי המחויבות שלו לקבוצה.
למזלו של רוז ברוקלין סירבה לנצח, ורובינסון סיפק תצוגה היסטורית במשחק מספר חמש, והוא, היכולת של באטלר לקלוע משלוש והלחימה של הסגל הדליל של תיבודו, משכו את מלוא תשומת הלב. הבולס המשיכו לרכוב על גלי האופי והלחימה וניצחו את המשחק הראשון בסדרת הסיבוב השני מול מיאמי. בארבעת המשחקים הבאים ההיט חזרו למידתם, ולשוורים נותר לתת בעיקר טכניות וניסיונות לעורר קטטה - שזה בעצם עוד דוגמא ללהראות אופי.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: מייק דאנליבי (שחקן חופשי ממלווקי), טוני סנל (מהדראפט בחירה מספר 20), אריק מרפי (מהדראפט בחירה מספר 49).
עזבו: נייט רובינסון (שחקן חופשי לדנבר), מרקו בלינאלי (שחקן חופשי לסן אנטוניו), ריצרד המילטון (שחקן חופשי ללא קבוצה), ולדימיר רדמנוביץ (שחקן חופשי ללא קבוצה), מלקולם תומאס (נחתך ללא קבוצה), דקוואן קוק (שחקן חופשי ללא קבוצה).
גם הקיץ הנוכחי כלל ארגון מחדש של ספסל הקבוצה, כשגיבורי הפלייאוף שעבר - רובינסון ובלינלי - מצאו לעצמם בית חדש. את מקומם ביחידת הספסל המובחרת של שיקגו, יתפסו דאנליבי גוניור שהגיע במחיר מציאה, והיינריך שחזר למקומו הטבעי כסופר-מחליף. כוח מרכזי נוסף בחמישייה השנייה של הקבוצה הוא טאג גיבסון, סופר-מחליף נוסף, שהחל מהעונה גם ירוויח חוזה של שחקן פותח.
עם כל הכבוד לספסל של שיקגו, בקבוצה שאת חלוקת הדקות בה קובע טום תיבודו, עיקר התפוקה תגיע מהחמישייה הפותחת - שחקניה נוטים להישאר על המגרש כל עוד בריאות מאפשרת זאת. ובמרכז העניינים יעמוד דרק רוז, שזכה גם בעונה שעברה למרב תשומת הלב למרות שהוא לא זכה לשחק ולו משחק אחד. התהייה העיקרית לגבי רוז היא האם יוכל לשמר אותו סגנון משחק שזיכה אותו בתואר ה-MVP: הצעד הראשון, הסיומת מתחת לסל - וכל אלו באקספלוסיביות מוחלטת. חזרתו בקדם העונה מבשרת טובות, אבל אפשר לצפות למבטים מודאגים בעיר הרוחות לאורך העונה כולה. אם זה כל פעם שיחדור לסל - חרדים שמא יפצע, אם זה כאשר יוותר על חדירה - חרדים שמא הרוז שהיה לא יחזור.
מבחינתו ומבחינת תיבודו, רוז חוזר לסיטואציה נוחה ביותר, וכזאת שמכמה בחינות עוד טובה מזאת שעזב. גואקים נואה הוכיח בעונה שעברה שכשהוא בריא הוא יכול לשחק 36 דקות לערב, ועם העלייה בדקות והיכולות הקבועה, היו פעמיים רבות העונה שהוא היה מועמד לגיטימי לתואר הסנטר הטוב בליגה. נואה הוא עוגן הגנתי, ואליו ואל דנג - אחד משומרי הכנף הטובים בליגה - הצטרף בעונה שעברה באטלר, שנראה שיש לו את כל הנתונים להפוך לשומר נהדר. לחמישייה של שיקגו יש אוריינטציה הגנתית מובהקת, והיא תהייה מאיימת ביותר גם אם רוז ינוח בצד אחד של המגרש.
כל זאת כדי שבצידו השני של המגרש רוז ימצא את הדרך שלו לתרום. הבולס יהיו העונה תלויים בתפוקת הנקודות שלו, אבל גם כאן, פורמן עשה ככל שביכולתו בכדי לספר לו את התנאים הטובים ביותר להצליח. היד של דאנליבי - אחד מעשר קלעי השלוש היעלים ביותר בעונה שעברה - גויסה למשימה ותהפוך את הצבע לפנוי יותר. כך גם הקליעה של באטלר והינרייך, שני קלעי שלשות טובים ביותר. תמיכה נוספת הוא יקבל מנואה - הסנטר המוסר הטוב ביותר בליגה ששם המשפחה שלו אינו גאסול - שאמור לאפשר לרוז הזדמנויות נוספות לנוע בהתקפה ללא כדור. נראה שהסגל נבנה בדיוק סביב רוז, להשלים חולשותיו - קלע בינוני מטווח השלוש ורכז מכוון קליעה. עכשיו נותר רק להמתין ולראות כמה רחוק הסגל מסביבו של רוז ייקח אותו, וכמה רחוק הוא ייקח אותם.
מה מי מו
חמישייה: דרק רוז, גימי באטלר, לאול דנג, קרלוס בוזר, גואקים נואה.
ספסל: קריק הינריך, מייק דאנליבי, טאג גיבסון, מרקוס טיג, טוני סנל, נאזי מוחמד, אריק מארפי.
מאמן: טום תיבודו (יפתח את עונתו הרביעית כמאמן ראשי בליגה).
מועמד לפריצה: אולי זאת תהיה העונה בה טאג גיבסון יתפוס פיקוד על עמדת הפאוור פורוורד של הקבוצה? החוזה החדש שהוענק לו בקיץ שעבר, ושנכנס לתוקף העונה, בהחלט מראה שהבולס מוכנים לראות אותו ככזה. אולם אם בחוזים עסקינן, במעלה הרוטציה ישנו מספר 4 נוסף, שמרוויח יותר מפי שניים מגיבסון. הסטטיסטיקה שגיבסון מעמיד אינה בהכרח טובה משל בוזר, גם לא ביחס לדקות המשחק של השניים. אולם בעוד שבוזר נמצא בירידה, מנייתו של גיבסון בן ה-28 נמצאת בעלייה וזה הזמן שלו לפרוח. גיבסון הוא ריבאונד פחות טוב מבוזר, אבל הוא חוסם משובח, והציוות שלו עם נואה (ודנג ובאטלר) מאפשר לתיבודו להציב על המגרש חמישייה הגנתית ומאיימת במיוחד. בוזר אמור להמשיך לקבל גם העונה דקות לא מועטות, אולם לגיבסון יש יכולות לשחק גם לצידו, ויש כל סיבה לצפות לעלייה בדקות המשחק שלו ובתפוקתו, בהתאמה.
מועמד לדעיכה: על הצד השני של המטבע מופיע פרצופו של בוזר. אחרי שנחשב כמאכזב בשתי עונותיו הראשונות בקבוצה, שהולידו רחשים על אפשרות שהקבוצה תבחר לשחררו תחת האמנסטי, הגיעה העונה שעברה, שנתפסה על ידי רבים כסימן חיובי, ושאנחנו עדים לתחייה מחדש. מקור הסימנים החיוביים היה בעיקר הבחירה של תיבודו להמשיך ולשתף את בוזר ברבע האחרון של משחקים מכריעים, מה שעד אותה עת הוא נמנע לעשות בשל משחק ההגנה הבעייתי מאוד של זה. בפועל, העלייה בדקות המשחק לא נבעה משיפור ביכולותיו ההגנתיות של בוזר או בהכרח מאמון מחודש של תיבודו בו, אלא מספסל שהתקצר בעונה שעברה, ומפציעות שהפכו את הקו הקדמי לדליל במיוחד. בוזר יפתח את העונה ה-12 שלו בליגה הטובה בעולם, אחרי שחווה את העונה הגרועה בקריירה שלו מבחינת אחוזי שדה, וההיגיון מצביע על דקות נוספות של גיבסון על חשבונו או/והרכבים נמוכים, שמשמעם ירידה ניכרת בדקות המשחק שלו.
אקס-פקטור: הבריאות. ריצת הפלייאוף של הבולס בעונה שעברה דמתה יותר מכל למגפת המוות השחור שחקני כדורסל נפלו בשיקגו כמו זבובים. זה לא רק רוז, שכלל לא פתח את העונה, או גואקים נואה שבריאותו מועדת לפורענות. אליהם הצטרף גם גיבסון שהחמיץ מספר משחקים חשובים, הינריך שנפצע פלייאוף ואף בלינלי - שאמנם כבר לא איתנו - אבל אזכור פציעתו מרפרר למחזה הסוריאליסטי של מרקוס טיג מקבל דקות משמעותיות במשחק פלייאוף, וזה מזכיר כמה חמור היה מצבם של השוורים בעונה שעברה. לתיבודו פשוט נגמר הסגל, והשנה, כשהספסל דליל יותר, ואין באמת שחקני כדורסל מעבר לשמונת הראשונים, רופא העיר יצטרך למצוא את הנוסחה לשמור את השחקנים בריאים ורעננים. מקום טוב להתחיל יהיה בשכנוע תיבודו לא לאתגר את שחקני המפתח שלו עם 40 דקות לערב.
ולכדור הבדולח
תסריט אופטימי: כולם בריאים. כ-ו-ל-ם. ההגנה של שיקגו עוקפת בסיבוב את זאת של אינדיאנה, ורוז נבחר לחמישייה הראשונה של הליגה. תיבודו מסתפק במקום השני בעונה הרגילה, ונותן לשחקניו דקות מנוחה. הרעננות בפלייאוף היא אחת הסיבות לכך ששיקגו מצליחה לטאטא את אינדיאנה בקלות יחסית, ומול מיאמי השבעה לשיקגו יש בדיוק את כל התשובות שמספיקות לה להופעה ראשונה בגמר מאז ימי גורדן.
תסריט פסימי: עם כל פציעה שמתווספת, מתווספות התהיות לגבי חוסר הפקת הלקחים של פורמן והבחירה ללכת על ספסל קצר. לתיבודו אין ברירה אלא לתת לשחקניו לנוח, כדי להימנע מדקות משמעותיות של מוחמד וטיג בפלייאוף. לשם כך הוא נאלץ להשתמש בהם בפזרנות בעונה הרגילה, ומפסיד יתרון ביתיות בסיבוב הראשון. הפעם, שוב מול ברוקלין, זה לא נגמר טוב.
תחזית: שיקגו בנויה מעולה, ועם 12 שחקנים בלבד תחת חוזה, הבנייה טרם נגמרה. עוד וטרן או שניים יגיעו לעבות את הסגל, ובמיוחד את הקו הקדמי. בזכות זה, ובזכות הסגל המאוזן, והאוריינטציה ההגנתית המוכחת, לשיקגו יש כל מה שצריך בשביל להיות העונה גרסה משופרת של אינדיאנה של העונה שעברה. האם זה יספיק בשביל לנצח את מיאמי? לא בטוח, אבל לכל הפחות את אינדיאנה כן, ואולי גם את ברוקלין. העיקר הבריאות.