ג'ון אובי מיקל פשוט התגעגע למוסיקה. כשצ'לסי שיחקה מול קאזאן באפריל האחרון, והמנון הליגה האירופית התנגן לו, ג'ון-ג'ון חשב על ליגת האלופות. "אני אפילו לא מכיר את השיר הזה ששמעתי עכשיו", התלונן. "זה לא אותו דבר".
סר אלכס פרגוסון קרא למפעל המשני של אירופה "העונש שלנו", אריאן רובן טען ש"זה הדבר הכי גרוע שיוכל לקרות לנו", וז'וזה מוריניו אמר לא מזמן שזכייה בגביע הזה "תהיה אכזבה עצומה".
זה לא מפתיע. דעת הגדולים והנאורים לגבי הליגה האירופית של אופ"א ברורה. פחות זוהר, פחות כוכבים, פחות יוקרה, הרבה פחות כסף. המפעל הזה מפולח כך: הקבוצות הבכירות לא מתעניינות בו (ליון שלחה למשחק מול קרית שמונה את הילדודס, ואפילו לא עשתה חימום), הקבוצות הבינוניות (בראגה, מטאליסט חרקוב, אתלטיקו מדריד של אז) מתייחסות אליו כקרש קפיצה. אבל מה עם הישראליות הקטנות? לא שם ולא שם. למכבי תל אביב ולמכבי חיפה של העונה הרי אין שאיפות לזכות במפעל. בהתחשב בכך, בהתחשב בעומס הרב, בהתחשב בבונוסים המועטים יחסית (בטח ביחס לעו"ש של גולדהאר), האם הליגה האירופית היא בונוס או נטל לכדורגל הישראלי?
כמו כמעט כל תשובה, גם זו נחלקת לכמה סעיפים.
***
הדבר הכי מעניין אתמול ב"שבאן דלמאס", האצטדיון של בורדו, היה כנראה המפגש בין יואב זיו ותאסוס קאסוס. השופט שהרחיק את זיו ב"פרשת הנעל" יתפקד כשופט רחבה הערב. "נו, אתה עולה לשחק מחר עם נעל אחת?", קאסוס היה חד. חד יותר היה מאמן בורדו, שכמה דקות משם נתן את משנתו הברורה לגבי המפעל. "בעונה שעברה, הריצה בליגה האירופית עלתה לנו בשש-שבע נקודות", הסביר פרנסיס ז'ילו. "לא נחזור על הטעות הזו. זה משחק חמישי שלנו בשבועיים ואנחנו נחלק את הכוחות. משחק הליגה מול סושו חשוב יותר". גם הקולגה פאולו סוזה התבטא באופן דומה, גם לאחר התיקו מול אפואל ניקוסיה וגם לאחר הניצחון המרשים על קרית שמונה. הפורטוגלי הסביר שהליגה היא הדבר החשוב ביותר.
ז'ילו היה מדויק מאוד, ויפעל בהתאם: הערב מול מכבי, בהרכב בורדו ישחקו חבר'ה שבליגה יושבים ביציע. גם סוזה חושב כך, וגם הוא יעשה "סקוואד" (רוטציה, בתרגום שקרי מפורטוגזית). כי הנתונים, כל עוד סוזה ומכבי לא ינפצו אותם, ברורים מאוד: הליגה האירופית פוגעת בקבוצות הישראליות בטווח הקצר. מתוך עשרה קמפיינים של קבוצות בשלב הבתים של המפעל המשני, עולה שההשתתפות בו שווה למועדון ירידה של כשני מקומות בטבלה לעומת העונה שעברה (ראו טבלה). מעניין לראות שקרית שמונה לקחה אליפות בעונה שכל המתחרות הלגיטימיות מכבי חיפה, הפועל תל אביב ומכבי תל אביב שלושתן השתתפו בשלב הבתים של הליגה האירופית. יותר מכך: מעולם לא היתה אלופה ישראלית ששמרה על התואר בעונה שבה התמודדה בשלב בתים (כולל באלופות), ובאירופית מתוך עשרה קמפיינים, רק קבוצה אחת הצליחה לקחת אליפות בעונה של שלב בתים.
"בשקלול הכול, המפעל הזה עושה טוב", מצהיר אלי גוטמן, מאמן הפועל תל אביב שעשתה זאת בעונת 2009/10. וכן, היה קיזוז, אז יכול להיות שסטיית התקן הזו היא כלל לא סטיית תקן. וגוטמן, הוא מסרב למצוא נזק מהותי במפעל הזה. "אתה יוצא מתוך המאבקים של הליגה ואפילו הטיסה עצמה, הנסיעה, תורמת להמשך. אתה משחק כדורגל בלי אלמנט של לחץ, יש לך רק מה להרוויח. צריך לקחת את זה בכיף, ליהנות מזה, זה הדובדבן". לפי מאמן הנבחרת, במפעל הזה יש הזדמנות להאדרת שם המועדון, שם השחקנים וכמובן שם המאמן.
בניגוד לליגת האלופות הנוצצת והיקרה, הליגה האירופית, כפי שהבנו, היא אחות חורגת. הצופה הניטראלי לא ממש יעקוב, וגם הכסף הוא לא משנה חיים של מועדון. בצירוף העובדה שההידרדרות בליגה המקומית היא כמעט בלתי נמנעת, האם אפשר להנמיך טיפה את ההתלהבות מהשתתפות במפעל הזה? "אני מסכים עם הכול", אומר רוני לוי, שהדריך את מכבי חיפה בשלב הבתים של אופ"א ב-2006/07, "אבל הקמפיין ההוא תפס אותנו ספציפית בעונה פחות טובה. עשינו דרך מרשימה באירופה באותה שנה, עם ניצחון על צסק"א בשלב 32 האחרונות, ואם אני מתייחס לכל העונות שלי בחיפה, אז בשנה הרביעית היתה לי את הקבוצה הכי פחות טובה. אם הקמפיין הזה היה מתרחש בעונה השנייה שלי שם, למשל, היינו משלבים לדעתי את ההצלחה גם בליגה. באותו שלב, נכון, זה היה גדול עלינו".
"אבל", מוסיף לוי, "אנחנו רואים שעם השנים מועדונים יודעים להתבסס על שני מפעלים. פעם היה קשה יותר". "יש תהליך הפנמה", מסכים פרשן ערוץ הספורט עמרי אפק. "עם עובדות קשה להתווכח, אבל שילוב שני מפעלים זה דבר שצריך להסתגל אליו. רואים שקבוצות כמו מכבי תל אביב ומכבי חיפה נבנו לשתי מסגרות העונה. למכבי תל אביב הליגה האירופית היא שלב חובה על מנת לצבור ניסיון בצ'מפיונס. כדי שמקרים כמו המחצית הראשונה בשוויץ מול באזל או הפנדל של שרן ייני בארץ לא יחזרו. אם לא מצליחים, זה תיק כבד, זה נכון. אבל רואים את שינוי התפיסה". לדעת המאמנים, הקושי הוא יותר מנטאלי מפיזי. גוטמן אומר שמעולם לא זלזל בליגה, וכך טוען כל מאמן, אבל לאף מאמן לא קל להביא את החבר'ה שלו מ-50 אלף צופים בווינה למאות בודדות בסכנין.
ואם כבר סכנין, מוחמד גאדיר, שמכבי חיפה שלו (2011/12) לא הצליחה לשלב בין שני המפעלים, מוסיף: "השתתפות בליגה האירופית משפיעה מאוד על הליגה. אתה מגיע עייף יותר, משחק בחמישי בלילה בגרמניה וצריך לחזור לשחקן בישראל בראשון". חשוב להבין שיום חמישי הוא יום רע לכדורגלנים שצריכים לשחק גם בסוף השבוע, יום לא שגרתי לכדורגל. אגב מכבי חיפה וקזחסטן, גאדיר זוכר: "הטיסות לשם היו קשות, האוכל היה רע. בכלל, כל הנסיעות הללו מעייפות, זה משבש הכול. בשבועות כאלה אתה בקושי עושה הכנה לליגה. וכשאתה מפסיד בליגה האירופית, הביטחון נפגע גם בארץ. אתה לא מגיע למשחק כרגיל. אנשים אצלנו היו אומרים 'אוף, אחרי מה שעברנו פה אין לנו כוח לקבוצות כמו רמת השרון".
אבל גם גאדיר מוצא יותר תועלת מנזק. "לומדים המון ממשחקים כאלה", הוא אומר. "אתה רואה איך השחקנים הכי טובים עומדים על המגרש, זזים, מתאמצים, מבין שמתייחסים שם לכדורגל כמו החיים עצמם, הכול סביב זה. גם כשעברתי לבלגיה הבנתי. לפני שאתה נתקל בזה, אתה לא מבין שכדורגל זה יום עבודה. פה, כשיש שני אימונים אנשים מתבאסים. אני שיניתי חשיבה אחרי שנתקלתי בשחקנים אירופים". יש עוד נקודה. "המון אנשים רואים אותך במשחקים האלה", הוא מסביר. "אתה פתוח לעיני הסקאוטים. פה בארץ בקושי מגיעים לראות אותך".
קחו את קובי מויאל, למשל. הסוכן גלעד קצב לא ישב בשקט עד ששריף טירספול, הבית החדש של קשר בית"ר ירושלים לשעבר, העפילה לשלב הבתים. "זו קבוצה עם מתקני אימון שאין לברצלונה ולריאל מדריד", מספר קצב, "אבל אם היא לא היתה עולה לשלב הבתים זו היתה בעיה לקובי. ופתאום הוא משחק מול אנז'י מחצ'קאלה ואוטוטו הוא בלונדון מול טוטנהאם. זה יכול להקפיץ לו את הקריירה. בכל משחק בליגה האירופית יש עשרות סקאוטים. משחק אחד באירופה שווה יותר מלהטיס לארץ סוכן לחמישה משחקים. אלה המשחקים שמוכרים שחקנים, זו הפלטפורמה הכי גדולה. הערב בבורדו יהיו המון סקאוטים שיסתכלו על כל שחקני מכבי תל אביב, בוודאות. לפעמים, משחק אחד טוב באירופה יקדם את השחקן פי 10 מעונה שלמה בארץ".
אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא דן איינבינדר. זוכרים את ה-1:1 של קרית שמונה בבילבאו, בשלב הבתים של העונה שעברה? מספרים שזה המשחק שקנה לקשר את החוזה במכבי תל אביב. כל המשחקים שהוא עשה בארץ, מתחת לאף של ג'ורדי קרויף, וההולנדי שם לב אליו רק הרחק הרחק, בתיקו מרשים בחבל הבאסקים.
לא רק השחקן שואב המון מהמפעל הזה, גם המאמנים. "ברור שהשתפרתי כתוצאה מהחוויות האלו", מוסיף רוני לוי. "ההתנסות מול הקבוצות הכי טובות והמאמנים הכי טובים מוציאה ממך את המירב. אתה לומד, רואה שיטות וסגנונות, ולוקח קצת מכל דבר. יצא לי להתמודד בערך שש פעמים מול רפא בניטס. מאמן מושלם מבחינה טקטית. אתה לומד כל הזמן, רואה איך הוא עובד". ברק בכר מספר שכשהתכונן למפגשים מול הקבוצות האירופיות, לקח קצת מכל דבר. "אני לא מבסס את כל הדברים בהכרח על הקבוצה שלי עכשיו", הוא אומר, "אבל בהחלט הרחבתי אופקים. סגנון המשחק של בילבאו, למשל. אז עוד לא הייתי המאמן הראשי של קבוצה והתעסקתי בסקאוטינג עליהם. זה היה מאוד מעניין מאוד ללמוד אותם".
וגם קרית שמונה של בכר ספגה מפלה מקומית בעונה של השתתפות במפעל. "אם היה לנו עוד קצת ניסיון זה לא היה פוגע", מספר בכר. "העובדה היא שכשסיימנו עם הליגה האירופית, הגיעה הריצה שלנו בליגה והדבקנו פערים. שאבנו דברים מהקבוצות האחרות, למדנו. לפני המשחק מול בילבאו עברתי ליד חדר ההלבשה שלהם, זה הרגיש כמו מסיבה. רעש אדיר, מוסיקה בקולי קולות. משהו שאתה לא תראה בארץ. זה משחרר". בקרית שמונה, לא שזה רע, עדיין מאמינים בכל שחקן והאוזניות שלו.
גם האלמנט הכלכלי חשוב מאוד. קמפיין בליגה האירופית שווה קצת יותר מ-12 מיליון שקל, תלוי במאזן בשלב הבתים והלאה. בליגת האלופות מדברים על הרבה יותר מ-12 מיליון יורו. אז אפשר לחשוב שזה עניין של מה בכך, אך לא. הפועל תל אביב בנתה על זה את שנות ההצלחה, על הכסף מהליגה האירופית. לא אלי טביב ולא מוני הראל הזרימו את הכסף הגדול אלא הרוח האירופית שאיכשהו נתפסה בכנפיים. אותו טביב העביר את המשנה הזו הלאה, לבית"ר. החזון שלו בבירה כולל השתתפות שנתית במפעלים האירופים, כך הוא רואה את התקציב שלו נבנה בכל עונה.
"אני, כמו אידיוט, נתתי 5 מיליון שקל פרמיות, אז הלכו לי כל ההוצאות", צוחק-רציני איזי שרצקי, הבוס של קרית שמונה. "לי אין קהל ואין הכנסות, אז ככה זה. ועדיין", הוא מדגיש, "הייתי שמח להיות בליגה האירופית בכל עונה ועונה. זה 10 מיליון שקל בערך, זה עוזר. זה מספיק. אני עשיתי שטות בפרמיות, לקחתי מטוסים פרטיים, אז הכנסתי מעט, אבל בטח שנשאר כסף. יותר מזה, נשארה החוויה. לי, לשחקנים, לכולנו. הגענו לכל מקום. אתה רואה את בילבאו מקום חמישי בספרד יצאתי שם תיקו. ליון השוו מולי בדקה ה-93. איזו חוויה. אני מוכן לשלם כל שנה מיליון דולר כדי להשתייך לליגה הזו".
שרצקי מסביר שלא ההשתתפות באירופה פגעה לקרית שמונה בליגה. "הכול עניין כספי", הוא אומר. "תראו את מכבי העונה. באה מולנו בהרכב אחר ממה שישחקו בבורדו. להחזיק כזה קאדר אני לא יכול. אין לי שקל הכנסה מקהל ומכירות, הכול מהבית. גולדהאר פי 10 יותר עשיר ממני ויש לו הכנסות של 50 מיליון שקל. אתה יודע מה זה? עם 50 מיליון הכנסות אני לוקח עוד אליפות".
"קבוצות כמו מכבי תל אביב ומכבי חיפה יכולות להתמודד עם שני המפעלים בסגלים רחבים", שרצקי חוזה. "הסכום נראה לא גדול, אבל חוץ מלשתי הקבוצות האלו, הסכום הזה עצום לכל מועדון. לגולדהאר זה לא הרבה, אבל תראו מה 10 מיליון שקל יעשו לעכו, לרמת השרון. הפועל תל אביב בנתה הכול על להגיע לשלב הבתים. הנה, לא הגיעו, ולוקחים הלוואת מהבנקים. מה יהיה עם זה, אני לא יודע. אני לא יכול לחיות על הלוואות".
וכשקרית שמונה תעלה שוב למפעל אירופי, איך שרצקי יתנהל? "בעונה שעברה באירופה גם דויד סולארי וגם בריאן חרסיצ'יץ' נפצעו לי", אומר הבוס. "גם איתן טיבי הלך ממני במשחקים הכי חשובים ובניגוד לרצוני כי עשו לי תרגיל. כבר היום הקבוצה שלי מספיק רחבה ויש לי סגל מספיק עמוק גם לאירופה. אני לא מכבי, ולא אהיה. אצלי פריצה ויצחקי וראדי ואלברמן לא יישבו על הספסל לעולם".
אז ראינו שהכסף כן עוזר, ושכל מאמן או שחקן שתדברו איתו יגיד לכם שיש בליגה הזו יותר תועלת מנזק. ועדיין, האמת הכללית קצת אחרת ויש עוד פנים לסיפור. כליגה, הליגה הישראלית לא השתפרה כתוצאה מהחיכוך האירופי. הרמה לא טובה יותר ביחס ל-2005, והדור שידע את אירופה לא קידם את נבחרת ישראל לרמה הבאה.
גם הארגון הישראלי בקנטים. אתה רואה את הניהול האירופי המתוקתק במפעלים השונים, ולא מצליח להבין איך החלם פה גדול כל כך. איפה הכבוד למשחק? היחס לקבוצות, לקהל, לתקשורת. הכול רחוק. "זו רמה אחרת וארגון אחר", מספר אפק. "אתה מגיע למעמדים האלה ומתייחסים אליך מדהים", בכר מפרט. "אתה מרגיש מכובד. המתקנים, מסיבות העיתונאים, הכול ברמה מאוד גבוהה שנותנת תחושה חגיגית לפני המשחק. זה בהחלט היה יכול להוסיף אם היו עושים את זה גם פה. הכול עניין של תקציבים".
לא רק הארגון המנהלתי, גם הניהול המקצועי עדיין לא תפס פה, למעט כנראה מכבי תל אביב, היחידה שייבאה לכאן את שיטת הג'נרל מנג'ר (עם כל הכבוד לעכו ואלון חרזי). ואנחנו ממשיכים לשמוע על מאמנים ושחקנים שחוזרים מביקור חטוף בחו"ל, מספרים על יום עבודה משמונה עד שש, על שני אימונים ואמבטיות ו"כמה רציני שם". ואז הם חוזרים לכאן, אומרים שהכול ישתנה, והנה, שוב לו"ז של שלושה אימונים וחצי בשבוע וסשן צילומי בר מצווה ביום שלישי.
בסופו של יום, ואחרי כל המשתנים, אפשר להסיק שהליגה האירופית טובה לאינדיבידואל - לשחקן, למאמן. בפן הכללי הרווחנו פחות. הליגה האירופית, נכון להיום, קטנה ככול שתהיה עדיין גדולה על הכדורגל הישראלי. השינוי כאן, מספרים לנו, ויכול להיות שצודקים. הערב שתי הקבוצות הכי אירופיות בישראל ינסו להתקרב להעפלה לשלב הבא, להראות איזושהי תחרותיות ברמות האלה. יותר חשוב מכך יהיה מה יעשו כשיחזרו לארץ, ובהמשך העונה. סוזה ובנאדו, מכבי וחיפה, יצטרכו לשבור את הסטטיסטיקה. אחת מהן כנראה תעשה זאת.
ואז נוכל לפנטז בעתיד על מאמן כדורגל ישראלי, נניח אלישע לוי, שאומר כמו פרגוסון שהליגה האירופית היא עונש. נוכל לדמיין על שחקן ישראלי, נניח אייל גולסה, שאומר כמו רובן שהמפעל הזה הוא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו. או על מישהו, שכמו ג'ון אובי מיקל, פשוט יתגעגע למוסיקה.
לתגובות: orenjos@walla.co.il
