את זה לא ראיתי מגיע. כבר עברתי הרבה פרידות מאייקונים אהובים. מיקי ברקוביץ', אבי נמני, פול אוניל, תיירי הנרי, פטריק יואינג (כל אחד והסטיות שלו), ברובן הייתי נרגש. כבר עברתי שנה שלמה של פרידה ממריאנו ריברה, שנה בה ראיתי הכל וחשתי את הדבק חוצה גבולות. אבל מה שקרה בלילה שבין חמישי לשישי האחרון היה בלתי צפוי, ומרגש בצורה שקשה לתאר.
"מו" עלה לזרוק בפעם האחרונה במדי הבית הכל כך מפורסמים של ניו יורק יאנקיז, הפינסטרייפס. 48,675 אוהדים, במשחק חסר חשיבות לחלוטין (דבר שאינו מובן מאליו בשנים האחרונות בברונקס, שם הקבוצה המקומית כמעט תמיד מתמודדת על מקום בפלייאוף), ליוו אותו פוסל שני שחקנים של טמפה ביי רייז בחלק העליון של האינינג התשיעי.
ואז, רגע לפני שבן זובריסט עלה לחבוט מולו, הגיחו לפתע מספסל היאנקיז שני סמלים אחרים של הקבוצה, אנדי פטיט ודרק ג'יטר, שליוו את מו לאורך רוב הקריירה, וסימנו לו שהוא מוחלף. ריברה התחבק תחילה עם פטיט, שפורש גם הוא, ולאחר מכן עם ג'יטר, כשהטלוויזיה האמריקנית במיטבה, מבליטה את הדמעות של השלושה בקלוז אפים מרגשים, לקול תשואות הקהל. מזל שהבת שלי הייתה מוכנה לידי עם טישו.
הערב (ראשון, 21:10), ריברה ילבש את מדי הבייסבול של היאנקיז בפעם האחרונה, כשהקבוצה שלו תסיים את העונה עם משחק ביוסטון. 19 עונות במייג'ור ליג בייסבול יסתיימו כשריברה מחזיק בחמש אליפויות. אף אחת מהן, כנראה, לא הייתה נוחתת בתפוח הגדול בלעדיו.
מריאנו ריברה הוא ספורטאי יוצא דופן. יש הרבה ספורטאים גדולים, אבל רק מעטים השלימו 17 עונות (1996 עד 2013, להוציא את 2012, את רובה החמיץ בשל פציעה). מצאתם? עכשיו תצמצמו את הרשימה לאלו שביצועיהם השתפרו ככל שחשיבות המשחק עלתה. ריברה, כצפוי, ברשימה הזאת.
עדיין נותרו עוד כמה לצידו ברשימה שלכם? דלגו על אלו שעשו זאת עם כלי אחד בלבד בארסנל. למיקי ברקוביץ' הייתה קליעה מחצי מרחק וחדירה לסל, למייקל ג'ורדן היה בעצם הכל, או אם להישאר בבייסבול, לנולאן ריאן היו זריקות פאסט בול וקארב בול יוצאות דופן, אפילו בגיל 40. אבל לא לריברה. כאן הוא נשאר לבדו ברשימה, ספורטאי על, ששיפר את הרמה בפלייאוף, וכל זאת עם הגשה אחת.
כשריברה החל את דרכו במעלה קבוצות הפיתוח של היאנקיז, היו דיבורים על כך שהוא יהיה פותח, כאשר היכולות האתלטיות שלו בכלל העלו מחשבות להפוך אותו לשחקן באאוטפילדר ולשלוח אותו למרדף אחר כדורים. אף אחד לא חשב שהוא יהיה כל כך טוב על גבעת המגיש ובשלב מסוים (1995) אף עלתה האפשרות לשלוח אותו בטרייד תמורת דייויד וולס, שהגיע בהמשך ליאנקיז בלי טרייד. איזה מזל...
מו הציג בתחילת דרכו הגשות פאסט בול, סליידר וצ'יינג' אפ לא רעות והחזיק בכלים מספיק טובים להיות פותח סביר בליגה. אך תוך כדי תנועה, וכשהוא משמש כמגיש סט-אפ לג'ון ווטלנד, ריברה פיתח את הקטאר יוצא הדופן, זריקה בה הכדור נחתך ומשנה כיוון בשלב מאוד מאוחר, במהירות של פאסט בול. הנשק הזה השכיח את שאר ההגשות שלו והפך אותו לאחד, יחיד ומיוחד.
שחקנים רבים חשבו שיימצאו פתרון לקאטר של מו, אך עם עובדות קשה להתווכח: 17 עונות עם ERA (חישוב של כמות ריצות ממוצעת למשחק) של 2.21, כשרק בעונה אחת (2007) שהוא חוצה את גבול ה-2.85, נתונים נמוכים בצורה מדהימה. תוסיפו לזה ממוצע של 37.7 שמירות לעונה (רק ב-2002 הוא ירד מה-30), וקיבלתם סופרמן. ריברה לקח חלק ב-96 משחקי פלייאוף, כמעט עונה שלמה נוספת (!), שם הוא ייצר ERA בלתי נתפס של 0.7, ו-42 (כמה סמלי, מספר החולצה שלו) שמירות בפלייאוף, וכל זה על המה המרכזית של הספורט האמריקני, ניו יורק ניו יורק. if you can make it there, you'll make it anywhere...
ויש עוד. לצד כל המספרים המרשימים, מו היה פשוט מקצוען. מעולם לא התלונן, תמיד חייך, כשפישל (ממש פה ושם) הוא לקח אחריות, ובתקופה בה היריבות עם הרד סוקס הגיעה לשיא, הוא היה כנראה היחיד שאפילו בבוסטון התקשו שלא לכבד. תספרו את כמות האנשים שבירכו את מו לקראת הפרישה, ותבינו עד כמה הוא היה גדול.
אבל בין כל המילים הטובות, משהו אחד מפריע בסיפור הזה, משהו שהוא כל כך לא ריברה-סטייל. מריאנו הודיע בתחילת העונה שבסיומה הוא פורש ומאותו רגע העונה הזו הפכה לפסטיבל מריאנו. בכל מגרש חיכו לו מתנות, במשחק האולסטאר עשו לו כבוד, בניו יורק הכריזו על "יום מריאנו ריברה", ועוד ועוד ועוד. לאדם ושחקן כמו ריברה הרבה יותר הגיוני לפרוש בשקט, רגע אחרי הקאטר האחרון.
ב-17 באוקטובר 1998, וורלד סירייס, יאנקיז נגד סן דייגו, משחק מספר 1, נחשפתי לראשונה לריברה, שנעל משחק עם מהפך בדרך לניצחון 6:9. זה היה היום בו נפלתי בשבי המשחק הזה והפכתי לאוהד בייסבול ואוהד יאנקיז שרוף. מאותו היום, המושגים יאנקיז וריברה הלכו יד ביד.
באפריל 2014 תצא לדרך העונה הבאה, ובמקודם או במאוחר היאנקיז יובילו בהפרש נמוך באינינג התשיעי, השער של הבולפן ייפתח, אבל מספר 42 לא ייצא משם. וזה כנראה יהיה הרגע, בו כל יאנקי, ואולי גם אני, נבין עד כמה ריברה חסר. סו לונג, מו, מיס יה.