צפיתי בקרב של מייוות?ר נגד אלבארז, ומה אגיד, הרגשתי מעט מרומה. 12 סיבובים, כמה מכות לפרצוף, כמה ג?אבים לכליות, וזהו, שום דבר מעבר לזה. לא קרב העשור, לא דרמה או הילה מיוחדת, לא משהו שמתקרב להייפ או לציפיות, סתם קרב איגרוף. מודה שאני לא מחובבי הענף, לא מבחין בדקויות, לא מזהה איכות, ובכל זאת צרמה לי הסתמיות. כי אילו הייתי נתקל בקרב הזה במקרה בשבת בלילה, בלי הכתובית של יס, בלי שמוכרים לי שזה קרב העשור, לא הייתי יכול להבדיל בינו לבין עוד ערב איגרוף ביורוספורט, סתם עוד שני גופות מתגוששים בזירה, מנסים להלום זה בזה, בדרך כלל ללא הצלחה.
הרגשתי מרומה כי הרגשתי שהצליחו לעבוד עליי. שמכונת שיווק מכרה לי שאלבארז זה הדבר הבא, רוצח מיומן ממקסיקו, ג?ינג?י אש שבא להדיח את האלוף. ואני בכלל לא יודע מי הוא, עד לפני שבועיים לא שמעתי עליו, ופתאום הוא התקווה, הלהיט, קורא התיגר, האגדה. ואז הוא עלה לקרב, וקיבל מכות. בקושי פגע במייוות?ר. ואין לי מושג את מי הקנאלס הזה ניצח בדרך, ואיך הוא ניצח אותם, כי התחושה היא שהיום לכל מקסיקני יש מאזן 1:33, ואולי גם לו בדרך היו שופטים מפוקפקים כמו השופטת שקבעה שוויון בקרב, כי מי יודע איך עובדת שיטת הניקוד, ואיזו מהלומה סופרים ואיזו לא, ומי כבר מצליח לעקוב אחרי כל ההתאחדויות והתארים, אם בסופו של כל קרב מחלקים חגורה כסופה, כמו ב-wwe.
הרגשתי מרומה, כי מייוות?ר עלה מלווה בג?סטין ביבר, ממש כמו פרודיה על אפולו קריד. זאת הפינה שלך, ג?סטין ביבר? אלוף העולם באיגרוף, האיש הכי קשוח בזירה, מי שאמור להיות מהגדולים בכל הזמנים, מרשה לעצמו להתהדר בכוכבת פופ? למה אותי זה הביך ואותו לא? אצל ג?ו פרייז?ר זה לא היה עובר. גם הרגשתי שההתרגשות שלי מזויפת. כמו חובב ספורט אמריקאי, שקורא שהכדורגל הוא המשחק הפופולרי בעולם, ושמיליארדים עוקבים אחרי המונדיאל, ואז הוא רואה גמר בין ספרד להולנד שנגמר 0:1, ולא מבין מה העניין הגדול. פשוט לא מצליח להבין. אאוטסיידר.
חוץ מזה, מייוות'ר נראה לי בונקריסט. נראה לי מוגזם וחסר פרופורציות שהוא מרוויח בערב אחד, בקרב אחד, פי שלושה ממה שליאו מסי מרוויח בשנה. תמוה לחלוטין שהוא יסיים את הקריירה עם חצי מיליארד דולר, יותר מנדאל ופדרר. זה לא עניין של ?המלך עירום?. המלך הוא מלך, מעצם העובדה שהוא מצליח להישאר מלך. זה הנתינים שלו שמפגרים. כי אילו הייתי אמריקאי, סביר להניח שגם אני הייתי משלם עבור הפיי פי וויו. אם בישראל קמתי בשבילו במיוחד בשש בבוקר, באמריקה לא הייתי שם 20 דולר?
כמו כולם, יצאתי פתי. קורבן של מכונת שיווק מיומנת, של פמפום חולני. ארבעת הפרקים של התוכנית ?קרב העשור? היו הפרומו המושקע בכל הזמנים (כמובן, בשיתוף שואוטיים וחברת ההפקה ?מייוות'ר פרודקשן?). מביך אותי שבסך הכול רציתי להיות כמו כולם, לא להחמיץ את ההיסטוריה, לא להישאר בחוץ, לבד. אמרו לי שזה אירוע גדול, והאמנתי. קמתי במיוחד.
שוב התגלה שאיגרוף הוא ענף שבו הדרמה הגדולה היא מחוץ לזירה. הבילד אפ, הטראש טוק, השקילה, אלה הם רגעי השיא. בגלל זה סרטי הספורט הטובים ביותר הם על מתאגרפים. על המסע שלהם, הדרך, המהפכים הנפשיים. קצת מוזיקה דרמטית ברקע, נוקאאוטים מטורפים, לוחם נחוש שקם בשנייה האחרונה בהילוך איטי, ואתה בוכה. איגרוף הוא ענף של כותבים, אנשי מילה שיודעים למכור סיפור. על המסע המורכב, הציפייה המפרכת, ההתנקזות של כל המטענים לערב אחד מכריע, ואדם כבר לא יכול לחכות. ואז מגיע הקרב.