פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ועיניתם את נפשנו

        מי שצריך לבקש סליחה הם לא השחקנים והמאמנים, שרצו ולא הצליחו, אלא האנשים המרושעים שהרעו בכוונת זדון. פז חסדאי על מדליפים, צעקנים ובריונים מפיצי אלימות

        בימים אלה של חשבון נפש, כשאדם מביט פנימה והשמיימה וכל כולו עוסק במחילה ובתשובה ובעינוי נפשו, אי אפשר שלא להרהר במעלליהן של נבחרות הכדורגל והכדורסל בשבוע האחרון. מאחר שיום כיפור אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, ומאחר שהאוהד מרגיש עלבון כל כך צורם אחרי הכישלונות האחרונים, התחושה היא שמישהו חייב לבקש את סליחתו על כל כאבי הלב ומפחי הנפש שנגרמו לו. שחקן, מאמן, פרשן, מי שלא יהיה; מישהו חייב למלא את מצוות היום הקדוש, וליישב חשבונות בדרכי שלום; שמישהו יבוא ויגיד, אשמנו, בגדנו, גזלנו. עם קצת התנצלות וחרטה, התוודות וכפרה, הבחורים של שיבק וגוטמן עוד יגלו שאין זמן אידיאלי יותר להיכשל מאשר בימים הנוראים, שבהם הכאב הוא בלתי נמנע, ובסופם מחילה היא מצווה.

        ביברס נאתכו דודו אוואט נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        בלי זלזול, סתם כישלון. לא חסרו להם לב ונשמה, אלא כישרון. נבחרת ישראל (צילום: ברני ארדוב)

        אבל אז, כשהצדיק היהודי בוחן את הסוגיה לעומק וחושב מי צריך לבקש את סליחתו, באווירה של קדושה דתית וייראת שמים, הוא נזכר בנבחרות הספורט של ישראל, ומגלה שהחטאים המדוברים הם לא כל כך נוראים. כלומר, אין פה כוונת זדון. אין פה רישעות, או כוונה מוקדמת להרע או לפגוע במזיד. כשאדם מביט בעיניהם של שיבק וגוטמן, הוא מזהה עצב אמיתי. אכפתיות. לא אדישות מקוממת, לא רשלנות פושעת, לא הזנחה או ביזוי. פשוט מעידה ספורטיבית, בשילוב של כמה החלטות שגויות.

        וככל שחושבים על זה יותר, גם על השחקנים זו טעות לכעוס. מלבד לכמה דקות של רפיון לא מוסבר, בסופו של דבר, לצערנו הרב, הם נתנו את המיטב. בלי זלזול, סתם כישלון. לא חסרו להם לב ונשמה, אלא כישרון, אולי גם קצת מזל. וזה עוול להאשים את השחקנים, כי הם תוצר של המערכת שמורכבת מכולנו. לא אשמתם שהרשויות משקיעות במקלטים, ולא במגרשים.

        אז מי בכל זאת ראוי שיתנצל ויבקש כפרה? זה מתחיל במדליפים. אלה שהתקשרו לעיתונאי, ואמרו לו שכספי נסע במחלקת עסקים ובא לאימון עם מרצדס. זה ש"חשף" שגוטמן איבד את חדר ההלבשה ותהה על בחירותיו. הם, המדליפים, המלשינים, שבאופן מודע חרגו מתפקידם כשהשמיצו מאחורי הגב, והלבינו את פני חבריהם. הם לא רק לוקים בצרות עין, הם אף עושים נזק לקבוצה, כשמעכירים את האווירה. ומאחר שרוב הציבור לא יודע בדיוק במי מדובר, המדליף למעשה מכתים קבוצה שלמה, פוגע בתדמיתה, כשכולם סביבו נראים אשמים, כמו פרי רקוב שמבאיש ארגז שלם. יהיה ראוי והולם אם אותם מדליפים ארורים ייגשו לחבריהם לנבחרת בערב החג, ויתחננו לסליחתם.

        שחקן נבחרת ישראל עידו קוז'יקרו (אתר רשמי , אתר פיב"א)
        לא האמינו כמה שנאה מורעפת עליהם. שיתקנו אותם. קוז'יקרו (צילום: אתר פיב"א)

        הבאים בתור להתנצל הם העיתונאים. למעשה, מדובר במיעוט קטן וצעקני. הרוב, תתפלאו לשמוע, שפויים ודי שקולים. הצעקנים, לעומת זאת, לא סתם חרגו מכללי האתיקה מקצועית, אלא איבדו כל אחריות ציבורית. מעבר לכך, כבני אדם, חטאם האמיתי הוא בהפצת רוע לכל עבר. כל העם שומע, רואה וקורא את האלימות שבוקעת מהם, והם בשלהם. תרומתם לחברה מסתכמת בהלהטת הכעס והזעם, והזעם שלהם מלבה את כולנו. יש להם אפשרות בחירה, ובכל זאת הם בוחרים בתוקפנות ובברוטליות, באכזרית ובבריונות, וגם אם הם טוענים שמדובר ב"אכפתיות", אל תאמינו, זו למעשה גסות רוח, אובדן דרך ארץ. אחרי שהתעללתם בכולם חברים, זה הזמן לענות את נפשותיכם. צום לא יספיק.

        ובסופו של דבר, האחרונים להתנצל, אם לא הראשונים, הם אתם, אנחנו, האוהדים. הקהל הרחב. הצרכנים של התוכניות האלימות. הסדיסטים שבוחרים לצפות בצעקנים, להאזין להם, לקרוא אותם. אתם, אנחנו, המפרנסים שלהם. אלה שנותנים להם את הכוח ואת הלגיטימציה. אילו רק הייתם מעבירים ערוץ, עוברים תחנה, לא מקליקים - הנזק היה קטן. אבל אתם, אנחנו, מכורים. זה בדמנו.

        וזה לא רק נזק פאסיבי. חלקכם, חלקנו, אחראים באותה מידה על הפצת השליליות. עם הטוקבקים המרושעים, עם הקטילות חסרות הרחמים, עם הקללות ביציעים, עם חוסר הכבוד וחוסר הסבלנות. לא במקרה דודו אוואט אומר שהוא המום. לא רק מהתקשורת, אלא גם מהאוהדים. וקוז'יקרו חוזר לארץ, ומספר שהוא נדהם מכמות השנאה שהורעפה כלפי השחקנים. הם ספגו כל כך הרבה רוע, הרגישו שכל כך שונאים אותם, עד שלא הצליחו לתפקד. שיתקנו אותם, העלבנו אותם, הורדנו להם את הביטחון, ממש פגענו בהם פיזית. וכשאדם מרגיש שסטה מדרך הישר, שהפריז והגזים, שנסחף וטעה, אין פסול בלהתחרט, להתנצל, לבקש סליחה.