חוסר מזל. זהו המסר שניסו להעביר ולהטמיע מאמן הנבחרת ושחקניו החל מההפסד המביך לבריטניה במחזור הפתיחה של האליפות. אם רק היינו ברי מזל מספיק כדי להבקיע עוד גול מקו העונשין, הסבירו לנו השיבקים, ה-כ-ו-ל היה נראה אחרת לגמרי. אם ככה ובואו נגיד את זה בצורה הברורה ביותר האפשרית: נבחרת ישראל קיבלה כל מיליגרם אפשרי של מזל. החל מעצם העובדה שיש 24 נבחרות באליפות הזאת ולא 16, שרובן המוחלט משחקות עם סגלים חסרים (וחלקן חסרים מאוד), המשך בשיבוץ לבית הכי קל שהיה לנבחרת ישראל מאז ומעולם ובתוצאות כמו מתוך הזמנה במשחקים האחרים בבית. לנבחרת ישראל היה את הכול, חוץ משלושה דברים שוליים. שכל, יכולת ומחויבות.
אריק שיבק בילה חלק נכבד מקריירת האימון שלו הרחק מהעין הציבורית, שם השיג תוצאות לא רעות בכלל. שיבק, שבין עוונותיו המרכזיים שימש גם כמדריך של כותב שורות אלה בקורס מאמני כדורסל, איפשהו לפני 18 שנה, הוא מאמן כדורסל טוב. מאמן שעשה קמפיין רע מאוד עם הנבחרת והוא האחראי המרכזי לתוצאה המשפילה שהשיגה הקבוצה שלו עם סיומה של האליפות. אפשר להאשים מכאן ועד הודעה חדשה את חוקי הזרים, את ענייני המיסוי, את הליגה הבלתי שוויונית, את פרישתו טרם עת של דיוויד בלו ו/או ג'ים בוטרייט ואת מה שאתם רק רוצים אבל זו מניפולציה בשקל. הנבחרת, בקמפיין הזה ועם סגל השחקנים שעמד לרשותו של המאמן הלאומי, הייתה שווה לא פחות מרבע גמר. לא פחות. מרבע גמר.
ישראל הפסידה לגרמניה ועפה מהיורובאסקט
פניני: "הכול התפוצץ לנו בפנים"
במסגרת הראיון עם שיבק בסוף המשחק, נשאל שוב לגבי החלטתו להופיע לאליפות אירופה עם רכז אחד בלבד. השאלה האמיתית שהיתה צריכה להישאל היא מדוע הגיעה הנבחרת לסלובניה בלי אף רכז. כי זרע הפורענות הראשוני בנבחרת הזאת נטמן החל מההכרזה המופרכת בקיץ שעבר אודות העברת המפתחות לידיו הבלתי אמינות של יוגב אוחיון. ולא שאוחיון לא היה טוב בקיץ שעבר. הוא היה מצוין. מאז, אבל, השתנו הנסיבות, השתנה הבחור ולא ראינו באליפות הזאת שום דבר שלא הוצג בפנינו פעם אחר פעם בעונה האחרונה במכבי תל אביב. ליוגב אוחיון לא אכפת. הוא ייקח את ההחלטות המטופשות שלו כשהוא ירצה, הוא ימסור את המסירות המיותרות שלו כשיתחשק לו והוא גם ישמור את השומר שלו ובכלל רק כשיבוא לו. אפשר לספר סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה אודות היכולות ההגנתיות של הרכז הראשון שנבחר למשימה הלאומית. אלה רק אגדות אורבניות. במהלך כל האליפות התחרה אוחיון בהצלחה בהיעדר היכולות ההגנתיות של ליאור אליהו.
יש מקום לבוא בטענות לטיפולים ההגנתיים של הנבחרת מול הפיק-אנד-רולים של היריבה ברמה הטקטית. לפני הטקטיקה יש עדיין עניין של טיפול אישי ברמת שומר מול מכדרר. יותר נכון להגיד שאין טיפול. ובמיוחד כשהשומר אמור להיות מר אוחיון הנכבד. ועוד לא דיברנו על מטר השלשות שהוא חטף על הראש, על אי הסגירה בריבאונד הגנה, על האיחור ברוטציות ההגנתיות ועל כל פרמטר אחר שאתם רוצים. אחרי כל טעות הגנתית נשלח אפיק נסים, אחר כבוד, להתנגב על הספסל. אוחיון? במחצית שבה נבחרת ישראל קולעת 30 נקודות זוכה הבחור ל-17 דקות, בהן הוא עושה 0 אסיסטים, 0 זריקות עונשין, 0 ריבאונדים, 4 איבודים ו-4 נקודות. אז למה הוא על המגרש ושחקנים שראויים לדקות משחק לא? ככה.
ואפיק נסים, הסיבה היחידה לצפות בתצוגות הזוועה שהיו לנבחרת הזאת להציע בסלובניה, משחק 6 דקות במחצית הראשונה. למה? ככה. אולי כעס עליו המאמן הלאומי כי הוא לא ייצר עבורו מספיק גולים. המאמן הגרמני, בניגוד לקודמו מבלגיה, עשה הרי את ההתאמות הנדרשות על מנת להקשות על נסים את היצירה מתוך הפיק-אנד-רול. אם לא היינו עמוק בתוך הקיבעון המחשבתי, אפשר היה לצפות ששיבק ינסה לשחק עבור הגו-טו-גאי שלו סט התקפי אחר. אפשר, רחמנא לצלן, להריץ תרגילים שהם לא פיק-אנד-רולים הישר מהפלייבוק של הפועל אילת.
אבל האמת היא שזו לא הסיבה ששיבק בחר לספסל את נסים. שיבק יודע הרי טוב מכולם שמבחינתו אפשר היה לוותר על הנוכחות של הגארד המתבגר מהסגל. הוא לא שייך לשחקנים "של אריק". יש לו את השחקנים שלו, ואיתם הוא בחר ללכת עד הסוף ויהי מה. זאת החלטה לגיטימית של מאמן אבל יש לה מחיר. אם אתה בוחר לעצום עיניים ולהמשיך להאמין באמונה עיוורת ביכולת של יותם הלפרין לנצח עבורך משחקים ברבע האחרון או ביכולת של יוגב אוחיון לנהל את המשחק של הנבחרת, אז או שאתה יודע משהו שהאחרים לא, או שהאחרים צודקים ואתה טועה.
נניח בצד בשלב זה את שלב הטענות בעניין ניהול החילופים, קבלת ההחלטות הטקטיות בהגנה ובהתקפה ושאר ירקות. אפשר גם להמשיך לשאול מה היה הרציונל בהטסתו לסלובניה של מתאזרח פצוע או מדוע לא הצליחו למצוא מקום ולו לשחקן צעיר אחד בסגל של נבחרת ישראל, אבל אנחנו בענייני האמונה. על אמונה הרי אי אפשר להתווכח ואיש באמונתו יחיה, אבל כשהאמונה הזאת מתנפצת אל מול פני המציאות ואיתה מתרסקת נבחרת ישראל, מישהו צריך לשלם את המחיר.
ההמנון הבלתי רשמי של נבחרת ישראל באליפות הזאת היה "זמן להתעורר" המופתי של הדג נחש. זה בדיוק מה שגם אנחנו חושבים.