שלושה ימים לתוך אליפות אירופה ונדמה שאפשר כבר להודות שטעינו. חשבנו לתומנו, ערב הטורניר, שהעפלה לשלב הטופ 12 תהווה הצלחה ישראלית. אחרי שראינו כבר מספיק נבחרות ומשחקים, נראה שהעפלה לשלב הטופ 12 אמורה להיות הרף התחתון והמינימלי. רבע גמר, עם הגרלה כזאת ומול סגלים כאלה, חייב היה להיות המטרה אליה אנחנו שואפים בסלובניה 2013.
חזינו בימים האחרונים במסע תקשורתי שנועד להסביר לנו שזה מה יש. שזאת הרמה של השחקנים הישראלים ושצריך בכלל להגיד תודה שאנחנו שם. גם אנחנו שותפים לביקורת בכל הקשור לאחריותם של השחקנים. אבל לאו דווקא בשל היעדר יכולות. כדוגמא אחת בלבד נציין שמעולם, אבל מעולם, לא היה לנבחרת ישראל ציוות 3-4 מוכשר ואתלטי כמו עומרי כספי וליאור אליהו. נבחרת מאומנת ומחויבת יותר חייבת הייתה להוציא מעצמה יותר ממה שראינו עד עכשיו. הרבה הרבה יותר. במחשבה שניה, נבחרת מאומנת יותר = נבחרת מחויבת יותר (וההיפך), לא?
שלושה משחקים לתוך אליפות אירופה, ונדמה שראינו כבר הכול בנבחרת של שיבק. הרכבים שמתחלפים בכל יום, גימיקים שמשתנים ממשחק למשחק (כספי ב-4? ב-3?) ושטיקים על גבי שטיקים. אבל יש בכל זאת כמה דברים עקביים שאינם משתנים. למשל משחק הריצה של הנבחרת, אם אפשר עדיין לקרוא לו כך, נותר מביך. לא יכול להיות, ברמה הזאת, שנבחרת ישראל לא מסוגלת להוציא אאוטלט פאס (מסירה ראשונית קדימה) כדי לנסות ולייצר יתרון מספרי. ולא, זה לא בגלל הנחיתות בריבאונד. זה כנראה בגלל שפשוט לא עבדו על זה. או בגלל שהשחקנים מסרבים להוציא את ההוראות לפועל. לא ברור אילו מהאפשרויות גרועה יותר.
עוד עניין שלא משתנה הוא ניהול החילופים של אריק שיבק וההצמדות שלו לשחקנים אליהם הוא נאמן משום מה, שממשיך שלא להוכיח עצמו. את המחצית הראשונה סיים כספי בתרומה של מינוס 10. אוחיון במינוס 13. ניתן היה לחשוב אולי שאפשר יהיה להסתדר קצת בלעדיהם בתחילת החצי השני. אז זהו, שלא. כפועל יוצא מזה, גם ההתייחסות של הצוות המקצועי לטעויות שנעשות על המגרש מוטה, מפלה ולא עקבי. חצי דקה לסיום המחצית וישראל קופצת לטראפ על גבוה צרפתי בלואו פוסט. המלכודת נעשית מהצד החזק (מהצד של המוסר) וטוני פארקר דופק שלשה מכיוון שרביב לימונד איחר להגיע אליו ברוטציה. מיד לאחר מכן, בפסק הזמן, שיבק מעיף את לימונד החוצה ותוקע בו מבט מזרה אימה. וזאת זכותו. וזאת גם זכותו לקבל החלטה טקטית חסרת הגיון לבצע טראפ פרימיטיבי שכזה.
לא כאן הבעיה. הבעיה היא שכשיוגב אוחיון מלווה את הגב של טוני פארקר במצבים של חדירה או פיק אנד רול לא קורה כלום. זה עוד מובן. אבל כשאוחיון אוכל את האמאמא של הבאק דורים מפארקר, גם כאן אין תגובה. גם כשעומרי כספי מחליט שלא להתאמץ במצב של הנד אוף של ניקולה באטום ומשאיר אותו לקליעה חופשית לגמרי. כי כנראה שיש כאלה שמותר להם וכאלה שלא.
בואו נדבר רגע על עומרי כספי. אחרי קמפיין מוקדמות יוצא מן הכלל שלו, הכתרנו אותו כאן למנהיג של הנבחרת וחשבנו שזאת הנבחרת של כספי. בינתיים עושה רושם שאלה הם פני הדברים גם באליפות הזאת, אבל בכיוון ההפוך. כספי מרשה לעצמו לעשות דברים שלא מתקבלים על הדעת. מתפרצת שכולה דריבלים סתמיים שלאחריהם שלשה חסרת אחריות. זריקות על רגל אחת בסיבוב נגד כיוון השעון. אפס מוטיבציה ומשמעת הגנתית. ג'וגינג בין קו השלוש בהתקפה לקו השלוש בהגנה. חוסר נכונות מוחלט ללכלך את הידיים (או לכופף את הברכיים). ואפשר גם אחרת. בוריס דיאו למשל, עם מבנה הגוף הרנדי ווייטי שלו, הולך מבלי להתבלבל לפול דיניי (מניעת כדור מוחלטת) מאלישי כדיר בתחילת החצי השני וסוחט איבוד כדור. בסמוך לכך, הוא קופץ לפיק אנד רול בעיתוי וזווית מושלמים נגד האזורית המצחיקה של ישראל בשביל להגיע למצב של קרש סל. בלי ניסיון להתחכם או להיכנס ללקט מהלכי הטורניר. באמת שאפשר גם אחרת.
אז אם כבר משחקים כדורסל לא חכם, לא אינטנסיבי ולא ממושמע הגנתית, איזה עוד סיבות, לשיטתו של שיבק, עוד נותרו שלא לשים את הצ'יפים על רביב לימונד ואפיק נסים, שני השחקנים היחידים (למעט קוז'יקרו) שהופיעו עד כה לאליפות? במחצית השנייה מול צרפת ראינו, לראשונה, כמה דקות משותפות של שני השחקנים היחידים כרגע שמשחקים צפון-דרום. וזה בטח לא היה מוצלח פחות מהציוותים האחרים.
לאחר חזרתה של נבחרת ישראל לארץ יהיה מספיק זמן כדי למנות וועדות חקירה, לערוף ראשים וללהג על בנייה מלמטה ושאר ירקות. לפני שזה קורה, צריכה הנבחרת לעשות חושבים ולמצוא את הדרך לנצח את בלגיה וגרמניה. אין שום סיבה בעולם שזה לא יקרה. חומר השחקנים שיש לנו שם מספיק טוב בשביל לעמוד במשימה.