שפר עליי מזלי, וזכיתי לצפות השבוע בניצחונה האדיר של ויקטוריה דובאל (296 בעולם) על סמנתה סטוסור (11) באליפות ארה?ב. על פניו מדובר במשחק זניח, כזה שאמור להיכלל ב?תוצאות נוספות? בתחתית הדיווח העיתונאי, אבל האמריקאית הקטנטנה סירבה להיכנע לציפיות המוקדמות, ובחרה לספק למעריציה המתהווים דרמה בשעת לילה מאוחרת. בתחילת הערב אי אפשר היה שלא להביט בה ברחמים, באותה נערה בת 17 עם עיניים מבוהלות, שכמו נזרקה לקלוסיאום הענק בפלשינג מדו, ובהגרלה אכזרית נגזר עליה להילחם מול כתפי הענק של יריבתה האוסטרלית מהצמרת העולמית; אבל דובאל החביבה נתנה פייט כל כך אלוהי, שלפרקים יצר תחושה שמטרתה היא לא לנצח בהתמודדות, אלא לפנק ברוחב לב את חובבי טניס, במיוחד אלו שהתמקמו בסלון באמצע הלילה והיו מסתפקים בכל פיסת אקשן, ובמקום זה קיבלו אירוע מעורר השראה.
כמובן שטניס הוא ספורט אלוהי, ומיד עם המעבר למגרש הכחול, אוהד הכדורגל שבך נעלם במבוכה. הגישה משתנית, כל זכר לאיבה מתפוגג, וכעת אתה מתמלא בהערכה ובהערצה, אתה מאוזן ומלא פרגון לצמד המתמודדים, ורק לעתים נדירות מצליח לבחור לך פייבוריט מובהק. על פניו במקרה הנ?ל החיבה הטבעית אמורה ללכת לדובאל, הסינדרלה הצעירה, במיוחד כשכעת העזרים הטכנולוגיים מאפשרים לצופה תוך כדי משחק לפשפש בעברה, ולגלות שגדלה בהאיטי הענייה והמוכה עד גיל 8, שבעבר כילדה הוחזקה כבת ערובה מול פורצים אלימים, ולהידהם שעכשיו, רק עשר שנים אחרי, היא מפגיזה פורהנדים לעיני מיליוני צופים ברחבי העולם, לוקחת נקודות יפהפיות בראלים ארוכים, מחויכת, מככבת בזירה המרכזית, ממש סינדרלה.
אך בדיוק כשמתחשק לצופה להתמסר באהבתו לדובאל, סטוסור מגיבה במאבק משלה, והלב נחצה. למה לא סטוסור? מה רע בה? האין גם היא עשתה מסע בלתי אפשרי לצמרת? ולמה הכתפיים החסונות שלה כבר כל כך מובנות מאליהן, כאילו היא לא משקיעה בהן יומם וליל? ובכלל, איזו חוצפה זו מצד חובב ספורט להיות נגד סטוסור, כאילו הסרבים העוצמתיים שלה הם רק מתת אל ולא תוצאה של מסירות והקרבה ואימונים מפרכים, וזה עוד מבלי להזכיר שהאוסטרלים הם עם כל כך מיוחד וחביב, והזיכרונות שלך מעיר הולדתה בריסביין כל כך נעימים, ולאט לאט מתגלה שהמאבק הנפלא שסיפקו שתי הטניסאיות מרטיט אותך מאושר, וקורע לך את הלב במקביל.
זפזופ למשחק של טומי האס, ולפתע אדם מגלה שהוא יכול להעריץ גם ספורטאים גרמנים, שבדרך כלל מעוררים בו סלידה אינסטינקטיבית. כי האס, בנוסף לחינניות הטבעית, הוא ותיק ומבוגר, וכל משחקון אפשר ממש להריח את הגאווה שלו על פריחתו המאוחרת. על כל נחיתות פיזית הוא מחפה בעליונות טכנית, ובמקרה הזה הצופה המנומנם, שמשתרע על ספת ביתו, יודע להעריך היטב את יכולותיו הטכניות של האס, כי רק כמה שעות לפני כן הוא עצמו שיחק טניס חובבים עם יריבו הקבוע על גדות הירקון, וכעת הוא נזכר איך אחרי 40 דקות היד שלו כבר התעייפה, והאחיזה במחבט התרופפה, והרגליים נעשו כבדות, ורמת הריכוז הידרדרה באופן מביך, ואט אט המכות נחבטו ברשלנות, ובמערכה השנייה כבר התקשה לכופף את הברכיים לפני הבקהנד. והוא מביט בטומי האס בן ה-35, ויודע איך נראות ברכיים של בני 35, ומבלי לשים לב מניד בראשו בהערצה ובייאוש.
והדרמות לא פוסקות. ואין מדובר בדרמות הסטנדרטיות והגלויות, כמו המאבק של רוג?ר פדרר על כבודו העצמי; או תצוגת ההרואיות של אליסה קלייבנובה, שחזרה אחרי שנתיים של טיפולי כימותרפיה; או הפרישה של ג?יימס בלייק, טניסאי בוגר הרווארד שחלה בעקמת, איבד את השמיעה והראייה, ותלה השבוע את המחבט, בדיוק במלאת 50 שנה למצעד של מרטין לותר קינג. או בכלל הדרמה הבסיסית של אמריקה הנפלאה והמושמצת, כל כך גדולה וחזקה, שבצד אחד שלה מתארגנת לתקיפה בסוריה, בצד שני מארגנת אירוע ספורט מרהיב, ושניהם מתקיימים במקביל ובטבעיות, ללא מפריע, בקיצוניות של אימפריה ייחודית.
הסיפורים הגדולים הם אכן גדולים, אבל לא כמו הקטנים. כי כשיוליה גלושקו עולה למגרש ב-23:00 בלילה, חובב הטניס שוב נוכח עד כמה כל משחק הוא עולם ומלואו. על פניו מדובר בעוד אירוע זניח, במגרש צדדי, לא מצולם, משחק שיסוכם בשורה קצרה בידיעת טניס יומית תחת הכותרת ?תוצאות נוספות?. ואילו פה אנחנו מעורבים רגשית, ולא נרדמים, ומי שיזדמן לקהילה הקטנה בפורום ?טניס תפוז? יבין את גודל הרגע. כי אחרי מעקב מסור, אחרי דיווחים על טורנירי פיוצ?ר של דניס חזניוק וקרן שלמה, כל משחק של יוליה באליפות ארה?ב הוא לא סתם אירוע בעל חשיבות, אלא חגיגה אמיתית, חלום שמתגשם, שיא השיאים. ובזמן שגלושקו מתרגשת ומצטלמת בניו יורק, ומאמניה מעכלים את גודל ההישג - במקביל בתקשורת מדווח בלקוניות, בשורה אחת, שבסיבוב הבא הישראלית תפגוש את דניאלה האנטוחובה, שהדיחה את ויקטוריה דובאל.