מאחר שבמהלך הקיץ כולם עסוקים בשוק השחקנים, קל לפספס את הטלטלה העמוקה שעברה על שוק מאמני ה-NBA בחודשים האחרונים. כמעט חצי ליגה - 13 קבוצות - החליפה מאמן הקיץ, כאשר תשע מהן מינו מאמן שזו תהיה עבורו הפעם הראשונה כמאמן ראשי ב-NBA. המגמה הזו לא פחות חזקה גם כשמרחיבים את המבט - 17 מבין 30 המאמנים שיפתחו את העונה הקרובה אימנו פחות מ-250 משחקים בקריירה (לא יותר משלוש עונות) כמאמנים ראשיים. או, אם לשים לתופעה שם - אריק ספולסטרה הוא המאמן העשירי הכי וותיק ב-NBA כרגע.
עד לא כל כך מזמן, היה קשה מאוד לחדור לרשימת המאמנים הראשיים בליגה. נוצר משחק כיסאות מוזיקליים בו השמות הקבועים מחליפים קבוצות ועוזרי מאמן קודמו לתפקיד הראשי רק במצבים של חוסר ברירה, כתפקיד זמני שהפך לקבוע רק במקרה של הצלחה מרשימה (כפי שקרה לסקוט ברוקס ופרנק ווגל). הקיץ, שבעה עוזרי מאמן מונו למאמנים ראשיים ב-NBA בזמן ששמות מוכרים כמו ג'ורג' קארל, דאג קולינס, סקוט סקיילס, אייברי ג'ונסון, לורנס פרנק, ליונל הולינס ופי ג'יי קרליסימו מחוסרי קבוצה. מאפיין נוסף של המאמנים החדשים בליגה הוא ששישה מהם לא היו שחקני כדורסל מקצועיים אלא עברו לאמן כמעט מיד לאחר הקולג', מה שהופך אותם לאלמוניים לחלוטין עבור הקהל הרחב.
בכלל, עושה רושם שמאמני הדור החדש מוכרים הרבה פחות מבעבר. ספולסטרה, ווגל וברוקס הם לא סלבריטאי ספורט מהסוג שפיל ג'קסון, לארי בראון וג'רי סלואן היו בזמנם. ואלה עוד כוכבי הדור הזה. גם עבור עכברי NBA כבדים כבר לא פשוט לזכור אם סטיב קליפורד הוא המאמן החדש של פילדלפיה, אטלנטה, ממפיס או סקרמנטו (התשובה הנכונה - שארלוט). אפילו מאמנים עם ותק שממשיכים בקבוצות שלהם הם דמויות די נשכחות - מי, פרט לאוהדי הקבוצות הרלוונטיות, באמת זוכר שטרי סטוטס מאמן כרגע את פורטלנד, דווין קייסי את טורונטו ורנדי וויטמן את וושינגטון?
ניתן לראות בכך המשך בירידת מעמד המאמן. מנהלי קבוצות לא מרגישים שהם זקוקים לשם גדול על הקווים כדי להצליח, בין אם הוא מאמן מוכח או שחקן עבר שעשה לעצמו שם כפוטנציאל להיות מאמן גדול. גם כך המאמן כיום הוא לא דמות סמכות דומיננטית כמו פעם, גם ככה הכוכבים הגדולים הם אלה שמביאים תארים, אז מה הבעיה לקדם עוזר מוערך ולקוות לטוב? סיכוי סביר שהוא ישיג תוצאות לא פחות טובות משם מוכר שיעלה הרבה יותר.
אבל באותה מידה ניתן להגיע למסקנה הפוכה - למנהלים נמאס מהשמות הקבועים והבינוניים. הם רואים עוזרים לשעבר כמו ווגל וטום תיבודו בונים קבוצות מצוינות ורוצים גם. ההימור על שמות לא מוכרים עשוי להעיד דווקא על האמונה בקיומם של מאמנים שמסוגלים לשנות גורל של קבוצה. הסיכוי של קבוצה מסוימת בליגה להשיג סופרסטאר מהסוג של לברון ג'יימס או קווין דוראנט הוא קלוש, אז הג'נרל מנג'ר שלה מחפש מאמן שיצליח לשדרג שחקנים מהסוג של פול ג'ורג', רוי היברט וג'ואקים נואה לכאלה שמסוגלים להוביל קבוצה למאבקי אליפות. כמעט שליש ליגה מהמרת על מאמן רוקי דווקא בגלל שעמדת המאמן היא הדרך של קבוצות משווקים קטנים להתקדם לצמרת.
נקודת מבט נוספת על המהפכה בגזרת המאמנים היא כזו שמתמקדת בעצם קיומו של השינוי כחלק מהשינוי שעובר על הליגה. יותר קבוצות ממנות ג'נרל מנג'רים צעירים שמבינים בעסקים וטכנולוגיה לא פחות מאשר בכדורסל, מכניסים שימוש בכלים חדשים ומחפשים מאמנים צעירים שיהיו בראש שלהם. מנהלים כמו סם הינקי בפילדלפיה, טים קונלי בדנבר וראיין מקדונו בפיניקס מעדיפים להביא מאמן מהדור שלהם במקום לנסות ללמד כלב זקן (ודומיננטי) טריקים חדשים. מי שלא שולט בשפת ה-PER וה-PPP ונרתע משימוש בטכנולוגיית מצלמות המעקב שמחלחלת ליותר ויותר קבוצות לא ישרוד בליגה.
השאלה שנוכל לבחון במהלך העונה היא אם השינוי לא הלך רחוק מדי. מאמן ראשי עדיין צריך כישורים מסוימים שלא ניתן ללמד ולא קשורים לידע טהור בכדורסל. הוא צריך לדעת לשלב בין רס"ר לפסיכולוג, לעבוד עם שחקנים מסוגים שונים בתוך מסגרת אחידה, להלהיב את השחקנים ולגרום להם לשחק בשבילו, לקבל החלטות מהירות תחת לחץ ברגעים מכריעים של משחקים, לקבל החלטות לא פופולריות, לנהל רוטציה בלי לשחוק את הכוכבים. הדרך היחידה לדעת שלמאמן יש את הכישורים האלה היא אם הוא הוכיח אותם בעבר. לא יהיה מסוכן מדי להמר שחלק גדול מתשעת המאמנים החדשים לא ישרדו יותר מדי זמן כמאמנים ראשיים ב-NBA, שיתברר שהם לא בנויים לכך. גם בין אלה שכן, סביר שהרוב יהפכו למאמנים בינוניים מהסוג של מייק בראון ואולי אחד יהפוך למאמן נהדר כמו פרנק ווגל.
כמובן, יש סייגים לטיעונים הגורפים. המהפך הגדול מתרחש בקבוצות שכרגע הן הקטנות, קבוצות בבנייה שיכולות להמר על שם אלמוני שיתחיל תהליך ארוך. כך בוסטון יכולה להחתים את עילוי המכללות בראד סטיבנס, פילדלפיה את ברט בראון, שארלוט את סטיב קליפורד וסקרמנטו את מייק מאלון. הקבוצות שחושבות בגדול מעדיפות גישות מסורתיות יותר - הקליפרס שילמו הרבה כסף ובחירת דראפט כדי להביא את דוק ריברס, ברוקלין לקחה שחקן עבר גדול (ג'ייסון קיד) ודנבר השיגה את בראיין שואו המוערך שהיה מועמד בערך לכל תפקיד פנוי בליגה בשנתיים האחרונות. יוצאת הדופן העיקרית היא ממפיס שמהמרת על העוזר שלה דייב ג'וארגר אחרי עונה שהסתיימה בגמר האזורי.
סייג נוסף הוא שהמהפכה מתרחשת דווקא לאחר עונה בה גרג פופוביץ' הזכיר שאין תחליף למאמן גדול באמת שבונה ומשכלל קבוצה לאורך שני עשורים. אבל פופוביץ', כמו הספרס באופן כללי, נחשב בליגה לתופעה חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור. הקשר של סן אנטוניו לטרנד החדש הוא בכך ששניים מהמאמנים החדשים היו עוזרים בספרס - מייק באדנהולצר של אטלנטה ובראון של פילי, שהוחתמו מתוך תקווה שפופוביץ' השתעל עליהם בשלב מסוים והדביק אותם במה שזה לא יהיה שהופך אותו לפופ. כדי לבחון את האופציה הזאת, נוכל לבדוק איך באדנהולצר ובראון נשמעים בראיונות בין רבעים במהלך העונה.
