אברהם לינקולן הגדיר פעם מהי צביעות בעיניו: אדם שרוצח את הוריו ואז מבקש רחמים כיוון שנותר יתום. שחקני ברצלונה שהגיעו בסוף השבוע לביקור בזק במחוזותינו אומנם לא רצחו אף אחד, ובטח שלא ביקשו רחמים, אבל את המופע לו היו שותפים ביום ראשון בבלומפילד נדמה לי שמילה אחת תתאר טוב מכל: צביעות, ולא מעט ממנה.
זה התחיל מיד עם הכניסה לאצטדיון. על כר הדשא התנוססו ססמאות על שלום ואחווה, וילדים נופפו בכרזות תכולות-לבנות נגד גזענות. "האני הוא אחר", "ערבות הדדית" הכול נשמע כל כך יפה בעולמם התמים של הפלקטים. בפועל, ביציע 4 בו ישבתי שלטה רק שפה אחת: ערבית. לא צריך להיות בלשן כדי להבין שהילדים שישבו לידי הגיעו מבית ספר מהמגזר. לתלמידים היהודים מצאו כנראה מקום אחר. בלומפילד, סופרלנד, אותה מהפכה.
מקרי? כך גם אני חשבתי, עד שהכרוז על כר הדשא החל לספר לנו מה צפוי הערב, בעברית כמובן. לתפקיד הכרוז בערבית הובא איך לא זוהיר בהלול, אך אותו העדיפו המארגנים בשלב זה להצניע. שני מנחים, יהודי וערבי, זה לצד זה על הדשא? הגזמתם. תיכף תרצו גם משא ומתן ללא תנאים מוקדמים. מדי כמה שורות נתבקש בהלול לספק תרגום ממקום מושבו המסתורי, כמיטב המסורת מימי הערוץ האחד והיחיד. "אליך, סולי". עם האקוסטיקה הנוראית של בלומפילד ממילא הכל נשמע כמו סינית לשני הצדדים, אז מה זה משנה. כשכולם שומעים את אותו הכלום, גם ג'יבריש, מסתבר, יכול לקרב בין העמים.
פרס כמעט גמר למסי את העונה בבעיטת פתיחה אימתנית, ואז החל "אימון הראווה". שחקני הבלאוגראנה התפצלו למספר קבוצות, ולאט לאט התברר שההפרדה לא מסתיימת בקהל. במקרה או שלא במקרה, השחקנים השחורים של בארסה התמקמו בצד אחד של המגרש. היו שם סונג, דונגו ובניאק הצעירים, כשלצדם התמסרו בנפרד חברי הקליקה הברזילאית ניימאר, אלבס ואדריאנו. בצד השני של המגרש התלוצצו להם מסי ומסצ'ראנו הארגנטינאים, ולא הרחק מהם צ'אבי, אינייסטה וחבר ספרדי נוסף.
שלא תבינו אותי לא נכון: אין לי שום טענות לשחקנים של בארסה, אני לבטח לא מאשים אף אחד מהם בגזענות, וזה אך טבעי שבני אותה מדינה יהיו גם חברים טובים יותר על המגרש. אלא שבביקור שנועד כולו לקדם ערכים של אחווה ורעות, איזה מסר בדיוק זה משדר? האם לא כדאי להראות לילדים בקהל בדיוק את ההיפך הגמור? במקום שלטים מנותקים על ערבות הדדית, למה לא לדאוג להושיב את התלמידים היהודים והערבים יחד ביציעים? במקום טקס ראוותני עם נאומים תלושים של פוליטיקאים עבשים, למה לא לארגן מפגשים סדירים על בסיס יום-יומי בין התלמידים משני הצדדים?
כשהאני והאחר לא באמת מתערבבים, המשך הערב היה רק מתבקש. מאחורי השערים החלו ילדים ליידות בקבוקי מים לעבר המגרש, כשואלדס בעצמו - שכמעט ונפגע פנה אל היציע בפנים המומות וזועמות - לא מבין איך זה יכול להיות: הרי רק עכשיו דיברנו על סובלנות, אז כבר היא נשכחה? לפחות חמישה תלמידים פרצו אל הדשא והפריעו לאימון הרציני של הקטלונים, למרות הפצרות הכרוז להפסיק ("זה פלילי!"), וזה עוד בלי להזכיר את סנוורי הלייזר המעיקים היישר אל פרצופי השחקנים. כמה מביך.
"שפת הכדורגל היא שפה אוניברסלית", הכריז בהתרגשות (ובעברית, כמובן) זוהיר בהלול כשירד אל כר הדשא בזמן אחד המשחקונים של מסי והילדים, אבל איש לא טרח לשמוע. כששפתו של השכן היא רק מטרד חולף בחטיבת הביניים, אין זה פלא שהמנחה הערבי והכל כך ישראלי מתנדב לאמץ בחום את הקלישאה הכי שחוקה. "שכנוע עצמי", זה נקרא, דו שיח של חירשים. העיקר שהדגלים והססמאות על דו קיום יהיו מוכנים לאירוע החלול הבא, לתפארת מדינת ישראל.