חמש שעות של תרפיה: על הקסם של הטור דה פראנס

חודש יולי הביא עבורי בשנים האחרונות בשורה: כך מרגישה אישה. בן הזוג, שכל שאר חודשי השנה נאלץ לצפות בכדורגל ישראלי תחת מחאה, לפתע משתלט על המסך, מתרווח על הכורסא, עוטה עיני עגל ומשחית את זמנו מול קונטאדור, קבנדיש, פרום ומיני ברנשים שבחיים לא תזהו ברחוב וממילא אתם לא מזהים מתחת לקסדות.

כאחת האדם, וכמו אחיותיי בפרסומות לבירה, אני מוצאת עצמי בוהה בדבוקת הרוכבים שלפניי ומנפקת משפטים כמו "איך זה שקונטאדור אף פעם לא מנצח קטע מירוץ, אבל הוא שני בדירוג הכללי (כבר לא)? מה זה הקטע הזה שבמקום מדליה הם מקבלים חולצה ודובי? ומי, למען השם, הגה את הרעיון של החולצה הלבנה עם העיגולים האדומים?"

טור דה פראנס מגיע לקטע הסיום: כריס פרום בדרך לניצחון

חייבים להודות, קשה להתחבר לענף רכיבת הכביש. ספורט מאופיין ברגעי קתרזיס מרגשים – גול בדקה ה-90', סל עם הבאזר, הומראן, טאצ'דאון או נגיעה בדופן הבריכה – ובטור דה פראנס הקטע הכי מרגש הוא כשמבינים מה השדר הסקוטי אומר. כדי לדעת מי המוביל האמיתי צריך לבדוק טבלאות, להשוות זמנים ולחשב חישובים; כשמנצח קטע מניף את ידיו בהתלהבות, די ברור שלא נשמע עליו יותר; ובכלל – איפה עוד תמצאו קבוצת ספורט יוקרתית שממומנת בידי ממשלת קזחסטן? כאילו, באמת, זו בדיחה?

בכל זאת, עם הזמן (וזמן ברוך השם יש לרוכבים ולבן הזוג היקר) למדתי לאהוב את המרוץ הזה - הארוך, המייגע, הכמעט לא אפשרי מבחינה אנושית. פתאום ברור למה הוא תופס כאן פחות ולמה, כתרפיה לאומית, אנחנו צריכים ללמוד ממנו משהו.

אולי עם ישראל - שזקוק לריגוש מיידי, להבקיע, לרוץ לספר ולהמשיך ליעד הבא – צריך לאמץ מעט מאורך הרוח וההתמדה של הספורטאים האלה. אולי עלינו ללמוד מההקרבה של חברי הקבוצה, "הפועלים השחורים", למען המוביל ומהסיפוק בביצוע מלאכתם גם כשאינם אלה שזוכים בתהילה.

ואולי כדאי שבחום הזה נשב במזגן לאיזה שעה, נו טוב – שעתיים, אוקיי – חמש שעות, נתבונן בנופים הקסומים של קורסיקה, נשתתף בשמחת הצרפתים שסוף-סוף מישהו מגיע לכפר שלהם, וכמיטב הקלישאה – נהנה מהדרך ולא רק מהתוצאה.