זה בדרך כלל נראה אותו הדבר. תמיד אותו מזג אוויר ואותו צבע בשמיים, ואותה הלחות ואותו הגעגוע. המשחק הרשמי הראשון. רק המינוח מעביר צמרמורת. במציאות תמיד הכול קצת פחות ורוד, אבל את האוהד במגרש המציאות לא מעניינת. הוא שם, והוא רועד. בדקה השנייה הוא כבר נרגע, אבל את השנייה שהם עולים לדשא אף אחד לא ייקח ממנו. הוא באמצע הצמרמורת.
מבחינת אווירה, זה אף פעם לא אותו דבר. יותר משהשחקנים חלודים והקהל חלוד, זה המחסור ביריבה אמיתית, מסורתית או שנואה. זה נורא מכך היא פשוט לא מוכרת. במיוחד בסיבוב הראשון של ההגרלות, הסיבוב שעושה אפילו את ישראל לאימפריה. אז, כשאנחנו רק קוראים ליריבה המסובכת בשם מכליל ומזלזל. "האזרים", "הבולגרים", "ההונגרים". אין סיבה ללמוד את שמן. 90 דקות והן שוב על המטוס.
ה-0:2 על חזאר לנקראן זה היה משחק פתיחת עונה טיפוסי, והדבר הכי אופייני למשחק פתיחת עונה טיפוסי, זה האוהדים הממוצעים. אלה שנותנים צ'אנס לקבוצה, מי יודע אחרי כמה זמן, ולא מקעקעים את הסמל על הגב. הם לא לוקחים את האינטרנט לווריד, והם לא רצים לחפש את הריבוע בעיתון. הם מכירים את יניב קטן ואריק בנאדו, ובכל פתיחת עונה, בערך בדקה התשיעית, תמיד תשמעו אותם שואלים בערך את אותה השאלה.
"אחי, מי זה מספר 10 הזה?".
זה רובן ראיוס. הספרדי לא בזבז זמן. זו היתה תצוגת תכלית של רושם ראשוני. בכל אספקט הוא בלט. השמאלית, התזזיתיות, הדיוק. וכשהוא איבד, הוא מיד חטף. אפילו את הטעויות הוא עשה בסטייל. והוא עשה הכול מהר. אי אפשר לקבוע כלום על פי משחק אחד, אבל רובן ראיוס הוא מהזרים האלה שאתה יודע שפגעת איתם ברגע שהעט פגשה את הנייר. כמו ווצ'יצ'ביץ'. כמו פריצה. באנקר. "האמת", אמר אריק בנאדו לאחר המשחק, "הוא הפתיע גם אותי". על פניו ראיוס נראה כמו מה שהיה חסר למכבי חיפה. 176 סנטימטרים של פרקטיקה.
וכדי שלרגע לא נוריד את מד ההתלהבות, במחצית השנייה הגיע הדובדבן הספרדי. באותה התקפה ראיוס הרגיש בזון, באותה התקפה הוא מכר עוד כמה מנויים. באותה התקפה ניער ישבן, הרים רגל ומסר בעין עקומה. את מה שקרה לאחר מכן אף אחד כבר לא זוכר. מספר אוהדים הזכירו את יז'י בז'צ'ק, הטאץ' הזכיר את אייל ברקוביץ', השם הפרטי מחייב. אבל העין, העין העקומה. שם הוא קנה אותי. מי זה השאראס-על-אנרג'ייזר הזה?
חזאר לנקראן זו קבוצה עם בחורים גדולים, הרבה כסף ועתיד מבטיח. אבל זו עדיין לא קבוצה שיכולה וצריכה לאיים על מכבי חיפה. חוץ מקואץ' ג'ון טושאק, אימפריה וולשית, לא היה לחבר'ה יותר מדי מה למכור. בגומלין, על גבול איראן, אולי הפחד יעשה את שלו ואולי מכבי חיפה עוד תצטער על ההחמצות לקראת הסיום, אבל הירוקים אמורים לסמן וי.
במבחן הסגל עדיין הם לא מקבלים ציון מירבי. אפשר לשפוט זאת לפי הקהל. בדקה ה-78 נשמע שירו של ויאם עמאשה, וכמה דקות לאחר מכן הקהל ביקש את יוסי בניון. הראשון לא בתוכניות, השני רק בחלומות, אבל הקהל מרגיש שיש חוסרים, חושש שלא בטוח שזה יספיק. בינתיים זה הספיק, עם בום של חן עזרא ובאנג של אלון תורג'מן. היו כמה דקות מתות, והיו כמה מבוכות הגנתיות כולל שאגות של שראנוב על הפקרות רגעית של טואטחה. יש עדיין אי ודאות גדולה בגזרת החלוץ, ויש לחשושים סביב אייל גולסה, שאתמול אולי צמצם את מספר הקבוצות שמעוניינות בו, עם הופעה בליגה האירופית. אבל יחסית לשלהי יולי, יש למה לצפות. ועכשיו, למסע אל הלא נודע, אל הגבול עם מעשירי האורניום.
הערב הזה סיכם יומיים מושלמים לפרובינציה. מכבי תל אביב הסתדרה בהונגריה, הפועל תל אביב פירקה בבולגריה. גם נאתכו נכנס לספרים עם גול, ואפילו "ישראל עודפים", או בשמה השני - אנורתוזיס פמגוסטה - נהנתה מהזרים שלה (כיבושים לקולאוטי וגרסיה; בישול לאוחיון).
סליחה על הניחוס, אבל כבר הבוקר ניתן להניח בעדינות שלא נחזה בפנצ'רים בגומלין, ושבשלב הבא במפעלי אירופה ישראל תיוצג על ידי ארבע קבוצות. לא שכחנו אותך, הפועל רמת גן.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il