אחד ההישגים הגדולים של הפסיכולוגיה במרחב הציבורי בעשורים האחרונים הוא השינוי בתפיסת גידול ילדים. הפסיכולוגיה ההתפתחותית הדגישה את הצורך של הילד להרגיש כל יכול בשלבים המוקדמים של חייו ולכן את חשיבות התמיכה ללא תנאים בו. הילד קיבל את הזכות להיות מרכז העולם, זה שכל המערכת המשפחתית נבנית סביבו, אם הוא רוצה משהו הוא צריך לקבל אותו מיד. הנפגע העיקרי מהשינוי הוא ההורה שלא חוסך שבטו, ההורה הסמכותני שמדגיש את חשיבות הכבוד והמשמעת, שם את המסגרת המשפחתית מעל לילד ומודאג מפינוק יתר שלו. בגישה העכשווית, העולם כל הזמן מספק לילד אכזבות, הוא כל הזמן רוצה וצריך יותר ממה שההורים מסוגלים לספק לו. תפקיד המשפחה הוא לתמוך בו, להיות הבסיס הבטוח שמטעין אותו בכוחות להתמודד עם האכזבות, ככל שהבסיס הזה יהיה יותר תומך הילד יתמודד טוב יותר עם האתגרים שבחוץ.
כאשר הילדים האלה גדלים להיות ספורטאים, הם מצפים למאמנים שימשיכו את הגישה מהבית. כך, המאמן הקשוח והסמכותי, זה שמתפקד כסוג של אלוהים גם מול הכוכבים הגדולים ביותר, זה שמאתגר את השחקנים שלו ואף פעם לא מרוצה, הפך לזן בסכנת הכחדה. הסגנון הזה נתפס כלא מתאים לדור הנוכחי של הספורטאים, ובמקרים קיצוניים יותר כלא ראוי, המאמן הקשוח מייצר ספורטאי ממושמע אך לא יצירתי, הוא לא מסוגל להוציא את המקסימום מכשרונות ייחודיים. כיום נדרש מהמאמן להיות רגיש, קשוב לצרכים של השחקנים שלו, ללטף להם קצת את האגו במידת הצורך, להיות הבסיס הבטוח שלהם.
בהקשר הזה, ההצלחה של אנדי מארי בשנה האחרונה מרתקת במיוחד. כי היא הגיעה מיד לאחר שחבר למאמן מהזן הישן. איוון לנדל נראה כמו קריקטורה של המאמן הקשוח מפעם, הגבר-גבר שלהוציא ממנו חיוך או מחמאה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. דווקא מארי, שתמיד נראה קצת רגיש מדי, אחד שמתקשה לקבל אכזבות גם במהלך משחקים וגם לאורך הקריירה, היה זקוק למאמן שנראה מאוכזב תמידית.
לפני שניכנס לעובי הדינמיקה הזאת, כדאי למקם את מארי בעולם שלטעמי הוא המאתגר ביותר בספורט העולמי ברמה המנטאלית והמעניין ביותר לבחינה פסיכולוגית - צמרת הטניס הגברי בעשור האחרון. אם נמקם את מארי כאחד מארבעת הגדולים, ובשנה האחרונה הוא בהחלט נראה כחלק אינטגרלי מהם, יש חשיבות רבה להיותו הרביעי מבחינת סדר הזמנים של העלייה לגדולה. גם אצל רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק דיוקוביץ' יש חשיבות רבה לתזמון הפריצה ולמערכת היחסים הייחודית שהתפתחה בינהם (אתייחס לכך במדורים עתידיים), אצל מארי החשיבות העיקרית היא בכך שהוא הגיע לעולם שכבר מכיל שלושה מהטניסאים הגדולים בהיסטוריה, ולאורך שנים ארוכות נדמה היה שאין בצמרת מקום לעוד אחד.
בין הרולאן גארוס של 2005 לווימבלדון של 2012, פדרר, נדאל ודיוקוביץ' זכו ב-29 מתוך 30 טורנירי הגרנד סלאם שנערכו. זו דומיננטיות שקשה למצוא לה הקבלה בענפי ספורט מובילים אחרים, דומיננטיות מייאשת עבור מי שבשלב מסוים השתלט על תואר השחקן הטוב ביותר פרט להם. טורניר אחרי טורניר מארי הגיע לשלבים הגבוהים ואז נתקל בחומה המשולשת, אם באופן נדיר הוא ניצח אחד מהם הבא בתור חיכה לו בשלב הבא.
בנוסף לשאר הצרות הוא גם בריטי, מה שאומר שלכל אורך התקופה הזאת הוא סחב על הגב את ציפיות הממלכה, ציפיות שידועות ביכולת שלהן לחסל ספורטאים גדולים ולשבור מנטאלית נבחרות לאומיות בכדורגל. קשה לדמיין את הלחץ על בריטי שמגיע לשלבים הגבוהים בווימבלדון לאחר שלושת רבעי מאה ללא זכייה מקומית בטורניר, מארי עבר את זה שנה אחרי שנה. מאז 2009 הוא הגיע כל פעם לפחות לחצי הגמר, בנה את הציפיות, הביא את ההיסטריה בממלכה למקסימום ואז הפסיד.
מאחורי המסיכות: ניתוחים פסיכולוגיים של אושיות ספורט
לכן, צריך לשים בפרופורציות את התלונות על החולשה המנטאלית שלו באותן שנים. הוא נקלע לסיטואציה שקל מאוד להתייאש בה, רבים אחרים במקומו היו מסתפקים בלהיות ראש לשועלים. אבל מארי לא ויתר, הוא המשיך לנסות והמשיך להאמין שיש לו מקום בליגה של הגדולים ביותר. ניתן לראות בקריירה שלו התפתחות הדרגתית, איטית מהרגיל בגלל הסיטואציה, ולוותר על סיפור הסוויץ' המנטאלי כי הוא מעולם לא באמת היה חלש. אך מי שעקב אחריו לאורך השנים יתקשה להתעלם מהתהליך שהוא עבר ומהשינוי בשנה האחרונה. לפני כן, הוא לא פספס אף סימפטום של חולשה מנטאלית- שפת גוף שלילית, סגנון פאסיבי שהוא היה חוזר אליו ברגעי משבר, היכולת של החטאה אחת להוציא אותו מריכוז, פער ביכולת שלו מול שלושת הגדולים בין טורנירים קטנים בהם הוא הרבה לנצח אותם לגרנד סלאמים בהם הוא כמעט רק הפסיד. הסיטואציה הקשה מאפשרת להתייחס לכל זה בהבנה ולהעריך את ההתמדה והאמונה העצמית שנשמרה, אבל היא לא מבטלת את השינוי המשמעותי שהתרחש מאז שהוא החל להתאמן עם לנדל.
לנדל, כאמור, הוא מייצג נאמן של דמות המאמן הקשוח, זה שאף פעם לא מרוצה ולא ניתן להלהיב אותו. הוא ידוע כמישהו שכמעט בלתי אפשרי לגרום לו לחייך. הדוגמא האהובה עליי לתופעת לנדל המאמן היא משפט של השדר ביורוספורט לאחר מהלך מוצלח של מארי באחד הטורנירים הגדולים: "כל האצטדיון על הרגליים עכשיו, חוץ מאיוון לנדל". למרות זאת, בינו לבין מארי היה קליק מיידי וההשפעה שלו על התפקוד המנטאלי של הבריטי ברורה מאוד. אגב- אין לי ספק שלנדל הוא גם מאמן נהדר ברמה המקצועית, אך לטעמי השינוי החשוב ביותר שמארי עבר בתקופתו הוא הסוויץ' המנטאלי (לעומת דיוקוביץ', למשל, שהסוויץ' שלו כלל גם שדרוג מקצועי שקשה להתעלם ממנו).
לפני לנדל, דמות דומיננטית במיוחד בתא של מארי במהלך משחקים הייתה אימו ג'ודי, בעצמה מאמנת טניס. היא האנטיתזה המוחלטת ללנדל - התגובות שלה מתאפיינות בהתלהבות מוגזמת מכל נקודה. התקשורת הבריטית, כהרגלה בקודש, סימנה את ג'ודי כמושא לביקורת וטענה שהיא רק מפריעה, בתגובה היא טענה שאין לה כוונה להפסיק לבוא ולתמוך בבנה ושהיא תמשיך להגיב רק באופן חיובי כך שכל פעם שאנדי יביט לתא שלו הוא יקבל חיזוק חיובי.
באופן סמלי במיוחד, לאחר הזכייה בווימבלדון, בטקס הלא רשמי של הטיפוס של המנצח לתא שלו, מארי ניגש קודם כל ללנדל ונתן לו חיבוק יחסית ממושך לפני שעבר על שאר האנשים, כולל חברתו ואביו. רק בדרך למטה, הוא נזכר שהוא שכח מישהי - את אמא. אמנם ג'ודי ישבה כמה שורות מעל לאחרים (בגלל שההורים גרושים), אבל קשה להתעלם מההצהרה האינסטינקטיבית של אנדי מארי המאושר - האהבה הקשוחה של לנדל מהשנה וחצי האחרונות היא זו שאפשרה לו לזכות בווימבלדון הרבה יותר מהתמיכה הלא מסויגת אותה קיבל כל חייו.
ניתן להציג כמה הסברים פסיכולוגיים לצורך של מארי בדמות כמו לנדל כדי לבצע את הסוויץ' המנטאלי. ההסברים האלה יתמקדו בשני הייצוגים - ההבדל בין ג'ודי מארי כמייצגת את התמיכה ללא תנאים ללנדל כמייצג של הקשיחות הסמכותית. המציאות כמובן מורכבת יותר (למשל, הגירושים והעובדה שאחריהם אנדי ואחיו נשארו אצל האב), אך במקרה הזה עושה רושם שיש ערך בחלוקה הגסה, שלפער בין הסגנונות יש חשיבות רבה בשינוי שהתרחש.
הסבר אחד הוא שתמיכה לא מסויגת מתעלמת מהאינדיבידואל. אדם שמקבל רק פידבק חיובי כל הזמן יתקשה להבחין במצבים בהם הוא מוצלח יותר ופחות, וכאשר המציאות תוביל לכשלונות הוא יחפש אחר מישהו שמוכן להגיד לו את האמת גם אם היא כואבת. לנדל הוא דמות דומיננטית מספיק ואמינה מספיק כדי שמארי יחשיב את הדעה שלו, מילה טובה שלו שווה יותר מכל התמיכה של כל השאר. בהסבר הזה, הנקודה החשובה לגבי לנדל היא שהוא קשוב לניואנסים של מארי, הוא זה שרואה אותו באמת. לאחר הזכייה בווימבלדון מארי התייחס לכך שהיה לו חשוב שלנדל החמיא לו לאחר ההפסד לפדרר בגמר הטורניר שנה לפני כן מאחר שהוא היה אגרסיבי יותר מאשר בגמרים קודמים, מעט לאחר מכן מארי הביס את פדרר באותו מקום בגמר האולימפי. זו דוגמא למילה טובה שיכולה להגיע רק ממי שמסוגל גם להעביר ביקורת.
אבל ההסבר הזה לא מספק. קשה להאמין שלאורך הקריירה מארי לא נתקל במאמן אחר שהוא מעריך את התובנות שלו, אי אפשר להתעלם מכך שלנדל מביא משהו קיצוני במיוחד בגישה שלו, במבט שנראה מאוכזב תמיד. כאן נכנס ההסבר הבא: הנוכחות של לנדל אפשרה למארי להעביר את המבט הביקורתי למישהו אחר. למארי יש נטייה, שכל אחד יכול למצוא בעצמו במידה מסוימת, לאזן את התגובות שהוא מזהה מבחוץ. כשכולם היו רק תומכים וחיוביים, מאמא שלו ועד כל המדינה, הוא לקח על עצמו את הביקורת, את חוסר שביעות הרצון התמידי שהוא הרבה לשדר גם במשחקים טובים שלו. ברגע שקיים ביציע המבט הביקורתי הקבוע של לנדל, מארי יכול לעשות לעצמו הנחות, לקחת פחות קשה אכזבות במהלך המשחק בידיעה שיש מישהו אחר שזוכר אותן. כך הרבה יותר קל לו להתגבר על נפילות מנטאליות במהלך משחקים ולחזור ליכולת הגבוהה במצבים שבעבר היו שוברים אותו.
ההסבר הנוסף לא מפריד בין הגישות אלא מחבר ביניהן. דווקא התמיכה הלא מסויגת שמייצגת אימו של מארי היא זו שאפשרה לו, בשלב הבא, להוציא את המקסימום ממפגש עם דמות נוקשה כמו לנדל. כאן חוזר הרעיון שהבסיס הבטוח החזק מאפשר התמודדות טובה יותר עם אתגרים. יכול להיות שמארי לא יכול היה להיעזר במבט הביקורתי של לנדל אלמלא הידיעה שבמידת הצורך הוא יוכל להביט הצידה ולמעלה ולקבל תמיכה ללא תנאים, אותה תמיכה שעזרה לו לחזור ולנסות ולהמשיך להאמין אחרי כל כך הרבה אכזבות, תמיכה שהפכה לכל כך מובנת מאליה עד שהוא שכח להודות לה.
שלושת ההסברים אינם מתנגשים, ניתן לראות בכולם חלק מתהליך התפתחות של טניסאי גדול במפגש עם המאמן הנכון עבורו. במבט רחב יותר, ניתן לתהות האם עוד ספורטאים מהדור החדש, הדור שמקבל תמיכה לא מסויגת ונחשב למפונק בשל כך, יוכלו להרוויח ממאמנים מהדור הישן. אם הנחת הבסיס הבטוח נכונה, הדור שזוכה לבסיס הזה אמור להתמודד טוב יותר עם אתגרים מאשר קודמיו. אך לשם כך הוא צריך להרגיש מאותגר, לרצות באמת למתוח את קצה גבול היכולת שלו. אולי כאן נמצאת חולשתה של הגישה הזו- הבסיס הבטוח יכול להיות כל כך נוח שלפעמים קשה לגייס מוטיבציה לבנות עליו מגדל. למארי לא הייתה בעיה כזאת- קשה לחשוב על אתגרים גדולים יותר מכניסה לרשימה הכוללת את פדרר, נדאל ודג'וקוביץ' ומזכייה ביתית ראשונה בווימבלדון לאחר 77 שנים.
הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית