ביום חמישי תפתח המכביה ה-19, בהשתתפות נציגים מ-72 קהילות יהודיות שונות. שרת הקליטה סופה לנדבר הזדרזה וקראה לספורטאים היהודים לנצל את ההזדמנות ולעלות לישראל. "היום הם מייצגים איש-איש את מדינתו, אך אני תקווה כי כבר בתחרויות הבאות רבים מהם יצעדו תחת דגל אחד, דגל מדינת ישראל, ויהיו חלק בלתי נפרד גם מהנבחרת האולימפית של ישראל", הצהירה, "ולספורטאים עצמם אני קוראת - אל תסתפקו באמירה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', בואו כבר עכשיו והגשימו את החזון". לשם כך אף החליט המשרד להציע תכנית סיוע כספי ייחודית שתינתן בנוסף לסיוע הרגיל שניתן לעולים ולעולים ספורטאים.
ואכן, המכביה הראשונה, שהתקיימה בשנת 1932 (כשבתחומי ארץ-ישראל התגורר מיעוט שבמיעוט מקרב יהודי העולם), נועדה בעיקר לחזק את הקשר שבין התפוצות לארץ ישראל ברוח הציונות, ולהוות מכשיר מעצב ליצירת יהדות השרירים בנוסח מקס נורדאו. רעיונות אלה התאימו לראשי הקהילה הציונית, ובראשם בן?גוריון, שפיתח שיח השולל את הגלות. שלילת הגלות הייתה הלכה למעשה הצד השני של מיתוס היהודי החדש, אותו יהודי, חזק ושרירי, שאמור היה להיות היפוכו של היהודי הגלותי החלש וחסר האונים. גישה זו, בשילוב המציאות הפוליטית, המדינית והכלכלית הסבוכה שהייתה נחלתה של היישוב ומאוחר יותר מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, יצרו מערכת יחסים לא שוויונית בין ישראל ליהדות התפוצה, שנדבך מרכזי בה הוא גיוס תרומות מיהדות התפוצה ודרישה לעלייה לארץ ישראל.
כיום, 81 שנה מאוחר יותר, כאשר כמות היהודים המצויים בישראל שווה לאלה הנמצאים בתפוצה, נאלצים הגופים המטפלים בקשר בין ישראל לתפוצה, ובעיקר הסוכנות, להתמודד עם משבר זהות בקרב יהודי התפוצה המתבטא גם במאבק על מיקומה של מדינת ישראל בזהותם. משבר זה נובע מתמורות גלובליות, תמורות בקהילות היהודיות, תמורות במדינת ישראל ואכזבה מסוימת של הקהילות ממדינת ישראל. האינתיפאדה הראשונה, התעוררותה מחדש של שאלת "מיהו יהודי?", המאבק על עתיד השטחים והיחס ל"נשות הכותל" ונשים בכלל בישראל, העמיקו את האכזבה ממדינת ישראל בחלקים גדולים אצל היהודים. אחת התמורות החשובות המשפיעות על יחסיה של ישראל עם קהילות התפוצה היא היווצרות פער בין הביקוש הדל לעלייה בקרב יהודי התפוצות (המערביות) מול דרישות והצהרות הפוליטיקאים הישראלים המעודדים עלייה, כאשר בשנים האחרונות עלו לישראל רק שברירי אחוז מכלל התפוצה היהודית בארה"ב. כיום, יותר מתמיד, העלייה איננה מדברת אל מרביתם של חברי התפוצה היהודית, העסוקים יותר בשאלות של זהות מורכבת.
נתוני העלייה והמציאות הגלובלית, המאפשרת פתרונות שונים למגורים וקשר עם מדינת-האם, גם הם מעמידים את הדרישה ל"עלייה" כלא רלוונטית. אם מדובר רק בדרישה סמלית, הרי שבמסגרת הזהות המורכבת שרוב יהודי התפוצה אימצו לעצמם אין מקום גם לדרישה סמלית כזאת, אלא להכרה כי קיום יהדות התפוצה, לצד מדינת ישראל, הוא דבר לגיטימי.
זאת בדיוק הנקודה בה המכביה יכולה להביא את התועלת הרבה ביותר. כינוסם של יהודים מתפוצות שונות בישראל לצורך קיום תחרויות ספורט ומפגשים בינם ובין עצמם ובינם ובין ישראלים, תוך שוויון מוסרי מוחלט וחוסר שיפוטיות, היא בדיוק הדרך הנכונה לייצר מערכת יחסים בריאה בין המדינה ותפוצותיה. זאת גם הדרך הנכונה להציג את התפוצה לקהל הישראלי - מתוך כבוד והבנה.
פנייתה של השרה לספורטאים היהודים, מציגה אותם כלא שווים ומחזירה אותנו לימי "שלילת הגלות". לטובת הספורט ולטובת מערכת היחסים בין ישראל לתפוצותיה יש לנתק את הפוליטיקה והדרישות לעלייה, ולהשאיר את המכבייה כאירוע ספורטיבי ותרבותי שמקשר בין יהודים ממקומות שונים במדינת ישראל.
ד"ר שחר בורלא הוא מומחה למדע המדינה ולימודי תפוצה. ספרו, דמיון פוליטי בתפוצה: הבנייתו של נרטיב פרו-ישראלי יצא לאחרונה בהוצאת רסלינג