ב-18 לפברואר 2013 פורסמו מסקנות ועדת לובצקי אשר נועדה לבחון אמות מידה חדשות לחלוקת כספי הטוטו לגופי הספורט בישראל. חלוקת כספים ישנה ובעייתית אשר השאירה את מלכת הספורט, האתלטיקה, במצב מוזנח לגמרי מבחינת תקציבים. "הבנו שאמות המידה הקודמות עלולות לגרום הזנחה של ענפים שיכולים להביא הישגים, לעומת ענפים שמקבלים סכומים גבוהים מדי, ללא הישגים", הסבירה אז השרה לימור לבנת. "הוועדה ביצעה עבודה יסודית ומקצועית, על מנת לחלק את המשאבים בצורה נכונה. זו לא רק חשיבה נכונה, אלא גם חדשנית ומקורית. אפשר יהיה גם להגדיל את מספר הספורטאים, גם לשפר את האלמנט המקצועי, וגם ליצור מסורת של הישגים".
עם פרסום המסקנות, נאמר שייקח זמן ליישם אותן. אלא שנכון לעכשיו, חובה לציין, יותר מדי מאותן סיסמאות לא הגיעו לכדי מהפכה של ממש ואפילו לא לניצניה של אחת כזו. אם הכותרת של ועדת לובצקי הייתה שהאתלטיקה תקבל יחס מועדף, אז נכון לאליפות ישראל האחרונה העוני נשאר אותו עוני. למעט הסיפור היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל של אנה קנייזבה שהגיעה לכאן במקרה, שמץ מאותה בשורה עוד לא ניכר בשטח. לכך אפשר להוסיף את האיומים הקבועים של השרה לבנת לעבר הוועד האולימפי, איומים שמסתיימים בדרך כלל באזהרה של אלכס גלעדי, לבל תתערב ממשלת ישראל באיגוד ספורט אוטונומי, מה שיוביל להשעיה מיידית של ישראל. כולנו, אגב, גם זוכרים איזו בשורה יצאה מהבחירות האחרונות לראשות הוועד האולימפי.
את הנתונים האלה חשוב לזכור כאשר באים לדון במסקנות ועדת זליכה בנוגע לבעיות הכדורגל הישראלי. נכון, לבנת הבטיחה ועדת יישום, אבל כולנו גם זוכרים שזו אותה לבנת שממהרת להגיב לכל פרשה שצצה ולא עושה מעבר לכך יותר מדי. מדובר בשרת הספורט שהביאה הכי הרבה כסף לספורט הישראלי, אבל תרבות ארגונית חדשה טרם יצרה כאן. הרבה מילים שכולם אוהבים לשמוע, הרבה דעות פופולאריות ונעימות לאוזן הספורטיבית המודאגת, גם הרבה כסף והרבה כוונות טובות, אבל מעט מאוד תוצאות בשטח ויותר מדי שרירים. הספורט הישראלי נמצא, פחות או יותר, באותה נקודה ועם אותן בעיות שכל ילד מדקלם בעל פה כבר עשרות שנים: מרכזים, מאמנים, עסקנים. תמשיכו לבד.
עכשיו לבנת מכריזה מלחמה על התרבות הארגונית של הכדורגל הישראלי. זהו המבחן הגדול שלה. המבחן שיקבע האם היא שרת ספורט של מעשים או מילים. הרבה בעיות יש בדו"ח זליכה, אבל גם לא מעט בשורות חשובות והבנה עמוקה של הבעיות. לא מדובר כאן בענף לא מסוקר שבו לבנת יכולה לזרוק משהו לחלל האוויר ולא ליישם. מדובר כאן בצומת. אם תתקפל, אם תתפשר, אם תיכנע ללחצים, היא תיזכר כמו עוד אחת שניסתה ולא יכלה. אבל אם תלך עד הסוף עם המסקנות האמיצות של הועדה שיזמה, היא לא רק תשנה את הכדורגל הישראלי. היא תגדיר מחדש את הקשר בין מדינת ישראל לספורט הישראלי ותציב כאן יסודות חשובים למען העתיד של כולנו. רק בואו נזכור שבכל זאת מדובר עדיין בלימור לבנת.
***
נתחיל עם הבעיות. הכי קל לחפש בעיות ובדו"ח ועדת זליכה יש כמה בעיות שאסור להתעלם מהן. הראשונה, והחמורה שבהן, היא ההתנגחות האישית ביו"ר ההתאחדות אבי לוזון. ככל שהועדה אמרה שהדו"ח לא פרסונאלי, זה רק חיזק את התחושה שקודם כל יש כאן עניין אישי. כאילו הכול נאמר כדי שלוזון לא יהיה כאן יותר. לוזון, אכן, הוא יו"ר נוראי ואדם שדרדר את הכדורגל הישראלי לתהומות של גל יוסף ופרוספר אזגי, אבל הוא לחלוטין לא הבעיה של הענף.
הקביעה לפיה יו"ר התאחדות לא יוכל להיות אדם בעל זיקה היא מאוד בעייתית וכמעט בלתי ישימה. מי אינו בעל זיקה כאן? מעיתונאים שהם אוהדי בית"ר ירושלים מילדות ועד חברים בוועדת זליכה שפוטרו על ידי אותו לוזון וכעת יכולים להתנגח בו בחזרה. המילה זיקה היא בעייתית ונדמה כי כל מטרתה הוא למצוא ניסוח אשר לא יפספס את הפגיעה בלוזון. נכון, כולנו זוכרים את מופעי האימה של אותו לוזון במשחקי מכבי פתח תקוה וניזונים מסיפורים ושמועות בנוגע לפעילותו במועדון גם אחרי "עזיבתו". אבל מי שרוצה לטהר את השטח חייב לבוא עם כוונות טהורות. ובמקרה של הדו"ח הזה, נדמה כי יש מטרה טהורה אחת לפגוע אישית בלוזון.
חשוב לציין, בדו"ח יש הרבה מאוד רעיונות מעניינים. שיטת בחירות חדשה להתאחדות ולמזכירות, שני מבנים לבעלות על קבוצה, אשר נותנים מענה לקבוצות מהסוג של מכבי נתניה, תגובה חכמה לבעיות מחלקות הנוער והתערבות ההורים ואפילו הקדשת מחשבה לנושא הקשר עם האוהדים. לצד אלו, ישנן גם מסקנות שנוטות לכלליות מוגזמת, נטייה לבריחה מדוגמאות ספציפיות ויותר מדי התערבות ממשלתית, הגם שמדובר בהתאחדות לכדורגל הידועה לשמצה.
אין טעם לדון במסקנות הללו. כל אחד יכול להחזיק בדעה אחרת בנוגע אליהן, אבל בסופו של דבר כל אדם שיקרא את הדו"ח ימצא בו ניצנים של חשיבה מתקדמת ותרבות ארגונית מרעננת. הבעיה המרכזית של לבנת תמשיך להיות לוזון והרצון שלה להתנגח בו. במקום ליצור הידברות עם ההתאחדות וניסיון לשנות תוך שיתוף פעולה, לבנת הלכה כאן למהלך כוחני ומאיים שיצריך ממנה הרבה מאוד כוחות כדי לנצח בו. בדומה לאבי לוזון, שמנסה להקים מנהלת ליגת פיקטיבית וסולל כל מיני כבישים עוקפים שיצילו אותו מהמצוקה הזו, גם לבנת פועלת בדיוק באותה צורה חד צדדית שתוביל לדרך ללא מוצא בקרוב מאוד.
***
את ההצגה של מסיבת העיתונאים של ועדת זליכה גנב העימות בין משה בוקר מעיתון "הארץ" לשרה לבנת. בוקר אמר הרבה דברי טעם והעלה שאלות חשובות ומהיכרות מדובר בעיתונאי מצוין ואמין, שמותר לו להחזיק בדעות לא פופולאריות שתומכות באבי לוזון. בוקר טעה, טעה מאוד, בדרך שבה הציג את הדברים וחצה לא מעט גבולות שאסור לו היה לחצות. אין כמעט עיתונאי בישראל שלא מגן על מקור בספורט הישראלי, ועיתונאי כמו בוקר עושה זאת גם מתוך יושר אישי, אבל הוא זרק את כל זה לים ברגע שהחל להרצות ולהתפרץ ופחות לשאול.
רק שכמו בעימות לבנת-לוזון, חשוב היה לראות גם מי עומד מהצד השני. ושם היתה שרה שמתעסקת בשטויות, מצטטת כתבות ברשת, מזכירה דברים ששרה ממלכתית לא צריכה להזכיר וצועקת משפטים כמו "אתה לא תפריע לי" בצורה הזויה ומביכה. גם במקרה הזה, כמו במקרה של לוזון, לבנת צדקה, אבל איבדה לגיטימציה בצורה הבריונית שבה נהגה ובשטויות שבהן התעסקה. זו לא האישה שתחולל כאן מהפכה אמיתית. זה לוזון 2, האיש, כך נראה, שבקרוב מאוד היא תצטרך להתדיין איתו כדי לרדת מהעץ הזה. אלא אם כן הפעם נגלה לבנת אחרת. לבנת שלא רק מדברת. אלא גם משנה.