אמר ריוקאן לגנב
?אולי עשית דרך ארוכה
והנה אין כאן מה לגנוב.
אך אל נא תחזור ריקם -
קח נא במתנה את בגדיי?.
ישב ריוקאן עירום ועריה
הסתכל בירח והרהר -
?הלוואי שיכולתי לתת לו את הירח היפה הזה?
עכשיו, שבוע אחרי שמכבי תל אביב איבדה את האליפות בכדורסל, ועם ישראל רקד הורה ברחובות וחגג את ניצחון הספורטיביות והחוזים הכפולים, זה זמן טוב לשמוע קצת על החוויה מהעיניים שלנו. באופן אישי, מאז ומתמיד הייתי ?מכביסט מניאק?, כינוי שאני חי עמו בשלום ובהבנה, וכמובן שגם בגאווה, שלאחרונה רק גוברת. מעודד לראות איך הזעם והטינה סביבנו רק ממלאים את לבנו באהבה, לקבוצה שלא תמיד קל לאהוב אותה. מתברר שככל שהעוינות סביבנו גוברת, ככל שמקיפים אותנו בהתלהמות ואלימות, אנחנו רק מתחזקים רוחנית.
התחושה היא שיש נגדנו קונצנזוס, ושכולם שמחים על המפלה של מכבי, ושכל אוהדי הספורט מאוחדים נגדנו, והתקשורת כמובן חוגגת, אבל זה רק מעניק לנו תעצומות נפש. מצטערים, אין בנו שליליות. אין בנו עוינות או איבה. להפך, קחו גם את הירח היפה הזה. ככל שהתקשורת חוגגת את המפלה של מכבי, וככל שהיא מתמוגגת ומשתלהבת מההפסד, כך החיבור שלנו למועדון מתחזק וההזדהות גוברת. מישהו הרי חייב להיות היאנג מול הין. מישהו חייב לאזן את השנאה.
לאורך שנים טענו שאנחנו הרוב השולט, ושמכבי זו הנורמה, או ברירת המחדל, ואילו עתה המציאות מראה אחרת. המנהלת, ארגון השחקנים, הקהל הרחב, השופטים, הפרשנים, העיתונאים כולם נגד מכבי. אפילו השדרים במיוחד אלה שדמם צהוב! יוצאים נגד שורשיהם בהתלהמות קיצונית, מחשש שיוקצו וייסקלו בכיכר על ידי הרוב הזועם. למעשה, כל כך בנאלי להיות נגד מכבי, זה כל כך טבעי ומובן מאליו, שפתאום אנחנו מרגישים מיוחדים. מרגישים אלטרנטיבה מרעננת. להיות מכביסט זה ללכת נגד הזרם, זו כבר חתרנות שדורשת תעוזה.
אנו מביטים מהצד בחגיגות המפלה, ומשתוממים. השבוע, למשל, לשם המחשה, שוחח עמי מישהו אחרי הראיון של גור שלף כאן, וסיכם בפשטות: ?תשמע, הקבוצה שלכם רקובה?. אותו אדם, חשוב לציין, הוא אוהד בית?ר ירושלים, קבוצה ששם התואר ?ריקבון? מחמיא לה. ובכל זאת, הוא לא היסס להתמוגג על הלכלוך (המינורי לטעמי) שיצא באותו ראיון, כי זה הבון-טון בימים אלה. כך גם נטען שהפיטורים של גור שלף הם "ספין". כלומר, לא ייתכן שהוא עשה עבודה לא טובה, או לא הסתדר עם הממונים עליו, או הסתכסך עם שחקנים. לא. כשבמכבי תל אביב עסקינן, פיטורים הם "ספין", המניעים הם מרושעים, זה כנראה מהלך איום שנרקם במשרדים אפלוליים וחשוכים על מנת להסיט את דעת הקהל. חס וחלילה לא כדי לשפר את המצב.
אנחנו קוראים את הביקורת על דייויד בלאט, ונדהמים. רבים מהפרשנים שקוטלים את אחד המאמנים הטובים והמוערכים באירופה, הם בסך הכל המשה פרימו של הכדורסל, עם אותה עזות מצח ונחרצות תמוהה. אז אולי אצלכם לגיטימי שגורל עונה נחרץ במשחק אחד, אבל לנו יש זיכרון ארוך יותר, ופרספקטיבה עמוקה יותר, ורובנו מביטים בבלאט בהערכה גדולה, וזוכרים שגם בעונה קשה כמו זו - מכבי רשמה כמה ניצחונות גדולים, כנגד כל הסיכויים וההערכות, והדהימה במסע מרשים ששלח אותה לטופ-8, כש"רוח המועדון" עולה ומתעלה. שוב, מצטערים שאנחנו בוחרים לזכור גם את הדברים הטובים.
כמובן שאיננו עיוורים למצב, כי כפי שטענו שוב ושוב, הרבה לפני שאנו אוהדי מכבי, אנחנו חובבי ספורט, ומזהים את המצב הקשה בליגה החולה, וכמה מעוות זה שקבוצה לוקחת אליפות 50 שנה ברציפות. ברור שהאיבה למכבי תל אביב היא טבעית ובלתי נמנעת, אבל היא הפכה לכה קיצונית, עד שהיא מסמאת את עיני יריביה.
וכך כל אוהד צהוב הוא "לובש רולקסים מושחת". וכך בכל פעם שנציג הקבוצה רק מתקרב לעבר המזכירות, הוא רוקח מזימה. וכך כינויים קיצוניים כמו "ממלכת הרשע" ו"דון שימון" שגורים בפי כל ילד. וכשלעתים מקשיבים לטון הדיבור הנזעם של השדר, אפשר להניח שאין "תופעה מכוערת" יותר בישראל מאשר אוהדים שיוצאים עשר דקות לפני הסיום (כי הם לא רוצים לעמוד שעה בפקקים, בלי הגזמה). וכך יש קבוצת אוהדים שזוכה לאהבה ופרגון, על אף שכל הודעה שלה לעיתונות נראית כמו סטטוס בפייסבוק של אוהד פנאט. וכך כל אלה שדורשים ספורטיביות, מוכנים לעוות אותה ללא מצפון, להכריע עונה במשחק אחד, ולהניף על הכתפיים אלופה עם חוזים כפולים ובעלים שחושש להגיע לישראל.
לפעמים התגובות למכבי כל כך צפויות, שזה כבר משעשע. "זה בסדר", אנחנו אומרים זה לזה, "תנו להם לצעוק". אנחנו כבר לא כועסים, רק מביטים מהצד בהפתעה, נסוגים לאחור מהאגרסיביות. האמת, כבר התרגלנו, ופחות מתרגשים. להפך, ככל שתתלהמו יותר, רק נהיה שקטים ושלווים יותר. נמשיך לשבת על הנהר, נביט על הירח, ניתן למים לזרום, נחכה לשנה הבאה.