שליחות קטלנית: סיפורו של הבריון האמריקאי ג'ון בריסקר

בתחילת שנות ה-70 היה ג'ון בריסקר אחד מכוכבי העתיד של הכדורסל האמריקאי, אלא שבשלב מסוים, לארצות הברית נמאס מהשחקן המשוגע שהיה הולך מכות בכל הזדמנות והטיל פחד אפילו על חבריו לקבוצה.

עד ה-13 באוקטובר, 1971, ג'ון בריסקר היה רגיל ללכת מכות על הפרקט. אלא שבאותו ערב, אחד מכוכבי הכדורסל העולים בארצות הברית החל בקטטה טיפוסית דווקא בסיום המשחק השלישי של גמר הבייסבול של אותה עונה. בריסקר התגרה בכוחות המשטרה באצטדיון ת'רי ריברס בפנסילבניה וסירב למעצר. הנזק של כוכב הכדורסל: פציעה קלה בקרסול ומספר חתכים על פניו. חמישה שוטרים לבסוף הצליחו לעצור אותו, לשלוח אותו לתחנת המשטרה ולהעלות שניים מתוכם על אמבולנס לטיפול נמרץ בבית החולים. "כבר הרבה זמן לא ראיתי קרב כל כך גדול", אמר אחד ממאבטחי האצטדיון לעיתון המקומי. מספר ימים חלפו, הפרשה התנדפה, וג'ון בריסקר המשיך לעשות את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב: ללכת מכות ולהיות אחד הסקוררים הגדולים ביותר בארצות הברית, בדרך לעונה פשוט יוצאת דופן.

אם היה בחיים, היה בריסקר חוגג ביום שבת האחרון את יום הולדתו ה-66. ובעצם, יכול להיות שהוא באמת בחיים, ובאמת נשף על כמה נרות בסוף השבוע החולף לפני שאכל חתיכת עוגה. אי אפשר לדעת.

ככה זה כשהקשר האחרון שלך עם העולם היה באפריל, 1978, ומאז אף אחד לא יודע לאן נעלמת.

בריסקר פרץ לבמת הכדורסל האמריקאי דרך ליגת ה-ABA. סגנון המשחק החופשי, המהיר וההתקפי אפשר לשחקנים מוכשרים ואתלטים לרשום ממוצעים יוצאי דופן, בדרך כלל בדרכם ל-NBA. בין סוף שנות השישים ועד המיזוג עם ה-NBA ב-1976, עברו ב-ABA כוכבי-על כגון ריק בארי, דוקטור ג'יי, ג'ורג' גרווין, דייויד תומפסון, מוזס מאלון ורבים אחרים. אופיו של בריסקר – טיפוס חם מזג במיוחד – התאים במובן הזה לליגה האלטרנטיבית, שבעונת הרוקי שלו, 1969/70, עדיין ניסתה לשייף את התדמית שלה, ולא נהגה ביד קשה כלפי שלל המעופפים שניסו למשוך את הצופים.

עונת הבכורה של מי שנזרק ממכללת טולדו אחרי פחות משנה משום שהיכה את עוזר המאמן היתה מצוינת. ערב אחד החליף את טום וושינגטון הוותיק בחמישייה של פיטסבורג, וסיים משחק מדהים של 42 נקודות ו-12 ריבאונדים. ממוצעים כוללים של 21 נקודות ו-5 ריבאונדים למשחק הביאו אותו עד המקום השני במירוץ לתואר רוקי העונה, ומשם בריסקר רק הלך והשתפר. 196 סנטימטריו התחלקו על פני 95 קילוגרמים, והוא שילב פיזיות עילאית עם יד רכה מחוץ לקשת. בספר "המדריך המלא של הכדורסל המקצועי" שכתב ג'ים אובריאן, העיתונאי שזוהה ביותר עם ליגת ה-ABA, נכתב על בריסקר בתחילת שנות השבעים: "אחד הטיפוסים הכי "רעים" במשחק... יש לו איכויות של כוכב... תמיד מתחרה, תמיד מאיים... הכישרון הכי אלמוני שהתגלה ב-ABA עד עכשיו חוץ מווילי ווייז".

עונתו הבאה היתה הטובה בקריירה. רק לדן אייסל (29.9) וריק בארי (29.4) היה ממוצע נקודות גבוה יותר ב-1970/71, כשבריסקר צירף ל-29.3 הנקודות שלו גם 9.7 ריבאונדים לערב. יכולות הריבאונד הגבוהות שלו מעמדת השוטינג גארד באו לידי ביטוי גם במשחק האולסטאר של אותה עונה, אותו סיים עם 15 נקודות ו-17 ריבאונדים ב-27 דקות, ובמשחק עונה רגילה מול קרוליינה, אז קטף 24 כדורים חוזרים. ככוכב הבלתי מעורער של פיטסבורג, הרשה לעצמו לזרוק באותה עונה 25 פעמים בממוצע למשחק - גבוה יותר מכל שחקן אחר בליגה – ונדמה היה שבגיל 23, בריסקר מוכן לקפיצה לליגה של הגדולים. אלא שאותו זוג ידיים שנתן חיים לפוטנציאל גדול, הציג לראווה גם זוג אגרופים שלופים שתמיד, אבל תמיד, איימו גם להרוג.

אז כמה משוגע היה ג'ון בריסקר? מאק קלבין, אחד מכוכבי ה-ABA הגדולים בשנות השבעים, אמר פעם: “ג'ון הפחיד את כולם. אפילו החברים שלו לקבוצה פחדו ממנו פחד מוות". ואכן, אולי הסיפור הבא, שנכתב בספר Loose Balls, העוסק בהיסטוריית הליגה, יבטא זאת בצורה הטובה ביותר: מאמן פיטסבורג, דים טינקהאם, החליט שהדרך היחידה להתמודד עם בריסקר היא לצרף לסגל שחקן גדול וחזק ממנו. מכיוון שלא הצליח למצוא כזה, פנה טינקהאם לשחקן פוטבול לשעבר, ונתן לו הוראה פשוטה: בכל פעם שבריסקר עובר את הגבול, תפרק אותו. “יום אחד שניהם התחילו לריב", סיפר טינקהאם. “שחקן הפוטבול אמר – נמאס לי ממך, אני מביא את האקדח שלי. ג'ון אמר – אם אתה מביא את האקדח שלך, אני מביא את האקדח שלי. ואז שניהם התחילו לרוץ מחוץ למגרש בשני כיוונים שונים כדי להביא את האקדחים שלהם". האימון, מיותר לציין, הופסק, אך זו לא היתה הפעם הראשונה או האחרונה שג'ון בריסקר נתן לאקדח שלו לעשות את הדיבורים. בדרך כלל, עצם הידיעה שהוא מסתובב עם אקדח הספיקה.

מיד אחרי משחק האולסטאר של 1971, בריסקר צעד בביטחון מלא אל הקומישנר של ה-ABA דאז, ג'ק דולף, ודרש את הבונוס שהגיע לו – 300 דולר על השתתפותו במשחק הראווה. נסו לדמיין את לברון ג'יימס, למשל, ניגש היום אל דייויד סטרן ועושה דבר שכזה. נסו לדמיין את סטרן המפוחד מוציא מהארנק 300 דולר במזומן, ומגיש בכניעה. אבל כך נראו חייו של ג'ון בריסקר באותן שנים. בתחילת עונת 1971/72, כשפיטסבורג נסעה למשחק חוץ בסולק לייק סיטי, החליטו ראשי יוטה סטארז על "ערב הפחדת ג'ון בריסקר". 13 אלף איש הופיעו להתמודדות, ובחוברת הרשמית הופיע הקטע הבא: “לא כולם כאן מפחדים מג'ון בריסקר. אבל במקרה ששחקן פיטסבורג יעבור את הגבול, החלטנו לנקוט בכמה צעדים מונעים. מסביב לפרקט הצבנו חמישה מהמתאגרפים הגדולים ביותר שיש לאיזור שלנו להציע, כדאי לו מאוד לא לעשות שום דבר שטותי".

בהמשך אותה עונה, מאמן דאלאס צ'פארלס טום ניסקי ניסה להחדיר בשחקניו המאכזבים – אז בעיצומו של רצף בן תשעה הפסדים – קצת מוטיבציה לקראת המשחק מול פיטסבורג. הראשון שמרביץ לג'ון בריסקר, שבעונה שלפני כן העמיד ממוצע של למעלה מ-35 נקודות מול הצפ'ארלס, יקבל 500 דולר במזומן. לן קמפבל, השחקן המחליף של דאלאס, ביקש לעלות בחמישייה. כבר בכדור הביניים, הוא פירק את בריסקר עם אגרוף אימתני שנעלם מעיני השופטים. בריסקר נפל לפרקט ולא זכה לשחק כלל באותו ערב. הטקסנים, אנרגטיים מתמיד, ניצחו וקטעו את רצף ההפסדים. ניסקי, שאימן את בריסקר בסיאטל באמצע שנות השבעים, סיפר על כך בדיעבד: “ג'ון שאל אותי אם באמת שמתי 'פרס' על הראש שלו, וצחק. נדמה לי שהוא ראה בכך אקט של כבוד".

בילי נייט, עד לא מזמן הג'נרל מנג'ר של אטלנטה הוקס ובעברו שחקן ב-ABA וב-NBA, סיפר על המפגש הראשון שלו עם בריסקר: "בפעם הראשונה ששיחקתי מולו, הוא הסתכל עלי ודפק לי אגרוף בפה. בלי סיבה. הוא פשוט חבט לי בפה ועמד שם, הסתכל וחיכה שאני אעשה משהו. לא עשיתי כלום. הוא פשוט הפחיד אותי". סקיטר סוויפט, ששיחק עם בריסקר בפיטסבורג, סיפק את הסיפור הבא: "פעם, באחד ממחנות האימונים, ג'ון התעצבן על שחקן צעיר שהיה טוב וניצח את הקבוצה שלו. באחת ההפסקות, הוא הלך אל הילד והגיש לו יד, כאילו כדי לברך אותו. ואז, ג'ון תפס לו את היד, דחף אותו אליו והנחית עליו אגרוף שמאלי. הילד לא חזר למחנה". ונסכם את הפרק הזה במילותיו של חבר נוסף לקבוצה, צ'רלי וויליאמס: “ג'ון היה שחקן מצוין, אבל אם היית אומר לו משהו שלא במקום, היית מרגיש כאילו הוא הולך לשלוף מהתיק שלו את האקדח ולירות בך".

"האם ג'ון בריסקר לחם את דרכו החוצה מה-ABA?" נכתב בכותרת כתבה ב"פיטסבורג פרס" מאוגוסט, 1972, ובה צוין כי אף קבוצה כבר לא מוכנה להמר על אופיו הבעייתי של הבריון המאיים. ואכן, למרות עונה של 28.9 נקודות ו-9 ריבאונדים למשחק, לבריסקר נמאס מה-ABA ול-ABA נמאס מבריסקר. בסך הכל, בשלוש עונותיו בליגה השאפתנית, רשם שלושה משחקים של חמישים נקודות או יותר – וכאן נציין שרק ריב בארי (שבע פעמים) וג'וליוס אירווינג (חמש פעמים) יכולים להתגאות בהישג טוב יותר. הרזומה המרשים בצוותא עם הגשרים השרופים הובילו בקיץ 1972 למעבר המתבקש של בריסקר ל-NBA, כשהצטרף לסיאטל של טום ניסקי, יריבו משכבר. הפתיחה היתה מצוינת: בשבעה מתוך 13 המשחקים הראשונים בליגת הכדורסל הגדולה בתבל קלע 20 נקודות או יותר. היו לו איכויות של כוכב, ולא רק על הפרקט. "ג'ון בחור נאה, בכל פעם שהוא נכנס לחדר, כל הנשים הסתכלו", אמר הג'נרל מנג'ר של הסוניקס דאז, זולי ולצ'וק.

אולם ההמשך היה פחות מלבב. הסופרסוניקס נפרדו בתחילת העונה מלני ווילקינס, ואחת הקבוצות הטובות במערב החלה להתפרק מנכסיה. בריסקר, מצידו, ניצל את החשיפה, הכסף והפרסום כדי לטפח את תחביבו החדש - סמים. "ג'ון היה אחד השחקנים הראשונים שהתחילו להשתמש בסמים", אמר ניסקי. “וכשסמים ואקדחים מעורבים, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה". מה שקרה זה שאת עונת הרוקי שלו ב-NBA סיים בריסקר עם ממוצע נקודות סביר של 12.8 לערב, אולם בעונה שלאחר מכן שיחק 35 משחקים בלבד. בעונת 1974/75, האחרונה שלו בליגה, התלבש 21 פעמים בלבד, וראה את ממוצע הדקות שלו צונח עד 13.1, בין היתר בשל חילוקי דעות עם המאמן-שחקן ביל ראסל. בקיץ של 1975 הודיעו הסוניקס לשחקן הבעייתי כי החליטו לבטל את חוזהו. אף קבוצה אחרת ב-NBA לא ראתה לנכון להציע לכוכב לשעבר חוזה, וכך, מספר שבועות אחרי יום הולדתו ה-28, מצא עצמו ג'ון בריסקר מחוץ לליגה.

מכאן, סיפורו של בריסקר הולך ומסתבך. ב-1977 הגישה אשתו בקשה לגט, בטענה כי נעשתה חירשת באוזן אחת בשל המכות שחטפה ממנו. לטענתה, עזב בעלה לשעבר את ארצות הברית לאפריקה בתחילת 1978 משום שנרדף על ידי אנשי מס הכנסה ונושים, כשצבר חובות של למעלה מ-100 אלף דולר. גורמים אחרים טענו כי כוכב הכדורסל לשעבר נדד מבחירה, במטרה לפתוח עסק, וכי תמיד היה מחובר לתרבות האפריקאית. ואז היו את שתי השמועות הפופולאריות ביותר:

1. אידי אמין, הדיקטטור הנודע של אוגנדה וחובב ספורט גדול, הזמין את ג'ון בריסקר להיות אורח הכבוד שלו.

2. אידי אמין, הדיקטטור הנודע של אוגנדה וחובב ספורט גדול, הפך את ג'ון בריסקר לשכיר חרב בצבא שלו.


מתוך בליל השמועות, קשה לדעת מה אמת ומה בדיה. העובדות הן שבתחילת 1978, בריסקר הותיר מאחור את גרושתו ואישה נוספת איתה הביא ילד לעולם, בני משפחה וחברים, והגיע לליבריה. ב-11 לאפריל, 1978, התקשר לאם בנו רק כדי להגיד שלא ידבר איתה יותר. זה היה הקשר האחרון של ג'ון בריסקר עם העולם. כששמעו שאולי הוצא להורג באוגנדה, אחיו ואימו של בריסקר יצרו קשר עם ה-FBI, שפתחו בחקירה ולא מצאו שום מסמכים שהעידו על כך שהנעדר חי או מת. למעשה, הם אפילו לא מצאו תיעוד שבריסקר הגיע לאפריקה.

ב-1982, משרד ה-CIA בקמפאלה קיבל מידע לפיו בריסקר ואיש עסקים אמריקאי נוסף היו מעורבים ב"פעולות קרימינליות" ונחטפו מבית המלון בו שכנו, אך לא הצליח לאמת אותו. יש לציין כי לאורך משטרו של אמין, אלפי אזרחים נעלמו באוגנדה בלי שום תיעוד – בדרך כלל משום שלא בדיוק הסכימו עם דרכו של הרודן, ובשל כך, ככל הנראה, הוכרז בבית משפט בוושינגטון ב-29 במאי, 1985, על מותו של ג'ון בריסקר. משפחתו לא האמינה, וכך גם מחלקת המדינה של ארצות הברית, שמחד הודיעה - "אנחנו לא רואים בו מת", ומאידך לא הצליחה לעשות דבר כדי לחשוף פרטים חדשים על המצב.

35 שנה חלפו מאז היעלמותו המסתורית, וגם בארצות הברית, כך זה נראה, הפסיקו לעסוק בחידת ג'ון בריסקר. בעוד כמה שנים יכול להיות שאנשים ישכחו לגמרי מאחד משחקני הכדורסל הכי משוגעים בשנות השבעים, וכל שיישאר ממנו יהיו זכרונות עמומים.

זכרונות, ואינספור הצלקות שהותיר על גופות היריבים וחבריו לקבוצה.

לעמוד הטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il