אלברט איינשטיין טען שאי שפיות היא לעשות אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות. במיאמי לקחו את הרעיון הזה יותר מדי ברצינות והחליטו לנסות לשחזר במדויק את המשחק השני. גם הפעם המשחק נפתח עם משחק הפיק נ' רול בין דווין וויד לכריס בוש, גם הפעם לברון ג'יימס נשאר בצד ואפילו לא ניסה להיכנס למשחק. אבל בעולמם של בני האדם אין שחזורים מדויקים, בסיטואציות מורכבות גם כשמנסים לעשות אותו הדבר התוצאות יהיו שונות, כי יש יותר מדי גורמים מתערבים. כך, המשחק השלישי התפתח, בכל הקשור לתוצאה, בדיוק ההיפך מהשני.
ההבדל המרכזי היה שהפעם מיאמי לא הצליחה להישאר צמודה עד שלברון יתעורר מתישהו. מה שניתן לבצע באולם הביתי הרבה יותר קשה בחוץ, מול יריבה ביום קליעה מדהים וקהל שמכניס אותה לטירוף. ברבע השלישי, כאשר סן אנטוניו התחילה לברוח, מיאמי נזכרה שיש לה שחקן בשם לברון ג'יימס שאמור להיות ממש טוב. אז לברון ניסה לקחת את המשחק עליו בכוח. מה שעבד במשחק השני, כי זה קרה באופן טבעי, נכשל במשחק השלישי כי מיאמי ולברון ניסו לאלץ את זה. בדיוק כפי שהבוקס סקור האישי של לברון לא יכול היה לספר כמה גדול הוא היה במשחק השני, הבוקס סקור הלגיטימי במשחק הנוכחי לא מסביר כמה הוא היה חלש הלילה.
המסר הכי חשוב שהספרס שלחו במשחק הזה הוא שמיאמי לא יכולה לבנות על כך שהשחקנים שסביב לברון ישאירו אותה במשחק כל פעם מחדש, בטח במשחקים שנערכים אצלם בבית. לברון הוא לא הסיפור הגדול של המשחק השלישי, אל הסיפור הזה נגיע עוד מעט, אבל הוא יהיה הסיפור הגדול של הרביעי. האם הוא ינסה להיכנס למשחק מוקדם או ששוב ינסה לתת למשחק לבוא אליו? האם מיאמי תחפש אותו יותר בפוסט? ואולי השאלה החשובה מכול - האם הוא יקלע מבחוץ?
הלילה היה אחד מהימים האלה שקינג ג'יימס לא פוגע בכלום מחוץ לצבע. יש לו ימים כאלה, ולא מעט מהם. סן אנטוניו זיהתה את זה מהר ופופוביץ' שלח את השחקנים שלו לתת לו מטר, לעבור מתחת לחסימות ולפתות אותו לזרוק מחצי מרחק ומשלוש. זה התחבר לגישה הכללית של פופ שבחר באסטרטגיה המסורתית - לעשות הכול כדי למנוע מהכוכב הגדול של היריבה להשתמש בנשק המרכזי שלו - החדירות במקרה הזה, אפילו על חשבון זריקות נוחות מבחוץ שלו ושל שחקני המשנה. סן אנטוניו מצופפת את הצבע במופגן, קאווי לאונרד מגיב נהדר לצעד הראשון של לברון ופופ מוכן לחיות עם כל דבר אחר שקורה. מיאמי הייתה אמורה להיות קבוצה ששחקני המשנה שלה מסוגלים לעמוד באתגר כזה, והבריחה במשחק השני הבהירה את חסרונות האסטרטגיה, אבל בתמונה הגדולה היא עובדת בינתיים.
אם לברון יכריח את הספרס לפחד מהזריקה שלו מבחוץ, כל המערך ההגנתי ישתבש. בשנתיים האחרונות הוא ידע להופיע עם תצוגות קליעה מבחוץ ברגעים שמיאמי הייתה זקוקה לכך, במשחק הרביעי היא תהיה זקוקה לכך. המשחק הבא הולך להיות אתגר קשה במיוחד לאלופה שעד כה הגיבה בנצחון על כל הפסד בפלייאוף הזה. אתגר קשה גם בגלל המשמעות של הפסד נוסף וגם בגלל שהם מתמודדים עם יריבה שאי אפשר לדעת מאיפה הצרות יגיעו אצלה.
מה שמוביל אותנו לסיפור של המשחק הנוכחי. הוא מתחיל במספר 5 - כמות הנקודות המשותפות של טוני פארקר, טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי במחצית השנייה, מחצית אותה סן אנטוניו ניצחה בתוצאה 33:63. פארקר כמעט לא שיחק במחצית הזאת בגלל פציעה (שלא נראית רצינית מאוד ונקווה שאכן כך המצב), דאנקן תרם בעיקר ריבאונד, הגנה והאסל, והבמה התפנתה אל שלושת הגדולים של משחק 3 - דני גרין, גארי ניל וקאווי.
חייבים להתעכב לרגע על שני הראשונים. גרין נבחר במקום ה-46 בדראפט של 2009 ובשנתיים הראשונות בליגה שיחק רק 28 משחקים בקאבס ובספרס. את העונה שעברה הוא פתח מחוץ לרוטציה של פופ, נלחם על כל דקה שקיבל, הרוויח יותר ויותר דקות עד שבסוף נכנס לחמישייה. נכון לעכשיו הוא הסקורר המוביל בגמר ה-NBA. ניל לא נבחר בדראפט, שיחק מספר עונות באירופה וקיבל צ'אנס בסן אנטוניו כמחליף די שולי. בגמר הזה הוא הופך לאקס פקטור קריטי במיוחד. היכולת שלו גם לעלות לקליעה, גם להגיע לטבעת וגם ליצור לעצמו מצבי קליעה מחצי מרחק זה משהו שמיאמי עדיין לא מצאה כלים להתמודד איתו.
אין דרך טובה יותר להסביר את תופעת הספרס מהשניים האלה. פופוביץ' והצוות שלו ליקטו אותם מהאזורים הלא רלוונטיים של הליגה והפכו אותם לשחקנים משלימים אידיאליים, כפי שעשו עם רבים אחרים. הם יודעים לזהות את האופי המתאים להיות חלק מהקבוצה הזאת ויוצרים תנאים בהם שחקנים מהסוג של גרין וניל יכולים למקסם את היכולות שלהם. כך הם יכולים להשיג מה שאין לאף קבוצה אחרת ב-NBA - שני שחקנים שמרוויחים העונה ביחד פחות מ-4.5 מיליון דולר (לא בחוזי רוקי) וקולעים ביחד 51 נקודות במשחק מספר 3 של גמר ה-NBA.
הצגה כזאת, שמשלבת טירוף ושלשות של שחקני המשנה, לא תחזור. הכדורים שנכנסו בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי לא כלולים ברשימת ההסברים ההגיוניים. אבל השלישייה קאווי, גרין וניל הייתה רלוונטית גם בשני המשחקים הראשונים והביטחון שלה רק יתעצם בעקבות המשחק השלישי. היכולת שלהם ליצור את מצבי הזריקה בעצמם בדקת האלה חשובה במיוחד. איתם יש לפופוביץ' שישייה איכותית מאוד שבהחלט מסוגלת להשיג שני נצחונות נוספים.
בכלל, סן אנטוניו יכולה להיות מרוצה מכך שבשני המשחקים האחרונים לא היה מאני טיים והיו דקות מנוחה רבות לכוכבים. ספולסטרה עוד ניסה להכריח את פופ להשאיר את השחקנים הטובים על הפרקט לעוד כמה דקות כשהתעקש להשאיר את הכוכבים שלו עד שלב יחסית מאוחר, אבל שחקני המשנה עשו את העבודה לבד ואפשרו לדאנקן לסיים משחק נוסף באיזור ה-30 דקות, לפארקר לנוח ולתת לפציעה לעבור, ולמאנו להעביר משחק נוסף בלי להעלות הילוך. בעוד יומיים זה יכול להתברר כקריטי.