עכשיו, אחרי שנורבגיה שיחקה גם נגד ישראל וגם נגד אנגליה, אני יכול למצוא כמה נקודות מקבילות בין שתי הנבחרות. למשל, שחקנים שבטוחים שהם אלילי כדורגל. למשל, תקשורת מופרעת ולא אחראית, שמחדירה להם לראש שהם אלילי כדורגל. למשל, בחורים צעירים שעוד לא עשו כלום בחיים שלהם, וכבר מרוויחים יותר מדי, מרגישים שהם בשיאם. איזה כיף לראות את הישראלים והאנגלים מברברים ומתברברים, ואז לראות את החבר'ה הצעירים מנורבגיה פשוט רצים על המגרש ושמים גולים. תענוג.
אבל אז שמתי לב למשהו מוזר: הישראלים מופתעים מזה שהם הפסידו. מה זה מופתעים, הלם. שוק טוטאלי. הם חושבים שזו אכזבה, השפלה. למה? מה הם ציפו? מילא האנגלים, שבכל טורניר חושבים שהפעם זה יקרה, ומקבלים בראש. להם עוד יש צידוק. יש להם בסגל שחקנים ממנצ'סטר יונייטד, מליברפול, מטוטנהאם, ובכלל, שחקנים מהפרמיירליג, שהיא עדיין אחת הליגות הטובות בעולם. אבל הישראלים? מופתעים? מהפסד? מול איטליה? האם העובדה שהמאמן שלהם לא עשה סקאוטינג אומרת שהם עד כדי כך מנותקים?
אז בניגוד ללוזון, עשיתי בדיקה. ישבתי ובדקתי מיהם שחקני ההגנה שקיבלו רביעייה מול איטליה. מתברר שהשוער הוא בכלל שוער שני של הקבוצה שלו, ובקושי משחק. המגן הימני דסה שיחק בקבוצה מהפלייאוף התחתון בליגה הישראלית. הבלם בן הרוש שיחק בהגנה של קבוצה שירדה ליגה. הבלם והבה שיחק בקבוצה שניצלה מירידה רק במחזור האחרון. המגן טואטחה משחק טוב, אבל לדעתי, רק במבט חטוף, הוא לא ממש מגן. אני לא מחזיק מעצמי גאון כדורגל, רק חובב של המשחק, ובכל זאת, אם היו מבקשים ממני להעריך לפני המשחק, הייתי אומר שההגנה הזאת תחטוף רביעייה מאיטליה.
אבל בישראל מופתעים. המומים. נסערים. למה? תחשבו רגע על קטאר ב-2022. האם גם שם יהיו מאוכזבים את הנבחרת שלהם תפסיד במונדיאל מול הנבחרות הטובות בעולם? אז מה אם היא המארחת? מי יש להם? איזה גיבור מקומי שמרוויח יותר מדי, ללא הצדקה? להפך, אני מניח שהקטארים יידעו ליהנות מחגיגת כדורגל, ויודו לאלוהים על גול שהם נותנים, על כל נקודה שהם הוציאו בפוקס.
חוץ מזה, אני בטוח שהקטארים, בניגוד לישראלים, יידעו להעריך את המעלות האמיתיות שלהם: הדרך הפתלתלה שבה הם מלכתחילה זכו באירוח של הטורניר. ישראל, תהיי גאה בעסקנים, בפוליטיקאים, באנשים שמאחורי הקלעים, באלה שדוחפים בכל הכוח, באלה שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, בניגוד לכל היגיון, להטריד את אופ"א ולתעתע בה, ולגרום לה לקיים דווקא בישראל את הטורניר הזה. גם זאת סוג של הצלחה בינלאומית. ספק אם אתם מסוגלים ליותר. ספק אם בכל הנוגע לכדורגל, יש לכם מה להציע מלבד למיומנות גבוהה בשיווק ועסקנות.
אבל אז הכל התחוור לי. באמת, לא קל לחיות פה בישראל. הכלכלה בצרות, האבטלה גואה, הפוליטיקאים לא אמינים, מחירי הדירות בשמים, אפילו מחיר העראק הוכפל, ואני כבר לא מדבר על הפרק של "שומרי הסף" שראיתי השבוע. באמת, לא קל פה. אפילו חוף הים בשיפוצים. כנראה שכדי לשרוד במדינה הזאת, אנשים חייבים לראות את המציאות דרך משקפיים ורודים. להיות אופטימיים בכל מחיר, רק מתוך מנגנון הגנה. להאמין כל הזמן, לפתח תקוות, גם אם זו רק משאלת לב. אולי זה מה שגורם להם להסתכל על הכדורגלנים המקומיים, ובאמת להאמין שהם טובים. זה יפה, אבל גם קצת עצוב.
הבהרה: מדובר בטור בדיוני.