מיאמי היט סן אנטוניו ספרס
מאזן בעונה הרגילה: 0:2 למיאמי.
המאמנים בפלייאוף: אריק ספולסטרה 26:46 (אליפות אחת), גרג פופוביץ' 79:130 (4 אליפויות).
איך מיאמי תנצח?
1. לשכוח את אינדיאנה - הדבר הראשון שאריק ספולסטרה צריך להגיד לשחקנים שלו ביום שלאחר חגיגות ההעפלה לגמר זה לשכוח שהשבועיים האחרונים קרו, להתייחס לסדרה המרתונית מול הפייסרס כתוצר של מפגש עם קבוצת הגנה אדירה שיש לה מאץ'-אפ מושלם עם ההיט. לפני הסדרה הזאת מיאמי עמדה על מאזן של 3:45 ב-48 המשחקים האחרונים שלה שכללו התקפה בקנה מידה היסטורי והגנה אינטנסיבית במיוחד. על סן אנטוניו מוטלת חובת ההוכחה לכך שהיא מסוגלת להפריע לקבוצה הזאת ולשנות את דפוסי החשיבה שלה באופן דומה לאינדיאנה.
ספולסטרה יכול לחזור להרכבים הנמוכים שמפגיזים מבחוץ. אמנם הספרס משחקים עם שני גבוהים, אבל פופוביץ' לא נוטה לדחוף כדורים פנימה כמו פרנק ווגל וסן אנטוניו היא קבוצת ריבאונד התקפה חלשה מאוד (שנייה מהסוף בעונה הרגילה). הוא יכול לבחון מחדש את האופציה ההתקפית המרכזית שלו - חדירות של לברון והוצאה לשלשות מהפינה כשמגיעה עזרה - קשה להאמין שיש קבוצה שמסוגלת לשמור על המהלך הזה טוב כמו הפייסרס. הוא יכול לקוות לקבל בחזרה שחקנים שנעלמו בסדרה הקודמת כמו כריס בוש ושיין באטייה שעשויים להרגיש הרבה יותר בנוח הפעם (באטייה בשנה שעברה קלע ב-27 אחוזים מהשלוש ב-14 משחקים הראשונים של הפלייאוף וב-53 אחוזים ב-9 האחרונים).
2. ללחוץ על החמישייה הראשונה של הספרס - הרבע הראשון של המשחק השלישי בגמר המערב חשף את הקשיים ההתקפיים של החמישייה הראשונה של הספרס. פרט לטוני פארקר, אין בחמישייה הזאת אף שחקן עם יכולת מינימלית של הולכת כדור, כך שאם מכריחים את פארקר למסור מוקדם ההתקפה יכולה להיתקע. מיאמי מסוגלת ליצור לחץ אינטנסיבי של שחקני החוץ לא פחות מממפיס ויכולה לנצל את הדקות הראשונות של הרבע הראשון והשלישי כדי לכפות איבודים (מה שבדרך כלל סן אנטוניו מצליחה להימנע ממנו) ולרוץ.
3. לצפות למסירה הנוספת - הקבוצה היחידה שהצליחה לעצור את התקפת הספרס לאורך זמן בשנתיים האחרונות היא OKC בשנה שעברה. זה קרה כאשר סקוט ברוקס ניצל את האתלטיות של השחקנים שלו כדי לפרק את משחק המסירות של הספרס. הת'אנדר הבינו שמול חבורת פופ הרוטציה ההגנתית אף פעם לא נגמרת ותמיד ניתן לצפות למסירה נוספת. ברגע שהם עשו את הסוויץ' המחשבתי, הם הוכיחו שהם מספיק אתלטיים כדי להגיע כמעט לכל כדור ולהקשות כמעט על כל זריקה. גם השחקנים של מיאמי אתלטיים מספיק, השאלה היא אם גם הם יידעו לבצע את הסוויץ' המחשבתי. זה יכול להיות האתגר ההגנתי של לברון הפעם (במקום להסתפק בלשמור על פארקר במאני טיים) - להנהיג הגנה שלא מפסיקה לעבוד.
4. להשתמש בהילוך הנוסף - במחצית השנייה של משחק 5 ובמשחק 7 מיאמי הוכיחה שהיא מסוגלת להעלות הילוך ולחסל יריבה נטו בזכות אינטנסיביות מוגברת. כאשר החבורה האתלטית הזאת מתנפלת על שחקני פנים בדאבל טימים אגרסיביים, שולחת שלושה שחקנים לריבאונד התקפה ורצה בכל הזדמנות, לקבוצות פחות אתלטיות קשה מאוד לעמוד בקצב. אם ספולסטרה יצליח לשמור על המתח כך שהקבוצה שלו תהפוך את משחק 1 להמשך ישיר של משחק 7, השחקנים שלו יוכלו להעביר מסר ברור שהסדרה הזאת תלויה קודם כל בהם.
איך סן אנטוניו תנצח?
1. להיות מוכנה למלכודות של מיאמי - האלופה עדיין לא נתקלה בפלייאוף הזה בקבוצת התקפה איכותית. היא פגשה יריבות בלי מנהל משחק, בלי יכולת מסירה, בלי קליעה מיוחדת מהשלוש ובלי מיומנות בפיק נ' רול. להיט יש סגנון הגנה ייחודי שמטרתו היא שיבוש תוכניות המשחק של היריבה, אבל הפעם היא תפגוש קבוצה שמתמחית ביכולת לקחת מה שההגנה נותנת. וההגנה של מיאמי נותנת הרבה - היא מעולם לא ניחנה במשמעת רבה במיוחד, לשחקנים של ספולסטרה יש נטייה לשכוח את השחקן שלהם ולהשאיר קלעים טובים פנויים. עם מספיק תנועה ללא כדור ומסירות ניתן להגיע לזריקות נוחות מולה, כולל שלשות.
לסן אנטוניו יש את כל הכלים לניצול נקודות התורפה בהגנה של מיאמי, אך כדי לעשות זאת היא תצטרך להתגבר על המלכודות שההגנה הזאת טומנת. המלכודת המרכזית היא דאבל-טים אגרסיבי על מוביל הכדור בפיק נ' רול, מה שיכול להקשות על פרקר הנמוך יחסית. אם פופוביץ' יכין לכך את פארקר ודאנקן, שיידע לפתוח זווית מסירה, הספרס ייצרו סיטואציות שבהן הם יכולים להגיע לזריקה נוחה כמעט כל התקפה. מאנו ג'ינובילי אמור להסתדר עם המלכודות בקלות יחסית.
2. לבדוק מה ניתן ללמוד מאינדיאנה - מפתה לטעון שפופוביץ' יכול לאמץ את הדברים שעבדו טוב לפרנק ווגל, אבל לא בטוח שכדאי לבצע שינויים מרחיקי לכת בנוסחה שעובדת טוב. בהגנה, קאווי לאונרד וטים דאנקן ינסו לחקות את פול ג'ורג' ורוי "אז איך החוזה מקסימום שלי נראה עכשיו?" היברט, אם הם יצליחו להקשות על לברון להגיע לטבעת לבד ניתן יהיה להימנע מעזרה מהצדדים, אם לא פופ יצטרך להחליט מאיפה להקריב. בהתקפה, הספרס עשויים להיות מספיק טובים גם בלי לשנות סגנון ולדחוף כדורים פנימה, אבל טוב לדעת שיש אופציה ב' מעניינת. לדאנקן, טיאגו ספליטר, בוריס דיאו והג'וקר הפוטנציאלי דוואן בלייר בהחלט יש פוטנציאל לתפוס עמדה בפוסט ולנצל את יתרון הגובה והעובי על השומרים שלהם. בריבאונד, פופוביץ' יכול לשקול לתת לגבוהים יותר חופש ללכת על ריבאונד התקפה במקום לרדת מיד להגנה כי זו נקודת תורפה משמעותית של מיאמי.
3. לנצל את המנוחה הארוכה - לפעמים דווקא שבוע וחצי מנוחה גורם לחלודה ונותן יתרון לקבוצה שנמצאת בשיא האינטנסיביות אחרי משחק 7, אך בסדרה הזאת סן אנטוניו תהיה חייבת לנצל את המנוחה שהיא הרוויחה בזכות הסוויפ על ממפיס. אחד הדברים הכי קשים בסדרה מול מיאמי זה לשרוד פיזית, בטח לקבוצות עם שחקני מפתח ותיקים (ראינו את זה אצל בוסטון בשנים האחרונות), ככל שהסדרה תתקדם ותיכנס לקצב קבוע של שלושה משחקים בשבוע יהיה לספרס קשה יותר. לכן המנוחה היא הזדמנות מצוינת לקחת לפחות את אחד משני משחקי החוץ הראשונים בתקווה שאצל מיאמי תהיה קצת ירידת מתח אחרי משחק 7. בשנתיים האלה חבורת פופ הוכיחה שהיא יודעת לשמור על מתח ולהגיע מוכנה לסדרות אחרי מנוחות ארוכות.
4. לא לפחד מוויד, כן לפחד מהשלשות - מהצד של מיאמי, כמעט כל מה שלא קוראים לו לברון ג'יימס יגיע עם סימני שאלה לגמר. מבין השאלות הגדולות, עדיף לסן אנטוניו להיזהר מיכולת הקליעה מבחוץ. כך מיאמי חיסלה יריבות כל השנה ויש לה כל כך הרבה אופציות - אלן, באטייה, מייק מילר, צ'אלמרס, נוריס קול, בוש - שניתן להניח שכל משחק יהיו כמה ידיים חמות. וויד, לעומת זאת, יצטרך להוכיח שהוא ראוי לתשומת לב מיוחדת. במשחק 7 הוא היה נהדר בעיקר בזכות אגרסיביות וריבאונד התקפה, אבל הוא עדיין לא נראה כמו סקורר שני אמיתי. בפלייאוף הוא קולע ב-32 אחוזים מחוץ לצבע ונדמה שככל שהפלייאוף מתקדם היכולת שלו לעלות לקליעה מחצי מרחק נפגעת. גם בוש נראה מאוד לא מאיים כל עוד הוא לא מחכה על קשת השלוש.
למה זו ה-סדרה
מותר לפתח ציפיות לגמר איכותי במיוחד מכמה סיבות. קודם כל - מדובר בשתי קבוצות שכבר לקחו אליפות, הפעם לא יהיה שלב הסתגלות למעמד מאף אחד מהצדדים. לגמר הזה תהיה השפעה על המעמד ההיסטורי של הרבה מאוד שחקנים גדולים בשני הצדדים, עם דגש על דאנקן שזו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שלו ולברון שרוצה להוכיח דומיננטיות מוחלט בליגה. אלה גם שתי קבוצות ההתקפה הטובות בפלייאוף (למרות שהן פגשו קבוצות הגנה חזקות מאוד) ושתי קבוצות עם סגנון התקפי ייחודי שלא בטוח שלהגנה בצד השני יש כלים לעצור, שתיהן אוהבות לייצר ריצות וניתן להניח שיהיו הרבה פערים וסגירות שלהם בסדרה הזאת.
אבל יותר מהכול - זה הולך להיות גמר גדול כי גם לנו וגם לקבוצות אין מושג למה לצפות. שתי הקבוצות לא באמת שיחקו אחת נגד השנייה במתכונתן הנוכחית (השנה בכל מפגש אחת הקבוצות שיחקה ללא הכוכבים, בשנה שעברה היה מפגש אחד בהרכבים חסרים). אין לנו מושג איך קאווי שומר על לברון, אין לנו מושג איך פרקר יסתדר עם הדאבל-טימים האגרסיביים של מיאמי, אין לנו מושג אם יש למיאמי שחקן שיכול להפריע לדאנקן, אין לנו מושג מי אמורה לשלוט בריבאונד, אין לנו מושג איך וויד וג'ינובילי ייראו אחד נגד השני, אין לנו מושג מי האקס פקטורים, אין לנו מושג למי יש יותר פתרונות במאני טיים. הכול חדש, הכול יכול לקרות.
ולתחזית:
הפסקה הקודמת אמורה להבהיר ש...נו, אין לי מושג. לפני שבוע הייתי מהמר די בנחת על מיאמי, אבל כושר הקליעה של יותר מדי שחקנים, כולל וויד ובוש, מעלה סימני שאלה. בשורה התחתונה, יש תחושת בטן לכיוון טקסס, אבל אני שם אותה בצד עבור העוגנים הבטוחים - למיאמי יש את השחקן הטוב בעולם, יתרון ביתיות, הילוך נוסף של אינטנסיביות ואת היכולת להפיל יריבות מהרגליים ככל שהסדרה מתקדמת. מיאמי ב-7 משחקים ובסדרה לפנתאון.