רולאן גארוס: חימר למחשבה

למה הרולאן גרוס הוא טורניר הגראנד סלאם המועדף עלי ביותר? הנה למה. קודם כל הוא מתקיים בשעות נוחות. אפשר לחזור מהעבודה, להכין כוס משקה קר, ולהתיישב בניחותא כדי לצפות במשחקים. מה שאי אפשר לעשות בטורנירים של ארה"ב ואוסטרליה, שעבורי הם מתקיימים בעצם רק בסופי השבוע. מה גם שבאליפות אוסטרליה אני כל כך סובל יחד עם השחקנים מהחום. נכון, יש גם את ווימבלדון, אבל בווימבלדון יש את העניין הזה עם הדשא. הוא נראה כל כך ירוק ומבטיח בתחילת הטורניר וכל כך מקריח ועלוב ככל שהוא מתקדם לקראת שיאו. את משחק הגמר משחקים על מגרש שדשא יש בו רק במקומות שהשחקנים לא דורכים בהם. ואם כבר לשחק על אדמה אז היתרון המובהק הוא לצד החימר המאפשר משחק כל כך הרבה יותר מגוון מהדשא השחוק.

ואף את זאת אני נהנה לזכור כשהייתי בביקור בצרפת במאי 1983 ונסחפתי באהדה יחד עם כל הצרפתים כאשר יאניק נואה גאל את הטורניר הזה מהמשחקים המשמימים של ביורן בורג גיז'רמו וילאס ומאטס וילאנדר. הוא הראה שאפשר גם על חימר לשחק משחק מהנה, עם עליות לרשת, ועם הרפתקנות, עם צמות ועם חיוך ולא רק משחקי סיבולת של עוד ועוד נקודות ארוכות, סיזיפיות של כדורי טופ ספין תלולים לאמצע המגרש מול עיניהם המזוגגות של הצופים. אז זה למה אני מעדיף את הרולאן גארוס.

זוגתי שאלה אותי אם אני רואה שלפדרר צמחה כרס קטנה. עכשיו, אני מוכן שהיא תשאל אותי אם לי צמחה כרס קטנה (התשובה לצערי היא כן) אבל יש שאלות שלא שואלים. וזוהי אחת מהן. הרי בימי ששי בבוקר על מגרש הטניס בשכונה זהו פדרר שאני עושה ניסיונות מגושמים לחקותו. אמנם נכון, לפניו היה זה פיט סמפראס, שהיה גם הוא בדרכו שלו מושלם. ולפני סמפראס היה סטפן אדברג. אבל פדרר העניק למושג השלמות משמעות חדשה.

אני לא יודע איך אפשר להעביר את התחושה של הפקת חבטה מושלמת על המגרש. פעם או פעמיים באימון אני חווה את ההרגשה הזו. חבטה שיוצאת כמו שחלמתי אותה. זהו עונג שממלא את הלב, רגע של הנאה גופנית שאני חוזר ומשנן אותו משך שבוע שלם עד לפעם הבאה שאני עולה על המגרש ולעתים אף ימים רבים לאחר מכן. איך מרגיש אדם שמפיק כל כך הרבה חבטות מושלמות בכל פעם שהוא עולה על המגרש? האם יש מקום בלב שלו להכיל כל כך הרבה הנאה? פעם חשבתי שאני מתקרב להבנה איך הוא מרגיש. זה היה עם כניסת המכשור האלקטרוני של עין הנץ, ועם היכולת לערער על קריאת השופטים ולבקש את קריאת העזר האלקטרוני.

באופן מפתיע, הערעורים של פדרר היו על כדורים שנחתו באופן כל כך ברור מחוץ לקווי המגרש, עד שהייתי שואל את עצמי, האם עד כדי כך טביעת העין שלו לוקה? אבל אחר כך חשבתי, יתכן שהוא פשוט לא מאמין שהוא מסוגל להחטיא. כאילו הוא אומר: בחוץ? חבטה שלי? "סה נה פה פוסיבלה" או "דס איסט אאוסגשלוסן" או איך שאומרים את זה שם בבאזל. במשחקים האחרונים שלו בהם צפיתי, נמנע פדרר מלהזדקק לעין הנץ בכלל.

פדרר מרחף על המגרש. המשחק שלו כל כך חסכוני ויעיל בגלל שהוא כל נכון. הטכניקה שלו היא עילאית. המפגש של המחבט עם הכדור הוא כל כך מוקדם, וכל כך מדויק כי התנועה שלו המגרש היא, טוב אני מתנצל שאני חוזר על עצמי, אבל זוהי שלמות. וזה עדיין נכון, גם אחרי ההפסד שלו לצונגה.

נדאל מתכונן לחבטת הגשה. עכשיו הוא יתחיל בסדרה מדויקת, טקסית, של תנועות שתקדם לכל חבטת הגשה שיחבוט. הוא יבריש בכף רגלו את קו הבסיס מאבק החימר, מכות קלות עם המחבט על סוליות הנעליים, עכשיו יד שמאל תקפיץ את הכדור עם המחבט על המגרש ויד ימין תפתח בשורת נגיעות במכנסים מאחור, בחולצה בכתף ימין ובכתף שמאל, בשיער מעל האוזן האחת, באף, בשיער מעל האוזן השנייה, שוב באף, רפרוף קל על קדמת המכנסיים, כמה הקפצות של הכדור ביד ימין על המשטח, ורק אז הוא מבצע את ההגשה.

ספורטאים רבים משתמשים בסדרת התנועות הטקסית לפני הפעולה כדי להכניס את עצמם למצב של ריכוז מוחלט ולרוקן את הראש ממחשבות העלולות לפגוע בביצוע. החזרה של נדאל מההפוגה שנכפתה עליו בעטיין של הפציעות מהן סבל באמת מרשימה. אבל משהו בכל זאת קצת שונה. נדמה שפחתה מסת השריר שלו. שחקנים מהשורה השנייה והשלישית מצליחים לעמוד מול עוצמת החבטות שלו ואפילו לנצח מערכה מדי פעם. השליטה שלו במשטח החימר היא כבר לא מוחלטת כשהייתה. נדאל שלאחר הקאמבק הוא אנושי יותר, אולי קצת פגיע. זה כבר לא הטיטאן השרירי שהיה מכריע את יריביו בעוצמה המתפרצת ובסבולת האינסופית שלו. ועדיין, המחויבות הטוטאלית להחזיר כל כדור, הסחיטה של הגוף עד לגבולות היכולת, אותה סחיטה שהביאה עליו ככל הנראה, את הפציעות מהן סבל. סגנון המשחק של נדאל שוחק את הגוף, קשה לי לראות אותו זוכה ברולאן גרוס גם בגיל 30.

בספורט של אינדיבידואלים מותר לנו הצופים, לטפח רגשות של הזדהות, אהדה או הסתייגות מהספורטאים בהם אנו צופים.

כי ככה זה כאשר הספורטאי חשוף לעינינו כל כך הרבה זמן, וכל מחווה שלו משודרת אלינו ב-HD ברמות פירוט גבוהות כל כך. אז הנה גילוי נאות, אני לא אוהב את שראפובה. אני לא אוהב משחק שכל כולו חבטות בעוצמה אדירה מהקו האחורי, ללא תחכום, ללא נגיעות עדינות, ללא כשרון ביד כמו שיש, למי בעצם? לג'סטין הנין, לקימי קלייסטרס וכן גם למרי ג'ו פרננדז המצודדת עם הצמה.

טוב, ויש גם את העניין הזה של הצרחות. זה, איך לומר, קשה לי עם כל כך הרבה דציבלים. יותר מכל זה מזכיר לי את הטווס שהיה לנו בפינת החי בקיבוץ. וכששראפובה ואזרנקה משחקות זה כמו פינת החי בעונת הייחום של הטווסים. אז כן, אני לא אוהב גם ההתנהלות הטווסית של שראפובה. קדימה סרינה.

המשחקים של ג'ון איזנר הם ארוכים. אבל אני מתכוון באמת ארוכים. לפני שלוש שנים הייתי בפריז בזמן שבו נערך טורניר ווימבלדון. נכנסתי בצהרים לשתות כוס יין לבן בבאר שליד המלון על המרקע הוקרן משחקו של איזנר נגד ניקולאס מאהו. אחר כך יצאתי לי לשוטטות ברחובות, כי זה בעיקר מה שעושים בפריז, וחזרתי בערב לבאר לכוס יין נוספת לפני שאעלה למלון. איזנר ומאהו עדיין שיחקו. למחרת בצהרים חזרתי לבאר. הם עדיין שיחקו. איכשהו המשחקים של איזנר מתארכים ומתארכים. דמותו החרגולית, עם הרגליים הדקיקות נדמית כאילו קורסת עוד רגע מעייפות. הוא נע לאיטו, חוסך באנרגיות, וכל פעם מחדש מכת הפתיחה הנהדרת שלו משאירה אותו במשחק. הנה הוא שוב מנהל משחקון אינסופי מול טומי האס נלחם להביא את המשחק למערכה חמישית. מתכופף ונשען על ברכיו בין הנקודות, נאבק על כל לגימת אוויר. והוא מצליח להביא את המערכה לשובר שוויון ומנצח גם אותו במה שנראה כעוד משחק שימשך ללא סוף.

ובאמת אנחנו במערכה חמישית. ארוכה כמובן. אין שובר שוויון. איזנר כבר לא רץ לכדורים. הוא עושה את המינימום שבמינימום כדי להישאר במשחק. הוא נראה כל כך תשוש ובכל זאת, לא הייתי פוסל את האפשרות שינצח. והדברים הללו נכתבים תוך כדי המשחק. אבל הנה הוא נכנע סוף סוף לטומי האס ולעייפות, 10:8 במערכה החמישית.

נולה הוא שחקן נפלא. הוא עושה על המגרש דברים שרק הוא יכול לעשות. הגמישות שלו, כיסוי המגרש, הדיוק בחבטות. אבל, וזה בעצם העניין, אם אתם לא סרבים אז הוא ככל הנראה לא גורם לכם להתרגשות. גם לי לא.