מסקנה ראשונה מישראל: חם לי. החולצה נדבקת. אני ממש יכול להרגיש את הנקבוביות שלי מייצרות זיעה. לא מאמין שהבאתי רק דיאודורנט אחד. לפי הניחוחות בשדה התעופה, ייתכן שקשה להשיג פה דיאודורנטים. בינתיים אני מסתכל על המזוודה שלי, מזהה את החולצות המכופתרות מקופלות בסדר מופתי, ומבין כמה נאיבי הייתי. לפני שיצאנו מנורווגיה חששתי שהחום עלול לפגוע בתפקוד של שחקני הנבחרת, עכשיו אני כבר ממש חושש לבריאותם. שלא יתעלפו לי. אתמול ראיתי כמה מהם מאדימים רק מלסחוב את המזוודות מהאוטובוס ללובי של המלון.
משחקי יורו 2013 ישודרו בספורט1 ובספורט2
אם אינני טועה, המעסה שלנו, מר סוונסון, כבר נשרף בצוואר רק מלצאת למרפסת לבדוק את הנוף. בערב הוא שלף את תיק העזרה הראשונה, והשפריץ על עצמו את הספריי המפורסם של הכדורגלנים. ?אני צריך להקפיא את כל הגוף?, מלמל, בעודו מנפנף במניפה הפרחונית שקיבל מאשתו לפני הנסיעה. באמת היינו נאיביים. אמא שלי צדקה. היא אמרה לי לקחת את משקפי השמש המיוחדים עם כיסוי האף, אלה שאבי קנה בחופשת הקיץ באיטליה. חבל, יכולתי גם להגן על האף, וגם להיראות גזעי. יורגן, תרשום ואל תשכח: אמא תמיד צודקת. מצטער מאמה. אשלח לה גלויה.
מודה, לא כל כך הכרתי את ישראל עד הנסיעה הזאת. לא כל כך מדברים עליה אצלנו בנורבגיה. למען האמת, עד שאמרו לי שהיא מארחת את אליפות אירופה, לא ידעתי שישראל בכלל באירופה. הסתכלתי על המפה, ראיתי שהיא מוקפת בירדן, סוריה, לבנון ומצרים (ועוד איזה שטח שמשום מה לא קיבל שם), ומה אומר, אני עדיין לא בטוח שהיא באירופה. איאלץ לבטוח בשיקוליו הענייניים של מר פלאטיני. אחר כך קראתי קצת באינטרנט על ישראל, ביררתי קצת על המדינה, עברתי על דו?ח ה-oecd, וגיליתי ששיעור העוני פה הוא מהגבוהים בעולם. אבל ראו כמה מוזר: בערב ירדתי ללובי, הזמנתי בירה, וגיליתי שהיא עולה 30 שקל. יותר משישה יורו? לכוס בירה? בהתחלה חשבתי שהמלצרית עובדת עליי, הלא תמיד במדינות עולם שלישי המקומיים מנסים לסדר אותי, אבל לא, ככה זה לכולם. תמוה מאוד.
אבל זה לא הדבר היחיד שמוזר פה. תמיד מפתיע אותי לגלות איך מחוץ לסקנדינביה אנשים מתרשמים מקצת גוון בלונדיני בשיער, אבל פה בישראל הם ממש נמסים. נהגי מוניות רבים על הזכות להסיע אותי. בחורות מחייכות אליי. ולא סתם בחורות רגילות, לא כל הבלונדיניות הגבוהות הסטנדרטיות והמשעממות עם השיער החלק, האף המחודד והרגליים הארוכות; להיפך, כולן פה אקזוטיות, שחרחרות, נמוכות ושמנמנות, עם שיער מקורזל ואף נשרי, פלומה דקה של שערות על הגב, כמו שרואים בסרטים ממדינות רחוקות. מה נאמר, מושלם. גן עדן. האין זה נפלא? גם סיפרו לי שיש בישראל יהודים מכל העולם, אפילו מתימן! מה לא אתן תמורת לילה אחד עם עלמת חן אקזוטית מתימן.
אבל מספיק עם הסחות הדעת, יש לנו טורניר כדורגל. אתמול הייתי באימון נבחרת ישראל, ומה אגיד, מזל שאופ?א מחייבת לשים מספרים על החולצות, אחרת הסקאוט שלנו לא היה מצליח להבדיל בין השחקנים. מה שעוד שמתי לב, זה שהשחקנים פונים למאמן בשמו הפרטי. גיא. ככה הם קוראים לו. לא המאמן, לא מיסטר לוזון, לא אדוני, פשוט גיא. לא מוזר? אחר כך התברר לי שהמאמן הוא קרוב משפחה של יושב ראש ההתאחדות (זה לא היה המקרה אצל הישראלים גם ביורו 2007? אנסה לברר), ואז זה הכה בי: זה לא שהם לא פונים אליו כ?מר לוזון? מתוך זלזול או חוסר מקצוענות, אלא להיפך. מתוך נימוס. מתוך כבוד ואתיקה. הלא ודאי גם הם מובכים מהקשר בין מאמנם למקבלי ההחלטות. ודאי גם להם צורם שלכולם פה יש אותו שם משפחה. לא נעים להם שמישהו מבחוץ עלול לטעון לנפוטיזם או למשהו לא הולם. אז הם מנטרלים את המתח, וקוראים לו ?גיא?. איזה יופי. כמה נאיבי מצדי לחשוב אחרת. ייקח זמן עד שאסתגל למנהגי המקום המסקרן הזה.
הבהרה: מדובר בטור בדיוני.